פסיכיאטרית רקפת רודריגז – שקרים ומניפולציות, הזיקה למטופל – הושעתה מהר"י לשנה בשל התנהגות בניגוד לכללי האתיקה

ספטמבר 2009 – הלשכה לאתיקה דנה בשתי תלונות שהוגשו לה בדבר התנהגות לא ראויה, לכאורה, של ד"ר רודריגז, מומחית בפסיכיאטריה משנת 2004 העובדת במגזר הפרטי.

התלונה הראשונה הוגשה ללשכה בתאריך 16.12.2008 על ידי הגב' יעל דיין נגד ד"ר רודריגז ובה טענות שונות היוצאות נגד הטיפול באחיה, מר אסי דיין. התלונה השנייה הוגשה ללשכה בתאריך 16.3.09 על ידי מר פלוני באמצעות עורך דינו עו"ד דן שניט, ובה הוא קובל על טיפול נפשי שקיבל מר פלוני, מד"ר רקפת רודריגז. הטיפול היה נגוע, לטענתו, בהתנהלות המשקפת לכאורה, הפרה בוטה של עקרונות אתיים וחוקיים בסיסיים ביחסים שבין מטפל פסיכיאטרי למטופל. ברשימת ההפרות, מציין עו"ד שניט, בין השאר, כי ד"ר רודריגז קיימה יחסי מין עם המטופל והתגוררה עמו בביתה בתקופת הטיפול; עו"ד שניט צירף לתלונתו את חווה"ד של המומחה הפסיכיאטרי, פרופ' אלי ויצטום, באשר לכשלים המקצועיים והאתיים, לכאורה, בהתנהלותה של ד"ר רודריגז.

בתוקף סמכותי על פי תקנון הר"י, הקמתי בתאריך 6.4.2009 ועדת בירור על מנת שתדון בתלונות אלו.

חברי הוועדה (שנמנים על חברי הלשכה לאתיקה ו/או על חברי ועד האיגוד הפסיכיאטרי) היו אלו: פרופ' אריה בס (יו"ר), ד"ר אלינור גושן, ד"ר סימונה נאור, ד"ר זאבו אוברי, ד"ר מיכאל שניידמן, עו"ד אדווה פרי אבישי – יועמ"ש הוועדה.

הוועדה התכנסה בנובמבר 2009 ובינואר 2010 ושמעה את הצדדים. לדיון הוזמנו גם עו"ד דן שניט שייצג את הקובל, ועו"ד דוד שרם שייצג את ד"ר רודריגז. כן נפגשה הוועדה עם הקובל מר פלוני, עם הגב' יעל דיין ועם פרופ' אלי ויצטום. יש לציין כי ד"ר רודריגז ועורך דינה בחרו שלא להופיע לדיון השני של הוועדה, אף שידעו על קיומה מראש והוזמנו אליה על פי התקנון.

עו"ד דן שניט הדגיש בדיון, כי מערכת היחסים האינטימית שנוצרה בין המתלונן לנילונה אינה שנויה כלל במחלוקת, וכי הקשר האינטימי נוצר בין השניים לאחר שהמתלונן שוחרר מאשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל", והופנה אל ד"ר רודריגז על ידי העובדת הסוציאלית בבית החולים להמשך טיפול נפשי. עו"ד שניט הדגיש, כי הקשר האינטימי שהתפתח בין המתלונן לנילונה נוצר לאחר שכבר נוצרו ביניהם יחסי רופא-מטופל. עוד ציין עו"ד שניט כי במסגרת הטיפול, נהגה הנילונה לרשום עבור המתלונן מרשמים של תרופות ואף כתבה עבורו חוות דעת רפואית ביום 2.7.07, לצורך הערכת מצבו הנפשי.

חומרת מעשיה של הנילונה, סיכם עו"ד שניט, הינה בעובדה כי המתלונן הגיע לנילונה כמטופל שזקוק לעזרה רפואית לאחר תקופת אשפוז נפשי ממושכת, ובמקום לקבל את עזרתה הרפואית של הנילונה קיבל "דבר שהוא אנטי תזה לטיפול ועזרה", נקלע שלא בטובתו למערכת יחסים אינטימית וכי הטיפול שניתן לו לא הותאם כלל לצרכיו הטיפוליים, כאמור גם בחווה"ד של פרופ' ויצטום.

בתגובה לדבריו של עו"ד שניט, פירט עו"ד דוד שרם, בשם הנילונה, את גרסתה. עו"ד שרם טען שמכיוון שעו"ד שניט הגיש נגד הנילונה גם תלונה למשרד הבריאות וגם תביעה אזרחית-נזיקית, הרי פנייתו של עו"ד שניט ללשכה לאתיקה, איננה דרושה ונועדה רק כדי לשמשו בהליכים האחרים שצוינו. עו"ד שרם הדגיש, כי אכן הייתה קיימת מערכת זוגית-אינטימית בין מרשתו הנילונה לבין המתלונן, אך לא התקיימה ביניהם מערכת טיפולית אלא אך ורק יחסים זוגיים. עו"ד שרם ייחס את הפרשה כולה לגרושה של המתלוננת, אשר לטענתו נלחם בנילונה במשך שנים וגייס אנשים שונים כדי לפגוע בה, ואף שילם כסף למתלונן על מנת שזה יפעל נגד הנילונה. בעקבות צעדיו של גרושה היה מצבה של מרשתו בכי רע, עד כי אושפזה בבית החולים "תל השומר". גרושה צילם שם, ללא רשותה, את מסמכיה הרפואיים וניסה להביא לשלילת רישיונה הרפואי. עו"ד שרם אישר כי הנילונה כתבה עבור המתלונן חוות דעת רפואית אולם לטענתו, עשתה זאת נוכח איומיו של המתלונן כאשר ביקשה להיפרד ממנו. עו"ד שרם חזר והזכיר כי למתלונן עבר פלילי עשיר, וכי זו הסיבה האמיתית לכך שאינו פונה בהליך פלילי נגד הנילונה.

ד"ר רקפת רודריגז, טענה כי המתלונן הינו אדם "פסיכופטי לחלוטין", וכי מערכת היחסים ביניהם החלה לאחר שהגיע המתלונן למרפאתה כמטופל, בנובמבר 2006. המטופל סיפר שהוא במצב גופני רעוע. ד"ר רודריגז ידעה שהמתלונן היה מטופל באברבנאל, שעבר ניסיון אובדני וכי יש לו בעיות נפשיות. לטענתה, לאור מצבו הגופני הבינה שאינה יכולה לטפל בו, ולכן מעולם לא טיפלה במתלונן ואף ביקשה ממנו שיפנה לקבלת טיפול נפשי אצל רופא אחר. עוד הוסיפה, כי שבועיים לאחר פנייתו אליה התאהבה בו נוכח "הקסם האישי הפסיכופטי" שלו, לטענתה, והחל להירקם ביניהם קשר רומנטי-אינטימי.הנילונה ציינה, כי אין כל תיעוד לביקורו של המתלונן כמטופל במרפאתה.

לאחר כחודש וחצי, הוסיפה ד"ר רודריגז, "החלו העניינים להתבהר". לדבריה, המתלונן סיפר לה על עברו הפלילי, כמו כן טענה כי היא פחדה ממנו "פחד מוות", וכי בנוסף אילץ אותה לרשום לו מרשמים תחת איומים. עוד התברר לה, כי המתלונן מעורב בקשר עם גרושה. לטענתה, התרחשויות אלו הביאו אותה לדיכאון ולאשפוז.

בעדותו סיפר המתלונן כי לאחר שחרורו מבית החולים אברבנאל, הופנה לקבלת טיפול אצל הנילונה. הפגישה הראשונה נקבעה ביניהם בחודש אוקטובר 2006 ובה מסר לנילונה, לטענתו, מכתב רפואי אודות מצבו, שאותו קראה. כבר בפגישה הראשונה נתנה לו הנילונה, לדבריו כדור ריטלין. להערכתו של המתלונן, היו בערך 6-8 פגישות טיפוליות עם הנילונה לפני שעבר להתגורר איתה. לטענתו, במסגרת הפגישות הנילונה שיתפה אותו בחייה האישיים, סיפרה אודות הגרוש שלה ואודות בעיותיה האישיות – מה שגרם לו לחוש בנוח עימה ותרם, לטענתו, לתחושת שוויוניות. הוא חש בנוח לטלפן לנילונה בכל עת ולספר לה "הכל" לטענתו. לאחר אחת הפגישות, התקשר לנילונה ואמר כי היה חסר לו חיבוק, ולדבריו הנילונה ענתה לו שאף היא חשה כך ובטיפול שלאחר מכן חיבק אותה המתלונן והם התנשקו.

כשעברו להתגורר יחד, הקשר ביניהם היה גם אינטימי וגם טיפולי ומשך הטיפול היה מאוקטובר 2006 ועד יולי-אוגוסט 2008, לטענתו. עוד הוסיף, כי התגורר עם הנילונה תקופה מסוימת וכי עזב לאור ויכוחים רבים שהתגלעו ביניהם שגרמו לו לחוש שהם אינם עוד זוג. לטענתו, מעולם לא הסבירה לו הנילונה כי אינה מטפלת בו יותר, אך גם לא ציינה כי היא כן מטפלת בו, וכי ככל שהקשר האינטימי התהדק ביניהם ראה בה יותר ויותר כמטפלת כי חש קרוב אליה ושיתף אותה בפרטים אישיים. המתלונן אף ציין כי היו מקרים בהם כאשר היו מגיעים לטיפול בביתה מטופלים שונים, הייתה נוהגת להיוועץ בו לגבי הטיפול בהם ואף הציגה אותו כסטאז'ר שלה.

ועדת הבירור התבקשה על ידי המתלונן להכריע במספר תלונות עליהן הלין ביניהן, קיום מערכת יחסים אינטימית של הנילונה עם המתלונן על אף היותו מטופל של הנילונה. אגב תלונה זו, הועלתה תלונה נוספת, באשר לכתיבת חוות הדעת הרפואית של הנילונה עבור המתלונן בעת ששררה בין השניים מערכת יחסים אינטימית;

ועדת הבירור הגיעה למסקנה שבמסגרת סמכותה היא יכולה לדון רק בתלונה שפורטה לעיל מאחר ואופיין של התלונות האחרות חורג מתחום סמכותה האתית והיא אף אינה בעלת אמצעי החקירה הנדרשים לצורך בירורן, הכרוך בתחקיר עובדתי מפורט. לפיכך, החליטה הוועדה להעביר את התלונות הללו, כמפורט לעיל, לידיעתו ולטיפולו של משרד הבריאות.

באשר לתלונה בדבר קיום מערכת יחסים אינטימית של הנילונה עם המתלונן קבעה הוועדה כי אין חולק בין הצדדים כי כאשר הגיע המתלונן למרפאתה של הנילונה לראשונה, נערכה ביניהם פגישה טיפולית לכל דבר ועניין וכן כי מערכת יחסים טיפולית, שררה בין השניים בטרם החלה מערכת היחסים האינטימית ביניהם, וכי זו שימשה כבסיס להתפתחות מערכת היחסים האינטימית ביניהם.

לדעת חברי הוועדה, בכך הפרה ד"ר רודריגז את כללי האתיקה הרפואית של ההסתדרות הרפואית בישראל והאיגוד הפסיכיאטרי האוסרים על קיום יחסי מין, גם בהסכמה, בין מטפל ומטופל במהלך תקופת הטיפול.

יתר על כן, מעשיה של הנילונה אף מהווים עבירה פלילית, לכאורה, לפי סעיף 347א לחוק העונשין, התשל"ז-1977. סעיף 347א. (ב) לחוק זה, קובע כי מטפל נפשי (שהינו, לפי החוק, בין היתר, פסיכיאטר), הבועל אישה או העושה מעשה סדום באדם, שמלאו להם שמונה עשרה שנים, במהלך התקופה שבה ניתן להם טיפול נפשי על ידו ועד תום שלוש שנים מסיום הטיפול כאמור, בהסכמה שהושגה תוך ניצול תלות נפשית ממשית בו, שמקורה בטיפול הנפשי שניתן להם על ידו, דינו – מאסר ארבע שנים.

לאור כל האמור לעיל, ועדת הבירור סבורה כי הנילונה הפרה באופן בוטה וברור לגמרי את כללי האתיקה המחייבים אותה כרופאה, בכלל, ואת כללי האתיקה המחייבים אותה כרופאה פסיכיאטרית, בפרט. הוועדה רואה בחומרה רבה הפרות אלו. לאור כך, החליטה הוועדה להטיל על הנילונה עונש של השעיה בת שנה מההסתדרות הרפואית בישראל. ככל הידוע לוועדה, במקביל להליך שהתברר בלשכה לאתיקה, נערך גם בירור במשרד הבריאות בעניינה של הנילונה וכן התקיים גם הליך אזרחי, בתביעה שהוגשה על ידי המתלונן נגד הנילונה. הוועדה שומרת על זכותה לשוב ולדון בעונשה של הנילונה, נוכח ממצאים חדשים שיתגלו בהליכים מקבילים אזרחיים ו/או משמעתיים ו/או פליליים ו/או החלטות שיתקבלו על ידי מוסדות מוסמכים אחרים.

עוד החליטה הוועדה, נוכח אופיו החמור של מקרה זה וחשיבותו הציבורית, לפרסם את החלטתה לרבות שמה המלא של הנילונה וכן להעביר את החלטתה וכן חומרים נוספים, ככל שיידרשו, לידיעתו של משרד הבריאות.

בנוסף החליטה הוועדה כי אין בסיס משפטי המאפשר לה לדון בתלונת הגב' יעל דיין, בין היתר ונוכח העובדה כי תלונותיה של המתלוננת אינן משקפות כלל את עמדתו של אחיה, וכי פנייתה ללשכה לאתיקה הינה ביוזמתה ובניגוד לרצונו של אחיה, החליטה ועדת הבירור, כי איננה הגוף המוסמך להכריע בתלונות אלו.

ד"ר רודריגז לא ניצלה את זכותה להגיש ערעור על החלטה זו במסגרת הזמן הקצוב שעמד לרשותה על פי התקנון.

תודתי נתונה לחברי ועדת הבירור אשר הקדישו זמן רב ויקר לקריאת התיעוד המרובה בתיק זה, לשמיעת כל המעורבים בפרשה ולכתיבת דו"ח רהוט ומפורט ממנו נלקחו שורות אלו.

 

פרופ' אבינעם רכס
יו"ר הלשכה לאתיקה רפואית
ההסתדרות הרפואית בישראל

קישורים

 
 טיפול נמרץ – יחסים מסוכנים של ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן – הכתבה "טיפול נמרץ" , רן רזניק , 7 ימים , ידיעות אחרונות , 02.04.2010 , צילום: אלדד רפאלי. – הפרשה שמסעירה את צמרת הממסד הרפואי בישראל: נגד ד"ר שלום ליטמן, מבכירי הפסיכיאטרים בארץ ומי ששירת כראש שירותי בריאות הנפש, הוגשה תלונה של מטופלת, אשר ליטמן ניהל עימה רומן – כולל יחסי מין על ספת הקליניקה…

ישראל 2010 – קלונה של מערכת הבריאות – מוסדות פסיכיאטריים אינם ראויים למגורי בעלי חיים – פברואר 2010

סירחון והזנחה בבת ים – התנאים המזעזעים במוסד הפסיכיאטרי "אברבנאל" בת ים – ינואר 2010

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים – ביזוי כבוד האדם – פברואר 2010

אשפוז כפוי – מונולוג של אישה מתוך מחלקה סגורה ואטומה

מודעות פרסומת

הונאות משרד הבריאות: "אישפוזיות"- גמילה מאלכוהול או התמכרות לסמים פסיכיאטריים

סם פסיכיאטרי קלונקס (Clonex (Clonazepam - תופעות לוואי
קלונקס – נמנום, בעיות קורדינציה והתנהגות, גמילה קשה

הגיש ארבע תלונות למשרד הבריאות כנגד פסיכיאטרים במרכזי גמילה. עמותת "מגן לזכויות אנוש": ה"אישפוזיות"-הונאה פושעת של הציבור.

תושב הצפון בן 46, שהיה בעבר עוזרו של אחד השרים, נתפס נוהג לאחר שתיית אלכוהול. בית המשפט פסק לו עבודות שרות, אולם קצינת השב"ס לא הסכימה לאפשר לו לרצות את עונשו בטענה שעליו לעבור הליך של גמילה מאלכוהול תחילה. הוא נאלץ להסכים להתאשפז ב"אישפוזית"-מחלקה לגמילה בבית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון". כדי להתקבל לתכנית היה עליו להצהיר בכתב כי הוא אלכוהוליסט שמעוניין לעבור גמילה. במקום להסתפק בשיחות טיפוליות ומנוחה החל הפסיכיאטר מיד לספק לו סמים פסיכיאטריים, בניגוד גמור למטרה המוצהרת, שהייתה גמילה מחומרים. הסמים הפסיכיאטריים גרמו לו להחמרת התופעות ולהידרדרות במצבו.

לאחר 21 יום השתחרר ופנה שוב לשב"ס, אולם אלה לא הסתפקו בכך, ודרשו ממנו להיכנס לקהילה הטיפולית "מלכישוע". הוא אושפז ב"מלכישוע" ושם המשיך לקבל סמים פסיכיאטריים נוספים, ביניהם "קלונקס" שהינה תרופה ממכרת במיוחד. לטענתו גם הושפל שם, הכריחו אותו לעמוד על רגליו מהבוקר ועד הלילה ברציפות במשך שבועות. מצבו הידרדר עוד יותר מהטיפול ומהתרופות עד שביקש לצאת משם.

עקב מצבו המדורדר נשלח בהמשך ל"אישפוזית" של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל בבת ים. גם שם המשיכו לרשום לו קוקטייל של סמים פסיכיאטריים ממכרים שהפכו אותו מכור עוד יותר ודרדרו עוד את מצבו.

כפי שטוען האזרח בפרוטרוט בתלונות שהגיש, ארבעת הפסיכיאטרים שטיפלו בו הציגו את התרופות שסיפקו לו כאילו הן בטוחות ולא יכולות לגרום נזק, ולא הזהירו אותו מפני סכנת ההתמכרות עד שלא גילה אותה בעצמו (היעדר הסכמה מדעת בחוק זכויות החולה). בנוסף הוא מאשים את הפסיכיאטרים בטיפול רפואי רשלני ומזיק, ומתלונן על רמיסת זכויות אדם ב- "מלכישוע".

התלונות הוגשו בסיועה של עמותת "מגן לזכויות אנוש". דובר העמותה, יהודה קורן, טוען כי מעטים מאד הם האנשים שיוצאים מן התופת של מרכזי הגמילה בארץ במצב טוב מספיק כדי לחשוף את המתרחש שם וכי התקשורת בישראל עוד לא נגעה בנושא הזה במידה הנדרשת.

לטענת העמותה מרכזי הגמילה בישראל אינם מספקים גמילה אמיתית מסמים אלא משמשים תחנות ממכר לסמים פסיכיאטריים תחליפים. ההצהרה כי מדובר במרכזי גמילה הינה הצהרה כוזבת. פסיכיאטרים אשר רושמים תרופות כאלה ומבטיחים גמילה מבצעים הונאה פושעת שרשויות הבריאות בישראל מעלימות ממנה עין עקב קשרי עבודה עם חברות התרופות ומעורבותה העמוקה של תעשיית התרופות העולמית במחקר אקדמי ממומן לצרכי שיווק. ההונאה הזו, שמפילה חללים רבים חייבת להיות עניינם של מבקר המדינה והרשות השופטת.

גמילה אמיתית מאלכוהול וסמים נעשית אך ורק באמצעות מנוחה, תזונה מרוכזת לשיקום הגוף, פעילות גופנית ותעסוקה, טיפולי גוף שונים וניקוי יסודי של הגוף ממשקעי הסמים שהצטברו בגוף.

למידע נוסף:
יהודה קורן
עמותת "מגן לזכויות אנוש"
מייל: yodak8@gmail.com
מייל עמותה: info@cchr.org.il
אתר: www.cchr.org.il

מחאה על הזנחה והתעללות בחוסים במוסד פסיכיאטרי אברבנאל – בת ים

נובמבר 2012 – מחאה על הזנחה והתעללות בחוסים במוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים , בעקבות חשיפת ההתעללות וההזנחה הקשים במוסד הכליאה "נווה יעקב" של משרד הרווחה, התקיימה נגד על התעללות במוסדות פסיכיאטריים נוספים של משרד הבריאות.

קישורים:

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל – כלא שבן אנוש לא יכול לשרוד בו – 200 מ' מלשכת הרווחה בת ים עוברים ילדים ואנשים התעללות והזנחה ממסדיים שאין כמותה -המאמר הבן באברבנאל, ואני חי-מת , אברהם עמיחי (שם בדוי) , ynet , יולי 2012 – ואז אתה נפצע בשנית, פציעה ארורה שגורמת לך להתגעגע לפציעה בלבנון: הילד שלי איבד ביום אחד את שפיות דעתו ואושפז באברבנאל בחדר גרוע מבית סוהר. המדינה נטשה אותו…

בית משפט מנע טיפול כפייתי בהלם חשמלי במוסד פסיכיאטרי אברבנאל בניגוד לרצון מנהל בית החולים יהודה ברוך – רשת ב – הכל דיבורים – 2011 – בית משפט מחוזי הוציא צו מניעה לטיפול במכות חשמל במאושפזת בכפייה במוסד פסיכיאטרי אברבנאל. – בהעדר יכולת לתת הסבר הגיוני מדעי כלשהו על התועל במכות חשמל בראשו של מאושפז ניסה מנהל בית החולים יהודה ברוך לטעון תרוץ מטופש למתן מכות חשמל בשל התנאים התת אנושיים בבית החולים (הסירחון, שתן, עכברים וג'וקים) ומכות החשמל יקצרו את שהיית המאושפזת במוסד. בית המשפט לא קנה את ההבלים של הפסיכיאטר יהודה ברוך…
בית חולים אברבנאל בת ים – ברוכים הבאים לזומבילנד – הכתבה אשפוז שפוי , ליאור דיין , מרץ 2011 , מעריב , סופשבוע – אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים אברבנאל בת ים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת…
עלילות ומעללי בית חולים אברבנאל בת ים – העליל על שתי קטינות שנמלטו ממנו כי הן מסוכנות לעצמן ולציבור – בית חולים לחולי נפש אברבנאל בבת ים אמור לסייע לאזרחים המטופלים בתוכו. מתברר כי אזרחים המאושפזים בבית החולים נמלטים מהמקום, ובית החולים אברבנאל מוסר הודעות סותרות ועלילות כזב אודות מצב המאושפזים -הכתבה שתי בנות 15 הצליחו להימלט מאברבנאל , ידיעות אחרונות, ינואר 2011 , ניר גונטז' -שתי נערות בנות כ- 15 הצליחו אתמול להימלט הבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. המשטרה פתחה בחיפושים אחריהםן, אך נכון לשעת סגירת הגיליון השתיים לא אותרו…

12 ימי סיוט במוסד אברבנאל לחולי נפש – תובע מיליונים: אישפזו אותי ב"אברבנאל" לשווא – ליאור עזיז תובע פיצויים של מיליונים מבית חולים "אברבנאל", מרופאים בו וממשרד הבריאות, בטענה שכלאו אותו לשווא ובניגוד לחוק במשך 12 יום, והדבר הוביל לכך שחלה בדיכאון עמוק, וכיום הוא סובל מנכות נפשית. טרם הוגשו כתבי הגנה. הנתבעים: נגיב כשנקבל את התביעה – אורה חושחו , פברואר 2010 , mynet…

בית חולים אברבנאל – בת ים: חשד להתעללות במטופל – הכתבה רק לא "אברבנאל" , mynet , מאי 2010 , אורה חושחו – אב מבת ים מבקש מבית המשפט שיורה להעביר את בנו מ"אברבנאל" לבית חולים אחר, מכיוון שהוא מוטרד שם מינית ואיימו על חייו. מנהל בית החולים: "אנחנו לא מחזיקים חולים כבני ערובה"…

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים – ביזוי כבוד האדם – פברואר 2010 – ביקור פתע של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן וחה"כ שלי יחימוביץ' בבית חולים פסיכיאטרי אברבנאל בת ים. בביקור נמצאו ממצאים קשים של תנאי המחיה של החולים עד כדי ביזוי כבוד האדם. צפיפות בחדרים, ריח עז ומצחין בחדרי המגורים.החולים מעבירים את יומם בפרוזדור קטן מימדים בצפיפות, ובפרוזדור מקלחת ללא מחיצה, ג'וקים על הריצפה. הזנחה במחלקת הילדים – צפיפות בחדרי ילדים, מקלחות בחדרים ללא הפרדה, קירות סדוקים …
סירחון והזנחה בבת ים – התנאים המזעזעים במוסד הפסיכיאטרי "אברבנאל" בת ים – ינואר 2010 – למוסד הפסיכיאטרי הוותיק, המאכלס דרך קבע 300 מטופלים, לא מוקצים תקציבי בנייה ופיתוח והחולים במקום סובלים מצפיפות, סירחון כבד ועובש על הקירות. במכתב המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתב מנכ"ל משרד הבריאות למנהל המוסד: "המקום פוגע בצלם האדם"

אושפזה 5 ימים באברבנאל בת ים ללא סיבה: "החולות חיות בפחד"

הכתבה  אושפזה 5 ימים באברבנאל בת ים ללא סיבה: "החולות חיות בפחד"  , עמנואל רוזן , ערוץ 10 , ספטמבר 2012

נטלי קארין לב הייתה זקוקה לטיפול פסיכיאטרי עקב מחשבות אובדניות. למרות שהסכימה לאשפוז, דבר לא הכין אותה למחלקה הסגורה של בית החולים לחולי נפש הקשה בארץ "אברבנאל", וליחס המזעזע שקיבלה מהצוות המקצועי, המתעמר ומתעלם מהחולים. "כל בית חולים, במיוחד פסיכיאטרי, הוא מקום רע, אני מקווה שהרע במיעוטו", אמר מנהל בית החולים

מעט מאוד אנשים שאושפזו בבית חולים פסיכיאטרי בכלל, ובאברבנאל בפרט, מתנדבים לשוב לשם. לא כך המקרה של נטלי קארין לב בת 26 מרמת גן, שבמהלך טיפולה בבית החולים לחולי נפש אברבנאל, הפכה ממטופלת למטפלת ואף תיעדה את היחס המשפיל ואת המצב הקשה של החולות המוזנחות. יחד עם חדשות 10 הגיעה להתעמת עם מנהל בית החולים, להיפרד מהחולות ולספר את סיפורן.

נטלי, שבכל מהלך אשפוזה לא קיבלה הסבר מדוע היא נמצאת במחלקה סגורה ולא קיבלה אפילו טיפול, אמרה כי הצוות המקצועי ראה בה כמטרד, לאחר שהחלה לסייע לחולות להגיע לשירותים וגם התעלמו מקריאותיה לעזרה.

"אמרו לי 'חיות סוגרים בכלוב' או 'מה את מבינה יא שמנה'", אומרת לב, שהדגישה כי חולות שוכבות במשך שעות בצרכים שלהן. "חמישה ימים אתה בוהה בסורגים באברבנאל במחלקה סגור ושואל מה אני עושה פה? החולות נמצאות תחת כל כך הרבה פחד, שם אם הייתה בהן שפיות הן לא היו מסוגלות לצעוק".

לרוב במשרד הבריאות לא מעמתים מטופלים עם צוות כוח האדם באברבנאל, בגלל התנאים במקום. אולם לאחר התעקשות מצד חדשות 10, ולאור הטענות הקשות שעלו מהתיעוד, ניאות משרד הבריאות ומנהל בית החולים, ד"ר יהודה ברוך, למפגש נדיר ופתוח בפני התקשורת.

"כל בית חולים במיוחד פסיכיאטרי הוא מקום רע, אני מקווה שהרע במיעוטו"
, אמר ברוך וטען כי מאז שהתקבלה התלונה נערכה בדיקה מקיפה וחלק מהטענות התגלו כנכונות וטופלו. "הקושי הוא בעיקר בתחום כוח העזר, כי זה לא שיש עומס של מבקשים ורק צריך לבחור מועמדים".

ממשרד הבריאות נמסר כי רוב הטענות נכונות ומצביעות על כשלים רבים. "נסיבות האשפוז נבדקו ונמצאו מוצדקות. התלונה שלא ניתן למטופלת הסבר מצביעה על התנהלות לא תקינה. צודקת גם הטענה שנטלי אמנם נבדקה, אך לא ניתן לה כל טיפול במהלך ימי האשפוז. האירועים המתארים יחס מזלזל ופוגע אינם ראויים – ואנו מגנים אותם. הנהלים בעניין זה חודדו, וחשיבות היחס למטופל הודגשה באופן מיוחד".

קישורים:

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל – כלא שבן אנוש לא יכול לשרוד בו

דוקטור יהודה ברוך - מנהל בית חולים אברבנאל200 מ' מלשכת הרווחה בת ים עוברים ילדים ואנשים התעללות והזנחה ממסדיים שאין כמותה

המאמר הבן באברבנאל, ואני חי-מת , אברהם עמיחי (שם בדוי) , ynet , יולי 2012

ואז אתה נפצע בשנית, פציעה ארורה שגורמת לך להתגעגע לפציעה בלבנון: הילד שלי איבד ביום אחד את שפיות דעתו ואושפז באברבנאל בחדר גרוע מבית סוהר. המדינה נטשה אותו

אתה הולך לצבא, מתנדב ליחידה ששמה הולך לפניה. אתה יודע שאתה עלול להיפצע וחלילה, אולי גם לא לחזור, אבל אתה מאמין שלך זה לא יקרה. לפעמים מתגנבת מבעד ההגנות המחשבה שאולי, אולי, אולי, אבל אתה יודע ומשוכנע שאם חלילה יקרה דבר מה, לא ינטשו אותך. המדינה איתך. וזה קרה לצערי. זה קרה על אדמה זרה, על אדמת לבנון.

הרבה אני לא זוכר, אבל זוכר לילה נטול כוכבים, זוכר את השקט, שקט חד, כפי שלא שמעתי מעולם. ופתאום את התופת, הרעש האין סופי של פיצוצים, יריות וזעקות הלוחמים. אתה שואל עצמך אם מתָּ. אתה חי, אבל מרגיש חי-מת. לפתע רעש המסוק, ואתה מתעורר בטיפול נמרץ אחרי ניתוח ממושך. מתחילה תקופה ארוכה של טיפולים ושיקום, ולאט לאט אתה חוזר לתפקד. מצולק. יוצא לטיול הגדול, חוזר לאוניברסיטה, לומד, מתחתן עם אהבתך, והמשפחה הולכת ומתרחבת.

ואז אתה נפצע בשנית. פציעה ארורה שגורמת לך להתגעגע לפציעה בלבנון. הפעם אפילו המחשבה שזה יכול לקרות לי לא עברה בראשי. הילד שלי, בשר מבשרי, איבד ביום אחד את שפיות דעתו. בן 12, ילד שלא עשה רע מעולם לאיש, לפתע חלה במחלה קשה, קשה יותר ממחלה ממארת, מחלה סופנית שאין לה סוף. הוא חלה ואיתו חלתה כל המשפחה. מרגע זה חשך עולמנו. כל עיסוקנו מתמקד בדאגה לילדנו ובהגנה עליו, ילדנו שלא עשה רע לאיש, הילד היפה, החכם, כחול העיניים, עם חוש ההומור, לפתע נענש בעונש שאין קשה ממנו.

קשה לתאר את הייסורים והסבל. אתה, שהיית גאה כל כך לחבוש לראשו של בנך קסדה, להושיבו על האופניים ולרוץ אחריו, פתאום מלביש לו קסדה ורץ אחריו בבית כדי שחלילה לא יפגע בעצמו. מהגאווה היום יומית שחווית בהתקדמות הגור האנושי, אתה מתכנס בכאב של הנסיגה היום יומית המתרחשת מול עיניך.

זיק התקווה כבה מזמן

במקום המאבק על האוכל, על עוד כפית ועוד נגיסה, המאבק הופך למלחמה של לקיחת תרופות. אתה נקרע בין הצורך לתת את התרופות לבין הידע שלך על תופעות הלוואי האיומות. זיק התקווה שנתנו לנו הרופאים בתחילת המחלה כבה מזמן. הילד הופך לאלים יותר ויותר, וההכרה שחייבים להכניסו למחלקה סגורה נדחקת מהמחשבה, עד היום שבו הפעיל אלימות על המטפלת שלו ופצע אותה. בחדר המיון הבנו שזה אפילו לא לשיקול דעתנו ואנחנו חייבים לאשפז את בננו.


מנסה לשחזר את הכניסה לחצר בית החולים (צילום: קובי קואנקס)

אני לא מצליח לזכור את הדרך שעשינו באמבולנס לבית החולים אברבנאל. מנסה לשחזר את הכניסה לחצר בית החולים, את האחים שלקחו בידיים חסונות את בננו שהשתולל וסירב ללכת. נדמה שידע את מה שאנחנו עוד לא ידענו. נדמה שבננו, שהוגדר כלא-שפוי, גילה לפתע שפיות יותר מכולנו.

עמדתי במחלקה, עיניי דומעות מהכאב וצורבות מאדי הליזול ומצחנת השתן, התבוננתי מסביב ולא האמנתי. עמדתי בתחילתו של מסדרון מאיים שהמרצפות בו התרוממו מהזנחה של שנים, כשלפתע מקק גדול מכוער, כאילו בן בית הוא, חצה את המסדרון.


מרצפות התרוממו לאחר הזנחה של שנים. ארכיון (צילום: גדי דגון)

חדר ללא תמונה וללא פרח

נכנסנו לחדר שמעכשיו יהיה הבית השני של ילדנו. חדר עם קירות ערומים, צבע מתקלף חושף שכבת טיח, מרצפות שבורות, כיור מזוהם בפינת החדר ומיטת ברזל ערומה עם רגליים חלודות. חיפשנו היכן לשים את חפציו של בננו, את הדובי שאהב כל כך, אך בחדר הקר והמנוכר לא מצאנו מדף או שידה, ונאלצנו לקחת איתנו את הדובי הקטן שהיה הקשר היחיד שלו לעולמנו. חדר ללא תמונה וללא פרח, ללא קישוט. גרוע יותר מחדר בבית סוהר.

ניסינו להישאר עם בננו, אך הרופאים שטיפלו בו בחמלה ובאהבה יחד עם הצוות הסיעודי ביקשו, דרשו, שנניח לבננו להישאר ונלך הביתה. חיבקתי את בני. הוא אחז בי בחוזקה כאילו מתחנן שלא אפקיר אותו, כאילו הבין את מה שאני עדיין סירבתי להבין, שהבאנו את היקר לנו מכול, דווקא כשהוא זקוק להגנה, לכלא שבן אנוש לא יכול לשרוד בו. בדרך התבוננתי בשירותים חסרי הדלת ובמקלחת שנמצאת בקצה המסדרון. המקלחת מוסתרת בווילון ישן, קרוע. בני, שכל כך אוהב להתקלח, יצטרך לחשוף את גופו לעיני כול.


חדר קר ומנוכר, בלי מדף או שידה. ארכיון (צילום: קובי קואנקס)


הזנחה בכל פינה. מקלחת באברבנאל. ארכיון (צילום: קובי קואנקס)

הסתכלתי סביב. חדר אוכל מוזנח עם שולחן שבור. ראיתי חדר שעל דלתו כתוב כיתת לימוד. פתחתי את הדלת ונדהמתי לראות חדר ריק, ללא שולחן, ללא כיסא, ללא ספר. הייתכן שזו כיתת לימוד? סירבתי להאמין. כאן המקום שאשאיר את בני? דווקא החולה, הזקוק, הפצוע כל כך שזקוק לחום, לחמלה, לאהבה – נכלא בכלא בלתי נתפש. התבוננתי בעיני הצוות. הבנתי שהם יודעים מה עובר עלינו אבל אינם יכולים לעזור לנו.

יצאנו. דלת הברזל נסגרה אחרינו ברעש, רעש ששמעתי רק פעם בחיי בלבנון. ואני עומד בחצר בית החולים פצוע ומדמם, ומנסה בסערת הרגשות להבין איך נטשתי את בני, ואולי איך המדינה שלי כשאני צריך אותה, נטשה אותו. מנסה להבין ולא מבין, אבל יודע שמה שלא קרה במלחמה עם האויב קרה עכשיו. הפכתי לחי-מת.

קישורים

פסיכיאטר מטעם בית המשפט טייח מחדלי מוסד פסיכיאטרי אברבנאל – השופטים פסלו אותו והסתירו זהותו

המאמר הפסיכיאטר נפסל – זהותו תישאר עלומה , עו"ד חיים קליר ynet , אפריל 2012

פסיכיאטר שנדרש לתת חוות דעת רפואית לגבי גובה הנכות של חולה, במסגרת תביעת ביטוח, החליט "להגדיל ראש", וקבע במסמך מפורט כי אין כל אשמה על הנתבעים. גם השופטת במחוזי וגם השופט בעליון, לא אהבו את התנהגות הפסיכיאטר ופסלו את חוות דעתו, אולם העדיפו להסתיר את שמו

א' עבר תאונת דרכים. הרופאים אבחנו "מצב פוסט טראומטי". בהמשך, מצבו החמיר. האבחנה השתנתה ל"מצב פסיכוטי פעיל". א' אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. במחלקה סגורה. הוא סבל ממחשבות אובדניות, חרדות וקולות הזויים.
הטיפולים היו קשים וכללו גם בנזעי חשמל. אולם בכך לא באה סאת הייסורים של א' אל קיצה. במהלך אשפוזו באברבנאל, פרצה אש מחומר דליק. א' נכווה קשות. הוא הפך לחסוי.

נציגיו פנו לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה בתביעת פיצויים נגד ביטוח ישיר, חברת ביטוח החובה של הרכב בו נהג א' ונגד בית החולים אברבנאל.

ביטוח ישיר התגוננה בטענה כי התאונה שעבר א' כלל אינה תאונת דרכים, אלא ניסיון התאבדות. גם בית החולים אברבנאל, סירב לקחת אחריות וטען כי הטיפול שלו היה למופת, ללא כל צל של רשלנות.

המומחה שכח את תפקידו

במהלך הדיונים, הציע בית המשפט כי הוא ימנה מומחים רפואיים, לצורך אחד בלבד: כדי שיתנו חוות דעת לגבי גובה הנכות של א'. חוות דעת המומחים, תשמשנה לצרכי פשרה. אם לא תהיה פשרה, ייעשה בחוות הדעת שימוש רק אם בית המשפט יפסוק שמדובר בתאונת דרכים. אם בית המשפט יפסוק שאין מדובר בתאונת דרכים, "לא תשמשנה חוות הדעת בתיק זה בכלל". הצדדים נתנו את הסכמתם להצעת בית המשפט.

בין המומחים שבית המשפט מינה, היה גם פסיכיאטר בעל שם, מנהל בית חולים פסיכיאטרי ידוע. הפסיכיאטר, לא סמך כנראה על מערכת בתי המשפט שתפטור את הקולגות שלו מאחריות. הוא לבש את גלימת השופט וערך לא' משפט שדה, מבלי לשמוע כל ראיות.

ב"פסק הדין" שנתן, פטר הפסיכיאטר את חברת הביטוח ואת בית החולים מכל אחריות. הוא קבע שתאונת הדרכים וההצתה היו בעצם ניסיונות אובדניים ושצוות בית החולים פעל למופת וכלל לא התרשל. רק משימה אחת נשתכחה מליבו של הפסיכיאטר, אותה משימה יחידה שלשמה מונה ועבורה קיבל את שכרו. הוא שכח לקבוע את גובה הנכות של א'.

נציגי ביטוח ישיר וגם נציגי בית החולים צהלו למקרא חוות הדעת. מלאכתם נעשתה בידי הפסיכיאטר. נציגיו של א', לעומתם, קיבלו הלם. הם הבינו שהפסיכיאטר "קבר" את תביעתו של א'. הם פנו לבית המשפט בבקשה לפסול את חוות הדעת. המומחה, כך טענו, חרג באופן בוטה מסמכותו. במקום לקבוע את גובה נכותו של א', המומחה נכנס לתחומים לא לו.

השופטת אסתר שטמר, ראתה בחומרה את התנהלות המומחה והחליטה לפסול את חוות דעתו. "מדובר באחד מאותם מקרים נדירים בהם נדרשת פסילה, מחמת פגם משפטי היורד לשורש העניין". נציגי ביטוח ישיר לא ויתרו ופנו לבית המשפט העליון.

חוות הדעת נפסלה – הזהות נשארה חסויה

השופט צבי זילברטל, היה גם הוא בדעה שיש לפסול את חוות דעתו של הפסיכיאטר. "עצם התייחסותו של הפסיכיאטר לשאלת הרשלנות של בית החולים, שאלה שכלל לא התבקש להתייחס אליה ומסקנתו החד-משמעית בנוגע להיעדר הרשלנות מצד בית החולים, פגמו במראית חוות הדעת כנטולת פניות ואובייקטיבית".

קיים חשש שקביעות המומחה, הוסיף השופט, "צבעו" את התייחסותו לעניינו של א' בצבע מסוים. הדבר עלול לגרום עיוות דין. א' ייאלץ להתמודד עם מומחה, שקבע לגביו קביעות נחרצות, בלי שהתבקש לעשות כן ובלי שכל החומר הרלוונטי הועבר לעיונו.

חוות דעתו של הפסיכיאטר נפסלה אם כן, אבל את זהותו, הציבור הרחב, לא ידע לעולם. מישהו שם למעלה חשש, כנראה, שאם שמו של הפסיכיאטר ייחשף ברבים, תיגרם לו בושה. החלטת הפסילה של השופטת שטמר ניתנה "בדלתיים סגורות". החלטת הפסילה של בית המשפט העליון, לא ניתנה "בדלתיים סגורות", אולם שמו של הפסיכיאטר שנפסל הושמט.

כאשר מונה לשופט, נשא השופט זילברטל נאום בזכות הספקנות והביקורת העצמית כערך אנושי עליון. "טוב לשופט להיות ספקן כלפי בעלי הדין ואף יותר כלפי עצמו ודעותיו", כך אמר, "המובן מאליו הוא אחד האויבים הגדולים של הצודק. הספקנות תביא לכך שההכרעות יהיו משוכללות ומדויקות ככל שאפשר. הספקנות מעוררת ידע, היא כלי עבודה חיוני עבור השופט".

נשאלת כמובן השאלה, איך השופט זילברטל רוצה כשופט עליון, שהשופטים אותם הוא מנהיג, יפעילו את הערך האנושי הנעלה של הספקנות והביקורת, אם שמו של פסיכיאטר שנפסל על ידי הערכאה העליונה נסתר מעיניהם. ואולי אין מדובר אלא בהשמטה מקרית של שם הפסיכיאטר שנפסל, מתוך טעות. הלוואי.

קישורים:

בית משפט מנע טיפול כפייתי בהלם חשמלי במוסד פסיכיאטרי אברבנאל בניגוד לרצון מנהל בית החולים יהודה ברוך

דוקטור יהודה ברוך - מנהל בית חולים אברבנאלרשת ב – הכל דיבורים – 2011 – בית משפט מחוזי הוציא צו מניעה לטיפול במכות חשמל במאושפזת בכפייה במוסד פסיכיאטרי אברבנאל.
בהעדר יכולת לתת הסבר הגיוני מדעי כלשהו על התועלת במכות חשמל בראשו של מאושפז ניסה מנהל בית החולים יהודה ברוך לטעון תרוץ מטופש למתן מכות חשמל בשל התנאים התת אנושיים בבית החולים (הסירחון, שתן, עכברים וג'וקים) ומכות החשמל יקצרו את שהיית המאושפזת במוסד. בית המשפט לא קנה את ההבלים של הפסיכיאטר יהודה ברוך.
.

.
קישורים:

  • בית חולים אברבנאל בת ים – ברוכים הבאים לזומבילנד – מחדל, הזנחה, רשלנות – הכתבה אשפוז שפוי , ליאור דיין , מרץ 2011 , מעריב , סופשבוע – אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים אברבנאל בת ים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", "רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.
  • מוסד פסיכיאטרי באר יעקב – אשפוז בכפייה בשם "טובת" האזרחית ו"הגנתה" הביא למותה תוך ימים ספורים – הכתבה מחפש תשובות , יחזקאל אדירם, משה רונן , צילום עמית מגל , ידיעות אחרונות, 24 שעות, 21 במרץ 2011 – ג'ון בורקט לא מבין איך זה קרה. כשהגיע עם אישתו מרילין לבית החולים כדי לטפל בסיבוכים של מחלת הסוכרת, הוא לא האמין שכך זה יגמר. היא אושפזה בכפיה במוסד פסיכיאטרי באר יעקב, והלכה לעולמה ימים ספורים לאחר מכן, מבלי שיהיה לצידה. "הם טוענים שניסו להציל אותה אבל חייה הסתיימו"…

בית חולים אברבנאל בת ים – ברוכים הבאים לזומבילנד – מחדל, הזנחה, רשלנות

דוקטור יהודה ברוך - מנהל בית חולים אברבנאלהכתבה אשפוז שפוי , ליאור דיין , מרץ 2011 , מעריב , סופשבוע

אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים אברבנאל בת ים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", "רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.

לפני כמה שנים הייתי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. כל אחד מהמאושפזים ידע שמי שמתפרע – מסרב לקחת תרופות או נוהג באלימות – סופו שיעבירו אותו לאברבנאל. זה היה האיום. וזה הספיק בשביל לאלף ולביית 98 אחוז מהמטופלים שהקפידו להיות כמה שיותר צייתנים וממושמעים.

אף פעם לא ממש הבנתי את זה. המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר הייתה מקום טוב להיות בו – מבחינה היגיינית והיחס בין מספר אנשי הצוות הרפואי למספר המטופלים – אבל לא ממש הבנתי מה כל כך נורא באברבנאל, מה הופך את המוסד הזה למקום מעורר אימה. בחלוף כמה שנים נחתתי בארץ, שמתי את המזוודות בתא המטען של הרכב של הוריי ונסעתי לבית החולים. הספיק לי יום וחצי במרכז הרפואי לבריאות הנפש על שם יהודה אברבנאל בבת ים, בשביל להבין על מה הם דיברו אז בתל השומר. בארבעת החודשים האחרונים קמתי והלכתי לישון באברבנאל. בשביל הדיוק העיתונאי אומר שהייתי שייך למרכז גמילה פרטי ששוכן בתוך אברבנאל ולא לאחת המחלקות הישירות של המרכז.

ועדיין, בארבעת החודשים האלה אברבנאל היה הכתובת שלי. בתקופה הזאת אכלתי את המזון של אברבנאל שלוש פעמים ביום והשתגעתי לאיטי על הספסלים מול הגריאטרית ועל הדשא מול המיון יחד עם עוד 300 משוגעים. מכל האשפוזים שלי במרכזים פסיכיאטריים במהלך חיי, זה היה האפרורי, החלוד, והמשעמם מכולם. לא היה שום דבר פואטי בשהייה באברבנאל. לו הייתי מבקר של מרכזים פסיכיאטריים הייתי נותן לאברבנאל ציון 2 מתוך 10, והייתי כותב שעל אף שהוא הוותיק מכולם, אברבנאל הוא מרכז טיפולי שמעליב ממש את המטופל בו ולא נותן לו את הזכות הבסיסית ביותר שלו: הזכות להשתגע כמו שצריך.

בהשוואה למוסדות פסיכיאטריים אחרים שבהם הייתי מאושפז, אברבנאל הוא מקום עצום בגודלו שנותן לך את ההרגשה שהגעת לסוג של בית חרושת לייצור משוגעים, או לחלופין – שהגעת ללונה פארק של הפרעות פסיכיאטריות. כשהייתי במחלקה פסיכיאטרית ג' בתל השומר ובפסיכיאטרית של בית חולים העמק בעפולה, שררה גאוות יחידה בקרב המאושפזים. אני חושב שבגלל העובדה שבשניהם המחלקות הפסיכיאטריות הן חלק קטן מבית החולים, נולדת ההרגשה המטורפת שאתה נמצא בסיירת מטכ"ל של בית החולים. כאילו העולם מתחלק להמון כללי פסיבי של חולים עם בעיות בריאותיות קלאסיות (אורתופדיות, כירורגיות, אונקולוגיות וכו') ולמיעוט אליטיסטי ואקטיבי מאוד של חולי נפש שאיש לא ממש יודע לאבחן.

אינני יודע אם מישהו שלא זחל על גחונו בין מחלקות פסיכיאטריות ופסיכיאטרים יוכל להבין זאת אבל לעומת המחלות הפיזיות הקלאסיות, שלהן הגדרות ברורות וגבולות קבועים, המחלות הנפשיות לא ממש ברורות – לא למטופל ולא לרופא המטפל – והן לא מוגדרות באופן סופי. בהרבה מקרים מישהו שיאובחן אצל פסיכיאטר אחד כלוקה בפסיכוזה פרנואידית חולפת, יאובחן אצל קולגה כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית, אצל אחר כסובל מהרעלה של חומר כימי כלשהו, ורופא רביעי יגדיר אותו כבעל הפרדת בורדרליין עם מאפיינים אישיותיים פרנואידיים.

מי שמכיר את ה-DSM – התנ"ך של הפסיכיאטריה שמסווג את ההפרעות הנפשיות למחלקות ותתי מחלקות – יודע שרוב הדיאגנוזות הפסיכיאטריות הן סוג של הימור פרוע ושהפסיכיאטרים הם קצת כמו גששים בדואים שמנסים לפענח את עקבותיה של ההפרעה/תסמונת/מחלה שהם רואים לפניהם. שום דבר לא סופי, שום דבר לא ודאי. בקיצור, בפסיכיאטריה הבלגן חוגג, איש לא ממש יודע להסביר את המטופלים, וזה מה שנותן לך, המטופל, את גאוות היחידה, את הרגשת העליונות הלא ברורה על החולים "הרגילים" – אלה עם ההפרעות "הברורות" בגב, בלב, במעיים.

מאחר שאברבנאל הוא קומפלקס משוגעים אחד ענק, ובגלל שהוא מטפל אך ורק בחולי נפש, הדבר הראשון שחשתי כשהגעתי לשם הוא החוסר העצום באותה גאוות יחידה שהייתה לי בבתי חולים אחרים. באברבנאל אתה מרגיש שאתה חלק מפס ייצור ענק של מטורפים שבאו להירקב במקום על אש קטנה. רוח החופש הטוטאלי והכאוטיות המרדני שמאפיינת מרכזים פסיכיאטריים לא קיימות כאן. אפילו המאנים וההיפומאנים – שהם תמיד החולים המטורפים והאקטיביים ביותר – לא ממש מפגינים נמרצות יתר במקום – פשוט מביש. רוב המטופלים באברבנאל נראים כמו זומבים שהולעטו במינונים גבוהים של הלידול ונוזינן. באחד מתאי השירותים של המחלקה שלי ראיתי שמישהו כתב בעט שחור עבה: "ברוכים הבאים לזומבילנד". מצחיק כמה שזה נכון.

כמבקר מוסדות לבריאות הנפש שחווה אשפוז באברבנאל הייתי מסיים את הרשימה שלי במשפטים הבאים: "בתום האשפוז יצאתי מהשער הראשי של אברבנאל ונפלטתי אל עבר בת ים בכוח ובעוצמה. הבטתי אחורה, אל עבר בית החולים שאני משאיר מאחוריי, וחשבתי לעצמי: אכזבה, אכזבה, אכזבה".

הצפיפות, הדוחק, העובש

בשנת 2003 החליטה הממשלה לסגור את אברבנאל. האמת, נראה שהמקום באמת נסגר – רק שכחו להוציא ממנו את החולים. מדי בוקר בארבעת החודשים האחרונים, כשקמתי והשקפתי על הנוף – שכלל בעיקר את מחלקת הנוער, חלק מבניין מספר 7 ועשרות חתולים שטיילו על הגגות – הייתי בטוח שהתעוררתי בהירושימה בשעות שלאחר הטלת פצצת האטום.

המקום, אין דרך אחרת לתאר זאת, נראה כמו חורבה רדיואקטיבית. עכשיו, כשאני כבר לא שם, אני יכול לומר בגלוי: בושה למדינת ישראל ולמשרד הבריאות שמקום כמו אברבנאל קיים. אינני יודע מי האידיוטים שיושבים במשרד הבריאות ומחלקים תקציבים אבל אני מנחש שהם רובוטים מכניים שמביטים על העולם מבעד לחלון המאזדה 6 הכסופה שלהם וצועקים בספיקר של האייפון כאילו מישהו חייב להם משהו. את האידיוטים האלו צריך להכניס לקפסולות ענק, כמו אלו שבעזרתן משו את הכורים הצ'יליאניים ממעמקי האדמה, להחדיר אותן לתוך תחת של קרנף למשך שנה וחצי ולחייב אותם לקרוא מדי שבוע את הגיליון החדש של TIME OUT תל אביב.

הצפיפות, הדוחק, העובש, הקירות המתקלפים והסירחון הכללי שעולה מכל מרצפת וקיר בבית החולים מעלים את ההשערה שמשרד הבריאות החליט שעדיף לו להקצות משאבים לטובת בתי חולים יותר פוטוגניים. אחרת אני לא מבין מדוע בית החולים הזה נראה כמו מחנה עבודה צפון קוריאני למתנגדי המשטר.

אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", " רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.

לא פעם שכבתי על מיטתי באברבנאל, הבטתי בתקרה ושאלתי את עצמי איך לעזאזל אפשר להשתגע במקום כזה? איך אפשר לנהל שיחות לילה עם חברים דמיוניים כשהטיח מתפורר עליך ואין מים חמים? איך אפשר לשקוע בדיכאון אמיתי כשאין לך מיטה ראויה להיכנס אליה ולא לצאת ממנה במשך כמה חודשים רצופים? איך אפשר לטעון ולהאמין שאתה המשיח בזמן שהתנאים הסניטריים נותנים לך את ההרגשה שאתה אסיר בשבי החמאס? איך אפשר להצהיר שהמציאות שכולנו רואים לפנינו היא הולוגרמה שאתה יצרת בעצמך כשהיא כל כך מגעילה ומכוערת?
.

.
חופשה במחלקה ג'

מי שמכיר אותי יודע שאני חובב גדול של מחלקות פסיכיאטריות, אספן כפייתי של חוויות ממחלקות סגורות. פעם ביקשו ממני באחד מעיתוני הנשים להמליץ על יעד חופשה אידאלי ואני בחרתי ב"מחלקה ג' בתל השומר. אין כמו מחלקה פסיכיאטרית טובה בשביל להתרענן כמו שצריך מתלאות החיים. אני חושב שכל אדם צריך, לפחות אחת לחצי שנה, להיכנס לשבוע-שבועיים למחלקה פסיכיאטרית".

מאז שאני זוכר את עצמי אני חי עם מין רעש לוואי בראש שלא נפסק לרגע ולא נותן לי מנוחה. הפעמים היחידות בחיי שהרעש הזה נפסק – או לפחות נחלש בצורה משמעותית – היו כשהייתי מאושפז במחלקות פסיכיאטריות. רוב האנשים מפחדים מאוד ממחלקות כאלה והרעיון שהם צריכים לישון תחת אותה קורת גג עם כמה עשרות משוגעים מדופלמים מכניס אותם ללחץ עצום. אצלי, משום מה, הקרבה אל המשוגעים דווקא מרגיעה אותי ואני ישן ביניהם כמו תינוק (תינוק משוגע כמובן). אני יודע שזה יישמע קלישאתי לחלוטין אבל אני מרגיש שההיגיון האמיתי, ההיגיון האבסולוטי, נמצא דווקא בחוסר ההיגיון של חולי הנפש.

הרבה יותר קל לי לדבר עם מישהו שמסביר לי שהסיבה שהוא לא מפסיק להזיז את הראש בתנועות מעגליות היא כי אם הוא יעצור הוא "יהרוס אנשים בכוח הטלפתיה", מאשר לדבר עם מנהל הבנק. כוח הטלפתיה נשמע לי הרבה יותר הגיוני וחברותי מאשר כוח הכסף והריבית הצמודה למדד. בכלל, משוגעים הם המגזר היחיד של אנשים שמגיעים בפורמט "נקי", נטולי גינונים חברתיים והשפעות חיצוניות של המדיה ותרבות המותגים. הנאמנות היחידה שלהם היא לאמת הפנימית שלהם. אולי זו אמת מטורפת בעיניי רוב האנשים, אבל זו אמת והיא עדיפה על שקריות או זיוף. וזו האמת שלי: רוב הזמן אני מפחד לחיות.

כבר שנים שכל יום שלי הוא מאבק בלתי נגמר בעשרות מצבי רוח ועשרות מחשבות לא הגיוניות (רובן חרדתיות וכפייתיות) שרצות בקצב של סכין קצבים. רוב הזמן אני מרגיש שאני בובה שמונעת על ידי מערכת רגשות שיצאה משליטה. את רוב הרגשות שחולפים עליי אני מעכל בצורה לא טובה ולא בריאה וכמעט מדי בוקר, כשאני פותח את העיניים, אני חושב לעצמי שאולי עדיף להישאר במיטה מאשר לקום לעוד יום שהולך לנער אותי ולטלטל אותי באכזריות של מתאבק ממולדובה.

אני בטוח שזה הולך להישמע קצת מגוחך אבל לעתים אני פשוט רוצה לקפוץ ראש למכונת גריסה ענקית ולתת לעצמי להיגרס לרצועות. כאדם שמרגיש כך רוב הזמן, רק כשאני נכנס לסביבה "מבוקרת" של בית חולים פסיכיאטרי, עם עוד עשרות חולים שגם הם רוצים לזנק למגרסות – אני מרגיש מוגן מאימת הקיום האנושי ומאימת הרגשות האנושיים. זו הסיבה שבגללה עוד לפני ששבתי ארצה מארצות הברית, החלטתי לעשות את החודשים הראשונים שלי במולדת בסביבה המבוקרת של אברבנאל. ידעתי שרק מקום כזה יכול להציל אותי מצונאמי של רגשות שהיה שולח אותי לכל מיני כיוונים – כולל תחנות מרכזיות ישנות ובתי מרקחת בכפרים ערביים.

ונכון שזה הציל אותי ובמשך ארבעת החודשים שלי באברבנאל הצלחתי לשמור על איזון כלשהו ולא מצאתי את עצמי צועד את צעדות המוות בין בתי מרקחת וסוחרים, אבל אלוהים, זה היה משעמם. הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לי כשאכנס לאם כל המרכזים הפסיכיאטריים בארץ ישראל, זה שאשתעמם – אבל כך קרה. שום דבר מטורף באמת וחסר היגיון לחלוטין לא קרה שם. שום דבר שאני יכול לספר לכם עליו בגאווה של מטורף עם רישיונות וקבלות. לפני חמש שנים, כשהתאשפזתי בתל השומר בפעם הראשונה, הייתי נוהג לקחת את המטופלים מהמחלקה לסיורים מודרכים בבית החולים.

באחד הימים הגענו, אני ופלוגת המשוגעים, לביתן ההוספיס. האחות בכניסה שראתה אותנו – עם הפיג'מות של בית החולים – שאלה מאיזו מחלקה הגענו. מיד קפץ עליה אחד המשוגעים בפלוגה – עטיה, בחור מתוק מבאר שבע – ולחש לה שאנחנו מהפסיכיאטרית. היא הסבירה שההוספיס זה לא מקום לשוטט בו, אמרה שיש כאן אנשים שבאו לבלות את השבועות האחרונים בחייהם, והציעה שנחזור למחלקה שלנו. עמי – משוגע מתוק נוסף מהפלוגה – אמר לה שזה בסדר ואין לה מה לדאוג. "אנחנו באנו לכאן לעזור להם ולהגיד להם שיש דברים יותר גרועים מהמוות, כמו למשל לחיות כל החיים תחת זהות בדויה ולא לדעת שאתה בעצם ילד מעבדה מערבוב זרע של שמונה שייחים מהמפרץ הפרסי ולהקת מדוזות מהים השחור".

ואז שלומי – שהיה רב משוגע, אחד כזה שהספיק להיות מאושפז בכל בית חולים ומחלקה בישראל – הוסיף בטון סמכותי של קצין בצבא הרוסי: "דרך אגב, אם כבר אנחנו מדברים על המוות, אז אני רוצה להבהיר לך שכולנו כאן בני אלמוות. אנחנו משוגעים, אנחנו לעולם לא נמות". האחות השיבה: "אני יודעת". "אם כך", הוא חייך אליה ואמר ברצינות תהומית: "אז אל תגלי לאף אחד, אני לא רוצה שאנשים יקנאו". באברבנאל דברים מהסוג הזה לא קרו. יכולתי רק להתגעגע.



קישורים:

תעתועי ומעללי בית חולים אברבנאל בת ים – העליל על שתי קטינות שנמלטו ממנו כי הן מסוכנות לעצמן ולציבור

בית חולים פסיכיאטרי אברבנאל בבת ים אמור לסייע ולהגן על האזרחים השוהים בו. מתברר כי אזרחים המאושפזים בבית החולים נמלטים מהמקום, ובית החולים אברבנאל מוסר הודעות סותרות ועלילות כזב אודות מצב המאושפזים

הכתבה שתי בנות 15 הצליחו להימלט מאברבנאל , ידיעות אחרונות, ינואר 2011 , ניר גונטז'

שתי נערות בנות כ- 15 הצליחו אתמול להימלט הבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. המשטרה פתחה בחיפושים אחריהםן, אך נכון לשעת סגירת הגיליון השתיים לא אותרו.

אתמול בשעת הצהריים לאחר שהתגלתה בריחתן של שתי נערות שהיו מאושפזות בבית החולים אברבנאל, פנו מהנהלת בית החולים למשטרת תל אביב וביקשו עזרה באיתורן. בדיווח שהועבר למשטרה נטען כי השתיים "מסוכנות לעצמן ולסביבה".

בתחילה סרבו בדוברות משרד הבריאות לפרט אודות המקרה או להסביר כיצד הצליחו שתי הקטינות לצאת משטח בית החולים בתואנה של "חיסיון רפואי". חד עם זאת מסרו כי לא נשקפת סכנה מיידית. מאוחר יותר הסבירו כי שתי הנערות אינן מהוות כל סכנה לציבור.

קישורים:

12 ימי סיוט במוסד אברבנאל לחולי נפש – תובע מיליונים: אישפזו אותי ב"אברבנאל" לשווא

דוקטור יהודה ברוך - מנהל בית חולים אברבנאלליאור עזיז תובע פיצויים של מיליונים מבית חולים "אברבנאל", מרופאים בו וממשרד הבריאות, בטענה שכלאו אותו לשווא ובניגוד לחוק במשך 12 יום, והדבר הוביל לכך שחלה בדיכאון עמוק, וכיום הוא סובל מנכות נפשית. טרם הוגשו כתבי הגנה. הנתבעים: נגיב כשנקבל את התביעה.
תובע מיליונים: אישפזו אותי ב"אברבנאל" לשווא , אורה חושחו
, 14.05.2010 , פברואר 2010 , mynet

12 יום בקן הקוקייה: "היה אחד שהיה מטיל שתן על המיטה שלי מדי פעם, והיה אחד שהכניס לי מכות. זוועה". כך מתאר ליאור עזיז (41) מתל אביב את 12 הימים שבילה בבית חולים"אברבנאל" ב-2005, ושבגללם הוא תובע מבית החולים, ממנהלו, ד"ר יהודה ברוך, מארבעה רופאים בבית החולים, ממשרד הבריאות ומסגן הפסיכיאטר המחוזי במשרד הבריאות 2.4 מיליון שקל על כליאת שווא.

עזיז פרסם שני ספרים: "מה הסטייה שלך" (הוצאת זמורה-ביתן) ו"סיפור מתוק לנערה שאהבתי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). לדבריו, סיפורים קצרים שלו נכללו באנתולוגיות של ספרות ישראלית קצרה, שראו אור בישראל ובארגנטינה. בצה"ל שירת בחיל הקשר ובחיל המודיעין, ויש לו תארים אקדמיים בקולנוע ובמשפטים.

עזיז טוען בכתב התביעה, שהגיש בכוחות עצמו, ונכתב בגוף ראשון, כי נעצר לפנות בוקר בשל חשד לאיומים כלפי גורם בכיר בעולם הספרות ובתו. בדיון המשפטי באותו בוקר הורה השופט להאריך את מעצרו ביממה ולשלוח אותו להסתכלות ב"אברבנאל".

לטענתו, רופאה בבית החולים ערכה את ההסתכלות. "למרות שהיא כותבת שאני מודע וצלול ובעל קצב חשיבה מהיר, היא טוענת שאני במצב פסיכוטי. איך יתכן מצב פסיכוטי ושאדם בכל זאת יהיה מודע וצלול? זה בלתי אפשרי. הרופאה ביקשה הוראה לאשפוז כפוי. סגן הפסיכיאטר המחוזי הוציא הוראת אשפוז כפוי בענייני, למרות שלא בדק אותי".

עוד טוען עזיז, בכתב תביעתו, כי בגליון הקבלה שלו למחלקה 6 ב' בבית החולים, כתב רופא כי הוא עצור עד למחרת ב-8:30. בסיכום ובהמלצות כתב כי יש לשלוח אותו למחרת בבוקר לבית המשפט עם המעטפה, "כלומר, הרופא לא מוצא אותי במצב פסיכוטי, שהרי אם הייתי במצב פסיכוטי, לא הייתי נשלח אל בית המשפט, וצו השופט היה ניתן בהיעדרי ובנוכחות באי כוחי".

עזיז טוען בכתב התביעה שבדוח אחר כתב רופא אחר: "מחר הנ"ל יוצא לבית המשפט בליווי שוטרים", וטוען: "גם רופא זה לא מוצא כי אני במצב פסיכוטי. למרות זאת, לא יצאתי אל בית המשפט. מדובר בהפרת החובה לחוק הטיפול בחולי נפש, הקובע כי הצו לא ינתן אלא בנוכחות סנגורו של החולה".

בכתב התביעה מדגיש עזיז, כי עורכת הדין מטעם הסנגוריה הציבורית, שייצגה אותו בדיון הראשון, ציינה בפניו כי לא ניתן צו של שופט, ושלא היתה נוכחת במעמד מתן צו כזה. לטענתו, בכתב התביעה, "במחשב הסנגוריה הציבורית אין עדות על אף סנגור שייצג אותי בעת מתן צו של שופט בענייני; אין בבית המשפט ציון של דיון בענייני, שבו שופט נתן צו על אשפוזי עם משך זמן האשפוז הנדרש. מדובר בכליאת שווא. חירותי נשללה למשך 12 יום באמצעים פיזיים. היתה חובה להביא אותי בפני שופט, כפי שביקשו רופאים ב'אברבנאל', או לזמן סנגור שלי לעדות על הוצאת צו של שופט על המשך אשפוזי. כאמור, אין צו כזה".

עזיז טוען בכתב התביעה שארבעה ימים לאחר מכן ביקש רופא בבית החולים את הארכת משך האשפוז שלו, למרות שכתב שחל שיפור חלקי במצבו, והוא שקט יותר ומשתף פעולה. לטענתו, שלושה ימים מאוחר יותר הוציא סגן הפסיכיאטר המחוזי הוראה לאשפוז כפוי, שלא בהתאם להוראות החוק לטיפול בחולי נפש. "אין פה תום לב, יש פה הפרה בוטה של החוק", טוען עזיז בכתב התביעה.

ארבעה ימים לאחר מכן שוחרר לטענתו בכתב התביעה מבית החולים בעקבות החלטת ועדת השחרור הפסיכיאטרית, ולמרות התנגדות רופאי בית החולים. "גם דבר זה מעיד על חוסר תום הלב ועל כוונת זדון של רופאי 'אברבנאל' בטיפול בענייני לכל אורך הדרך".

עזיז טוען שבעקבות האשפוז לקה בדיכאון עמוק, מכיוון שבית החולים הכריחו לקבל טיפול רפואי כפוי, "דבר שהעמיק את דכאוני". כמו כן הפסיד את לימודי המשפטים, וסיים אותם רק הודות לעזרתו של מנהל בכיר במרכז בינתחומי, ש"ידע על מצוקותי ועזר לי לסיים את לימודי אחרי שבע שנים". בשל ההידרדרות במצבו, נאלץ להסתייע באשפוז היום במרפאה לבריאות הנפש.

הנתבעים טרם הגישו כתבי הגנה.

דוברת משרד הבריאות, עינב שימרון-גרינבוים, מסרה בתגובה, כי "התביעה טרם התקבלה במשרד הבריאות, לכשתתקבל תטופל כמקובל. תגובת משרד הבריאות תוגש בבית המשפט כמקובל".

מנהל המרכזי לבריאות נפש אברבנאל, ד"ר יהודה ברוך, אמר בתגובה, כי "אני לא יודע על כתב התביעה. כשנקבל את התביעה נדון עליה".

קישורים: