ריטלין קונצרטה סיכונים תופעות לואי – אילן סלומון


שמי אילן סלומון, אלפי הורים נעזרו בי בשנים האחרונות, ועזרו לילדיהם להצליח בבית הספר בלי ריטלין, קונצרטה וסמים אחרים. להלן כמה שאלות ותשובות שהורים שואלים:

שאלה: אמרו לי שריטלין איננו סם. מדוע אתה מכנה אותו כך?

תשובה: ריטלין (או בשמו הכימי מתיל פנידאט) נמצא בארץ תחת 'פקודת הסמים המסוכנים'. סמים אלה מאוחסנים בכספת של בית המרקחת יחד עם תרופות נרקוטיות (שגורמות לשיכוך כאבים חזקים) כגון מורפין. סמים אלה נמצאים תחת פיקוח עקב נטייה של צרכני סמים להשתמש בהם כתחליף לסמי הרחוב הקשים שהם נוטלים. הוא דומה במבנהו הכימי, בהשפעתו ובמנגנון הפעולה שלו במוח לקוקאין, לאקסטזי, ולמתאמפתאמין (קוקאין קריסטל). משפחה כימית זו קרויה: אמפטאמינים. האמפטאמינים הם כולם סמי מרץ. הם מאופיינים בגרימת ערנות מוגברת, אולם גם בדיכוי התיאבון, עצבנות, חוסר שינה, דיכאון, אפטיות, תלות, וכן מחשבות שווא עד כדי התנהגות פסיכוטית בעת הנטילה או במהלך גמילה.

מודעות פרסומת

כיצד מסתירים מן האזרח את הסיכונים שבתרופות – מאמר מאת מאת עו"ד אריק גינזבורג והרוקח אילן סלומון

תרופהכיצד מסתירים מן האזרח את הסיכונים שבתרופות

מאת עו"ד אריק גינזבורג והרוקח אילן סלומון

השימוש הרווח במונח "תרופה" מתייחס למעשה לכל "כדור" שהאדם מקבל כהמלצה מהרופא. ישנן תרופות שניתן לקבל אותן רק עם מרשם רופא, וישנן כאלה שכל אחד יכול לקבלן וליטול אותן לפי שיקול דעתו. הצרכן שלא למד את הנושא לעמקו עשוי לשגות ולהאמין שכל תרופה שהוא נוטל מבצעת פעולה של ריפוי. בפועל, רובן המוחלט של התרופות אינן משמשות ל"ריפוי" אלא נמצאות בשימוש קבוע ל"תחזוקה" של הגוף, כגון תרופות להפחתת סוכר, תרופות להפחתת לחץ דם וכו'. ישנן כמובן גם תרופות לשיכוך כאבים גופניים ונפשיים, שמספקים רק הקלה זמנית בתחושות.

בפועל נמנע המחוקק מלסווג את ה"תרופות" באופן שיציין את פעולתן האמיתית באמצעות שימוש במונח הכוללני "תכשיר", אולם עדיין קיים הבדל בין "תרופות שאינן דורשות מרשם" כמו אקמול, תרופות בעלות רעילות נמוכה שמחייבות מרשם רופא, כגון אנטיביוטיקה, "רעלים" ו"סמים מסוכנים".

רעלים הינם חומרים, שחריגה קטנה בכמותם עלולה לגרום נזק רב או אף להמית את המשתמש.

סמים מסוכנים הינם חומרים המשפיעים על מערכת העצבים ואשר הנוטלים אותם עלולים להתמכר אליהם או לפתח תלות בהם ולרצות להשתמש בהם למטרות שאינן רפואיות, כמו למשל "לתפוס ראש" או לברוח מן המציאות, מה שקרוי "שימוש לרעה" (Abuse). על תרופות המשתייכות לסיווג הזה מתקיים מעקב צמוד מצד הרשויות, והן נשמרות בכספת של בית המרקחת.

בסעיף 20 ל"תקנות הרוקחים, תכשירים- 1986" מפרט המחוקק את הנתונים שנדרש "לגלות" לצרכן על גבי התכשיר.

מעיון בתקנה זו עולה כי אין חובה ספציפית לציין בעלון התרופה את סיווג התכשיר. אמנם תרופות המשתייכות לסיווג של "רעלים" זוכות לסימון זעיר בצורת האות T עבור Toxica ("רעילות" בלטינית), אך ניתן להתווכח אם סימון זה הינו בולט או מובן מספיק עבור הצרכן הישראלי.

אולם בנושא הסימון של תרופות שהחוק הגדיר כי הן משתייכות לרשימת ה"סמים המסוכנים" המידע לצרכן לוקה בוודאות בחסר, היות שאין אזכור לעובדה זו בעלון התרופה או על גבי האריזה, ולכן אדם מן הישוב אינו יכול להבחין כאשר הוא נוטל או נותן לילדיו תרופה המשתייכת לקבוצת הסמים המסוכנים.

דוגמא מובהקת לכך היא הריטלין, שגם הרופא, גם הרוקח וגם חברת התרופות מציגים אותו למטופל כ"תרופה", מבלי לציין את השתייכות החומר הפעיל שבו – מתילפנידאט – לרשימת החומרים המסווגים כסמים מסוכנים בכל הליך רישום התרופה וניפוקה.

הסיבה לכך נעוצה בחשש הקיים בקרב רופאים וחברות תרופות, שאם האדם יידע כי הוא נוטל סמים מסוכנים ולא תרופות, הוא לא יסכים ליטול את התכשירים המוצעים לו, ובמילים אחרות: הוא לא יקנה!

כאשר הורה נותן לילד ריטלין על בסיס יומיומי למשך שנים, אין זה סביר להסתיר ממנו כי התרופה מסווגת כסם מסוכן, שיש העושים בו שימוש לרעה. חשוב ליידע את ההורים על האפשרות שחברים יפנו לילדיהם בניסיון לרכוש מהם כדורים לשימוש לא חוקי. או האפשרות שימצאו את הילד המתבגר שלהם כשהוא "מסניף" כדורים היישר דרך אפו כדי "לתפוס ראש" לאחר שנטילה של שנים דרך הפה כבר לא מספקת לו את אותן תחושות – מאחר שגופו התרגל לכדור, ומבקש כעת להגדיל את המינון ואת ההשפעה שהוא תלוי בה.

חובת ה"הסכמה מדעת" כחלק מזכויות החולה, מחייבת גילוי נאות באשר לטבעם של החומרים שהרופא ממליץ לו ליטול, כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת ואחראית. היעדר מידע מלא על סיווג התכשיר פוגע לכן בזכויות החולה, ויש לו השלכות משפטיות וכלכליות מרחיקות לכת גם בתחום ביטוחי הבריאות וחוק הבריאות הממלכתי.

ההמלצות שלנו הן כי לאור המצב הקיים על המחוקק להבטיח כי במיוחד בנוגע לריטלין ודומיו יש לגלות לצרכן בצורה מפורשת ובולטת בעלון לצרכן או על האריזה כי מדובר בסם המשתייך לפקודת הסמים המסוכנים.

הערה: המאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי או רפואי, ויש לפנות לרופא או לעורך דין בכל עניין פרטני.

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03 טלפון עמותה: 5660699

גת מגידו מנכ"לית ורוקח אילן סלומון מעמותת מגן זכויות אנוש בפתיחת תערוכת פסיכיאטריה תעשיית המוות 2013

אוגוסט 2013 – תמונות מתערוכת "פסיכיאטריה – תעשיית המוות" של עמותת מגן לזכויות אנוש. התערוכה מוצגת ע"פ שטח של 600 מ"ר בנמל יפו, בהאנגר הדרומי 2, גלריית סלון יפו. בין התאריכים 30.8.2013 עד ה- 12.09.2013. בשעות 11:00 עד 23:00 – הכניסה ללא תשלום.

פלייליסט – תערוכת פסיכיאטריה תעשיית המוות 2013 – נמל יפו

קישורים:

טיפול נפשי לילדים- מידע חיוני להורים – מאמר מאת אילן סלומון

יולי 2013 – טיפול נפשי לילדים- מידע חיוני להורים! – אילן סלומון-רוקח, מטפל ומאמן לילדים

יש לעשות הכול כדי שילדים יקבלו טיפול נפשי ללא תרופות
בעידן שבו ערוצי התקשורת הם מסחריים, הציבור חשוף ל"הפגזה" בלתי פוסקת של מידע "רפואי" בשירותן הסמוי של חברות התרופות או גופים המייצגים אותן. התוצאה היא שאדם בוגר שנתקל בקשיים נפשיים פונה מיד לרופא המשפחה או לחדר המיון בבית החולים. התוצאה: תרופות הרגעה ושינה ותרופות נגד דיכאון וחרדה ניתנות לאנשים כמעט בכל מצב נפשי לא אופטימלי. במקרים רבים ההנחיה היא לקחת אותן לפחות חודש, חצי שנה או שנה, ו"אז נראה". כשהם מנסים להפסיק או להיגמל מהתרופות הללו ההתרסקות מיידית או שאינה מיידית אבל היא מובטחת. מאות אנשים שעזרתי להם בשנים האחרונות חזרו והשתמשו באותה המילה כדי לתאר את זה: גיהינום.

לפני שתפנו לטיפול נפשי רגשי לילדים דאגו לבצע בדיקה גופנית מקיפה אצל רופא המשפחה
תפקידו של הרופא הינו לטפל בגופו (ולא לסמם את נפשו) של הילד. שיבושים הורמונאליים, חוסר או עודף ברזל, בעיות ראייה או שמיעה, בעיות במערכת העיכול, כאבים גופניים, כל אלה עלולים להציק לילד ולהקשות עליו. רופא לא מיומן עלול לדלג על שלב הבדיקה הגופנית ולגשת ישר לטיפול תרופתי פסיכיאטרי.

לפני שתפנו לטיפול נפשי רגשי לילדים בקרו אצל נטורופת או תזונאי. שפרו את תזונתו של הילד
תזונה שהינה דלה בחלבונים וירקות ועשירה בסוכר ובמזונות תעשייתיים עלולה להשפיע לרעה על מערכת העצבים ועל תפקודם הגופני והנפשי של ילדים. ישנם ילדים הסובלים מרגישויות מיוחדות לצבעי מאכל, חומרים משמרים ואף מזונות מסוימים כגון חיטה, מוצרי חלב, סויה או סוגי פירות שונים. חוסר בויטמינים ומינרלים מסוימים עלול לגרום לילדים לחרדות, עצבנות, התקפי זעם, בעיות שינה, חוסר מוטיבציה ואף דיכאון.

בדרך לטיפול נפשי רגשי לילדים הימנעו מאבחון פסיכו דידקטי. היעזרו במורה פרטי טוב שיתרגל את הילד, ויעזור לו להצליח בלמידה.
קשיי למידה בהחלט עלולים לגרום לילדים לחוש אי הצלחה, שעמום, תסכול, כעסים ואף חרדות. לילד שמצליח בבית הספר קל בהרבה לצאת ממשבר נפשי ולהשתלב מחדש במסגרת. כאשר תלמיד עובר קשיים נפשיים הוא יישלח במוקדם או במאוחר לאבחון פסיכולוגי או פסיכו- דידקטי (שגם בודק קשיי למידה) על ידי גננת, או יועצת חינוכית. הבעיה עם אבחון פסיכולוגי היא שהוא מכפיש את הילד בעקבות משבר זמני, ויוצר לגביו רישום מתועד שילווה אותו כל חייו ועלול לפגוע בעתידו. הבעיה עם אבחון דידקטי היא שברוב המקרים הוא קובע כי הילד סובל מ'ליקוי' ולכן ממליץ על 'הקלות' לימודיות או על שיעורי 'אסטרטגיות למידה' שבפועל הינן שיטות וקיצורי דרך שנועדו 'לחפף' את הלמידה ו'להשיג' ציונים במקום לשים דגש על חיזוק יכולת הלמידה עצמה.

תנו לילד זמן להתאושש ואל תרשו שילחיצו אתכם לפעול מיד. ילד מטבעו נוטה להגיב באופן קיצוני ללחצים שונים, כאשר הלחץ פוחת הוא נוטה להתאושש מהמצב החריף שסבל ממנו.
ילדים הינם לרוב שבריריים בהשוואה למבוגרים כיון שחסרות להם התנסויות החיים הרבות, והביטחון העצמי שנרכש באמצעותן. משום כך קל לערער אותם, ותגובותיהם עשויות להיות חריפות במיוחד בגילאי היסודי אך בהחלט גם בגילאי התיכון ובצבא. קל מאד להגזים בפרשנות לתגובותיהם. כשילד אומר: "אני רוצה למות", מערכת החינוך הממלכתית, הפועלת על פי נהלים, ומושפעת כמובן מהקמפיין הרשמי למניעת התאבדויות שנוצר בהשפעתן (הסמויה) של חברות התרופות, תגיב לכך, כמובן, תמיד בהגזמה. עובדי הרווחה יקבלו דיווח ויחייבו כעת את ההורים לערוך לילד אבחון פסיכיאטרי כתנאי לכניסתו לבית הספר. במקרה שההורים משוכנעים מתוך היכרותם עם הילד כי אין כאן סכנה אמיתית, מומלץ לגשת לאבחון פרטי למרות העלויות הגבוהות יותר ולנסות להתעקש שהמערכת תסתפק באבחון פסיכולוגי או חוות דעת של המורים שלו או במסמך משפטי שבו ההורים מסירים אחריותם מבית הספר במקרה שיקרה משהו. עליהם גם להקפיד שלא להשאיר את המסמך בידי בית הספר. המשמעות של אבחון פסיכיאטרי הינה כמעט תמיד תיוג והמלצה לטיפול תרופתי ולעיתים אף אשפוז יום פסיכיאטרי, שאותם תוכל כעת המערכת לכפות על ההורים עקב מעורבותו של "גורם מקצועי מוסמך". ההורים, אם כן, חשופים ללחץ גדול מצד המערכת ולמרות זאת עליהם להקפיד לא לערב בכך את הילד ולתת לו את האפשרות להתאושש בקצב שלו.

'ריפוי בעיסוק' הינו התרפיה היעילה ביותר לילדים עם בעיות נפשיות חריפות, בניגוד ל'טיפול רגשי' לא זהיר שעלול להציף ילדים, ולגרום בהמשך דווקא להחמרה במצבם
למרות שהנחת היסוד של טיפול רגשי היא שכאשר משוחחים על נושא מסוים ניתן לעבד אותו ולהשיג לעיתים הקלה, חשוב מאד לדעת שלא נכון לעסוק בנושאים טעונים כאשר האדם מרגיש מוצף בהם, אלא לעשות זאת רק לאחר שחזר לעצמו והוא יציב מספיק. בנוסף, עיסוק יתר או דיבור יתר על נושא טעון יכול לגרום להצפה כרונית שלא ניתן לכבות אותה, והופכת את המטופל לתלוי במטפל או באנשים שסביבו כדי שיקשיבו לו, אחרת הוא מרגיש שהוא "טובע". עם ילדים, עקב אי יציבותם (ראה לעיל) אזהרות אלה חייבות לקבל משנה תוקף. יש להיזהר מאד עם ילדים שמצויים במצב רגשי חריף מלהיכנס איתם לדיון בנושאים הטעונים ולא לאפשר להם טיפול רגשי שמתמשך לאורך שנה ויותר כפי שקורה לעיתים. דרך הטיפול הנכונה במקרים של הצפה או מצב נפשי חריף היא דווקא להסיח את תשומת ליבו של הילד מן הבעיה בכך שלוקחים אותו לסביבה אחרת, לטיול לא מאומץ, נותנים לו לעסוק בתחביביו, מאפשרים לו לעזור באמצעות ביצוע פעולות שאינן קשות עבורו, לטפל בבעל חיים וכו'. זו הסיבה שטיפולים באמנות ובבעלי חיים מוצלחים כל כך כיון שהם מהווים ריפוי בעיסוק והסחה מהכאב הנפשי עד שהוא מתפוגג.

הישמרו במיוחד מפסיכולוגים שמפנים אתכם לקבל תרופה פסיכיאטרית במקביל לטיפול הרגשי שלהם. הם מחפשים חיים קלים ו/או מפקפקים ביכולתם לעזור לילד שלכם.
גם לימודי הפסיכולוגיה כיום מושפעים מאד מכוחן הכלכלי העצום של חברות התרופות. עשרות שנים של השקעה עולמית במחקר מגמתי באוניברסיטאות ופרסום מאמרי מחקר בכתבי עת "מדעיים" גרמו לפסיכולוגים רבים לפקפק בכוחם לעזור. תזהו אותם לפי זה שיספרו לכם טענות חסרות בסיס מדעי, כמו הטענה שהילד שלכם סובל מ- 'חוסר איזון כימי במוח'. פסיכולוגים כאלה יקבלו ילדים או מבוגרים לטיפול רגשי רק בתנאי שייטלו גם תרופות. זה לא יעיל ומסוכן בדיוק כמו אצל אותו רופא שיניים שבא לטפל בשן כואבת בעת שהמטופל מצוי תחת השפעת משככי כאבים ובעצמו לא בטוח איזוהי השן החולה.

אם הבעיה לא משתפרת חפשו בסביבת הילד מישהו שמאיים עליו, מלחיץ אותו או מדכא אף ילדים אחרים סביבו מבלי שיוכלו להשיב לו או להתגונן מפניו. טיפול נפשי נכון יאתר את הגורם הזה וישים לו סוף.
חלק נכבד מהבעיות הנפשיות של ילדים נובעות מלחצים שמופעלים עליהם על ידי מבוגרים או על ידי ילדים בני גילם. הסיבה לכך היא שילד נוטה להתאושש מטראומות שהוא עובר עם חלוף הזמן, אולם אם הוא נשאר במצב נפשי מעורער ולא מתאושש, זה אומר שאותו גורם מלחיץ או מאיים נמצא באופן קבוע בסביבתו ומלבה את הפחדים או הכעסים שלו כל יום מחדש. זה לא משנה אם לילד יש פחד מכלבים או פחד לעזוב את אימא. מי שמלחיץ אותו או מדכא אותו מעיר את השדים הללו. מטפל נפשי טוב לילדים יידע להימנע מלהיכנס לתוכנן של החרדות אלא יחפש את הגורם המלחיץ שמעיר את הפחדים הללו בסביבתו של הילד, וידאג לכך שאותו גורם יפחית את הלחץ או ידאג להרחיק את הילד לזמן מה מאותו גורם מלחיץ. דוגמא לכך היא ילד שמאיים על חברו כי יהיה ברוגז איתו אם לא יעשה את רצונו והילד מציית, אולם מגלה סימנים של חרדת נטישה כאשר אמא רוצה ללכת. הטיפול במצב יהיה לאסור על הילד המדכא מלאיים על אחרים, ולא עיסוק יתר בחרדת הנטישה.

טיפול נפשי רגשי לילדים חייב להבחין בין ילד שהוא קורבן לבין ילד שהופך אחרים לקרבן, וצריך לספק לילד מהסוג השני מסגרת שתדרוש ממנו יותר משמעת ואחריות כתנאי לקבלת תמיכה.
ישנם ילדים שמטילים אימה על ילדים אחרים ואף על מבוגרים. ישנם ילדים שמטילים גם אשמה על אחרים ומייחסים את הקשיים שלהם למעשיהם של אחרים. ילדים אלה אינם קרבנות כפי שהם מנסים לכאורה להציג, וייתכן מאד שילדים אחרים נמצאים בטיפול נפשי רגשי לאחר שילדים אלה הפכו אותם לקרבנות. טיפול נפשי נכון לילדים לא ינסה לתת סימפטיה או יחס חם לילד שנוהג בחוסר אחריות בכך שהוא מאשים אחרים במצבו. הטיפול הנפשי בילדים כאלה יתמקד בדרישה להתנהגות אחראית, ולא בהקשבה לתלונותיו של הילד שממילא לא נראה שתסתיימנה.

לסיכום: טיפול נפשי לילדים הוא נושא עדין כעדינותם של ילדים. הוא דורש סבלנות ואורך רוח, אולם יותר מהכול הוא דורש ערנות וזהירות של ההורים מפני אנשי המקצוע המוסמכים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדי רווחה שעשויים להציע או לדרוש 'פתרונות' מערכתיים שלטווח ארוך יפגעו בעתידו של הילד. רק אתמול נפגשתי עם אישה שנולד לה בן שהוגדר כסובל מפיגור, ועד כיתה ג' שום מסגרת חינוכית רגילה לא הסכימה לקבל אותו. האם סירבה לתת לו תרופות. בכיתה ו' התגלה שהילד מחונן, הוא התקבל לפנימייה יוקרתית וסיים תיכון ואוניברסיטה בהצטיינות. זה אולי מקרה קיצוני, אבל הוא מדגים את ההכרח שלא לקבל עצות מאנשי המקצוע לגבי טיפול נפשי רגשי לילדים באופן עיוור ולהיות נאמנים להבנתכם והשקפתכם.

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org

טלפון עמותה: 5660699 03

אבחונים משרתים את המערכת, מזיקים לילדים מאמר מאת אילן סלומון

תוצאה חיובית באבחון איננה הוכחה לבעייה אמיתית

אבחון של קשב וריכוז לא מאתר שום פגם נוירולוגי אמיתי, ולכן חשוב להימנע ממנו אם הוא עלול לקבוע שהילד לקוי, ולא יכול להשתנות. חוקרים רבים מסכימים כי הניסיון לייחס קשיים בילדות למבנה המוח הינו מופרך ומגמתי. במהלך האבחון הנוירולוג או הפסיכיאטר עושים אך ורק פעולה פקידותית. הם מסכמים שאלונים שמילאו המבוגרים, שבהם סומנו התנהגויות שניתן לצפות להן אצל כל ילד. השאלונים לא בודקים את הנסיבות שבהן הילד התנהג כך, ומתעלמים מתיעוד התנהגויות הגיוניות שלו. אם ילד הולך כל יום למכולת, ושומר על אחיו באדיקות, אבל מזיז את ידיו ורגליו לעיתים קרובות, ייתכן שלא יוכל להתחמק מלהיחשב בעל "הפרעת קשב וריכוז", זוהי הכפשה לא הוגנת ובעיקר חסרת בסיס מדעי אמיתי.

חוסר בשלות של ילדים איננו מחלה

כאשר אחד מכל שלושה ילדים במדינה נשלח לאבחון כלשהו בילדותו, אל תחשבו שהבעיה באמת מצויה אצל הילדים. ילדים לא נולדים בוגרים או בשלים. ילד איננו בעל חיים צייתני. הוא איש או אישה עם גוף קטן עדיין, אבל עם רצונות משלו. התעקשות של ילדים לרוב איננה ליקוי או מחלה, אלא דווקא סימן מעודד לגבי עתידם. כאשר המבוגרים לא מרשים שינהלו אותם, למה בדיוק אנחנו מצפים מילדי הגן או בית הספר שעוד לא מכירים את החיים. ההתערבות, האבחונים וההגדרות בשלבי התפתחותם של ילדים בחשד שיש להם בעיה זו או אחרת זה להיכנס להם לורידים, זה להקדים את המאוחר, זה לבלבל, להלחיץ ולערער אותם. ראוי לתת להם זמן כל עוד הם עדיין ילדים, ולעמוד איתן מול אלה המנסים לגרור אותנו לעשות זאת.

ריטלין יוצר ילדים חסרי יכולת

ריטלין או קונצרטה, הם סמי מרץ, ספידים, בני משפחתם של הקוקאין האקסטזי והקריסטל, חומרים שומניים המצטברים במוח וברקמות השומן למשך שנים. בגלל שינויים ברמתם בדם הם גורמים לתנודות לא צפויות במרץ ובמצבי הרוח של ילדים. אל תלכו שולל אחר השיפור הזמני בציונים, ואל תחשבו שריטלין טוב לילד אם כל הפסקה של הכדור גוררת טלפונים מבית הספר, כיון שזוהי תופעת גמילה. מדובר על שימוש יומיומי למשך שנים, ועל סם שקשה "לרדת" ממנו לאחר שמתחילים. אתם מסתכנים בנזקים ארוכי טווח לאישיות, ליציבות הרגשית ולבריאותם של הילדים. העלייה החדה באבחונים וברישום התרופות הללו לתלמידים לא פתרו את הקשיים של מערכת החינוך, אלא רק החריפו אותם. הגענו למצב מסוכן, שבו מי שלא נוטל ריטלין נמצא בעמדה נחותה מול מי שנוטל אותו, כמו ספורטאי שמפסיד מול אחד שנוטל סמי מרץ לא חוקיים. כך מעודד בית הספר של היום את התלמידים ליטול סמים כדי לשרוד אותו ולהרגיש "שווים".

דרשו יותר למידה עצמית ופחות הוראה חזיתית

למידה הינה יעילה רק כאשר האדם לומד בעצמו. זה קצת דומה לאכילה. אדם מעדיף לאכול בעצמו מאשר שיאכילו אותו. בבתי הספר נדרשת מהתלמידים הקשבה בלתי פוסקת, ועוד מצפים מהם "לשתף פעולה" עם משהו שדומה לפיטום אווזים. מספיקה שיטת הלימוד המתישה הזו עצמה כדי לגרום לתלמיד הממוצע להאמין שכנראה הוא סובל מבעיית קשב וריכוז. הלמידה העצמית, שהיא טבעית בהרבה, נתפסת כעונש, כי היא ניתנת בתור שיעורי בית, כאשר התלמיד כבר הותש מהקשבה בלתי פוסקת בבית הספר, ורוצה כבר לעבור לענייניו. למידה עצמית צריכה להתרחש בתוך מסגרת בית הספר. היא צריכה להיות חלק בלתי נפרד מכל שיעור. רק למידה עצמית שנעשית בקצב אישי יכולה להביא באמת להישגים מתמשכים, לגאווה ולסיפוק.

דרשו אפשרות בחירה של מקצועות למידה כבר מההתחלה

ניתן להסכים, שהתפקיד הכי חשוב של בית הספר הוא להקנות לילד את הביטחון ביכולתו ללמוד כל מה שירצה. אולם חייבים כבר מההתחלה לאפשר לילדים לבחור במידה כלשהי מה הם רוצים ללמוד, אם מצפים מהם לבלות מחצית מילדותם בבית הספר. איננו מראים לתלמידים לשם מה הם צריכים את כל זה. וכך נכפים עליהם מקצועות שלא הצלחנו לעניין אותם בהם או להראות להם את חשיבותם. בתקופת הנעורים, הנושא שהם לומדים תמיד פחות חשוב מרכישת יכולת הלמידה עצמה ומאהבת הלמידה. אם הלמידה תוצג כבחירה ולא כפייה, הם ישתפו איתה פעולה בחפץ לב.

דרשו מבחנים חוזרים ללא הגבלה

לדעת מומחים, השגיאה הכי חמורה שקיימת בהוראה המודרנית קשורה למבחנים. מבחן נועד לבחון הבנה ויכולת להשתמש בחומר. הוא לא נועד לתת יוקרה לתלמידים שקיבלו ציון גבוה מחבריהם. אם לא נותנים לנכשלים מועדים נוספים כדי להשיג הצלחה, לא רק שלא יקבלו הזדמנות להשלים את הידע שהחסירו, אלא ייחשבו בעיני אחרים ובעיני עצמם לכישלון. אי השלמת חומר לימוד גוררת פער לימודי מצטבר שלא ניתן לגשר עליו, וכך תווית הכישלון הופכת להיות תמידית. הפחד מהעלבון שבכישלון כל כך גדול, שמה הפלא שילדים מעתיקים ואף עוזרים זה לזה להעתיק. אילו התלמיד היה יודע שיש לו תמיד אפשרות לתקן את הציון, לא היה צריך להשגיח עליו שלא יעתיק. אפשר היה לתת לתלמיד להיבחן בכתב אפילו במהלך שיעור רגיל, כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול. על פי ההיגיון הזה הציונים לא צריכים להתפרסם בשום מקום. ולא להיות מדווחים להורים. ההצלחה היא עבור התלמיד בלבד, וכאשר היא מובטחת, כל "ליקוי" או "הפרעה" הופכים להיות פתאום חסרי חשיבות.

אל תגוננו על ילדים מפני קשיים-תנו להם להזיע, להתמודד ולנצח

חנכו את הילד להתמודד בעצמו. קשיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הדרך לטפל בהם היא לעודד ולספק עזרה אך לא לדחוף אותה. לא צריך להיבהל מקשיים, כמו שלא צריך לומר לילד בוכה שיפסיק לבכות, או לילד כועס שיפסיק לכעוס. זו תגובה טבעית לקושי והיא חולפת. אולם כשמתגברים על קושי, יש הישג. כאשר נוטלים תרופה הכול נהיה קל, יש פחות התאמצות ואין תחושת הישג שדרושה לביטחון העצמי. כאשר מפסיקים ליטול רטלין או קונצרטה יש חשש לעמוד מול מכשולים ולהתמודד איתם בלעדיו. כך מתפתחת תלות. זה כמו תלות באימא שעושה בשבילך הכול. זה עלול לעכב את העצמאות וההתבגרות שלך.

קישורים

תרופות פסיכיאטריות: נזקים ותופעות לוואי – מאמר מאת אילן סלומון מטפל, יועץ ורוקח

מרץ 2012 – כל התרופות הפסיכיאטריות הן בעצם סמים

כל חומר המשפיע על המוח הוא סם. כן, גם קפה, ניקוטין, אלכוהול, וגם אקמול הם למעשה סמים. אולם ברור שככל שהשפעתו של הסם חזקה יותר, כך גם הנזקים שהוא עלול לגרום יהיו חמורים יותר. תרופות פסיכיאטריות רבות הן בעלות מבנה המשתייך לאותן משפחות כימיות כמו סמי רחוב שאנו מכירים. זוהי טעות לחשוב, שסם, כיון שהוא נמכר כתרופה, אינו גורם נזק. הם פועלים באותו מנגנון בדיוק וגם דומים במבנה. קשה להאמין?

להלן שלוש דוגמאות:

ריספרדל (ריספונד):
הריספרדל (ריספונד) או בשמו הכימי: 'ריספרידון' מוגדר כתרופה אנטי פסיכוטית מהדור החדש, וניתן לאנשים שנמצאים במצבים שמוגדרים פסיכוטיים. הריספרדל הינו נגזרת כימית של סם ה-LSD, למרות זאת היא ניתנת בקלות רבה גם לילדים, במיוחד לאחר שריטלין, שבעצמו עלול לגרום להתנהגות פסיכוטית או מחשבות שווא לא נתן תוצאות משביעות רצון.

ריטלין (וגם קונצרטה):
ה`ריטלין` הוא כדור מרץ. הוא ממריץ את פעילות המוח ומרסן פעלתנות של הגוף. הוא ניתן, בין השאר, לילדים שאובחנו כ`חסרי קשב`.
המבנה הכימי של הריטלין דומה לזה של ה`אקסטזי`, שהוא סם הזיות לא חוקי ולמתאמפטאמין, המכונה גם 'קוקאין קריסטל', שגם הוא סם מרץ ממכר ולא חוקי. הריטלין מוגדר כסם מסוכן בכל העולם המערבי. בארה"ב, שבה יש דירוג של סמים מסוכנים, הריטלין מצוי בקבוצה 2, שאליה משתייך גם הקוקאין. לזה יש להוסיף את הספרות העניפה על הנזקים שגורם הריטלין בטווח הקצר ובטווח הארוך (ראה בקישורים).

מתאדון (וגם סבוטקס):

תרופת המתאדון (נקראת גם: `אדולן`) ניתנת לנרקומן כדי שיפסיק לצרוך `הרואין`, אולם ה`מתאדון` הוא בעל מבנה כימי הדומה מאד ל`הרואין`. השפעתם דומה מאד, ולכן שניהם גורמים להתמכרות חמורה.

אלפי מכורים להרואין בארץ מקבלים `מתאדון` מדי יום במרכזי מתאדון ממשלתיים, ומוזמנים לבתי הספר כדי לספר לתלמידים ש`נגמלו` מהרואין. הגמילה ממתאדון היא כמעט בלתי אפשרית וכרוכה ב`קריז` (התקף גמילה) מייסר. כיום התחילו להשתמש כתחליף להרואין בחומר נוסף בשם סבוטקס (`בופרנורפין`), שגם הוא משתייך למשפחה הכימית של ההרואין והמתאדון.

מדוע מסוכן להשתמש בתרופות פסיכיאטריות?

תרופות פסיכיאטריות גורמות לתלות ואף להתמכרות!
ידוע שאלכוהול מרומם את הנפש, אולם גורם לתלות. גם מי שמעשן סיגריה מרגיש תחושה נעימה, אולם לאחר מספר שעות הוא מרגיש עצבנות ויודע שסיגריה נוספת תרגיע את זה.

לאחר שימוש ממושך בסמים האדם לא מצליח כבר לתפקד בלעדיהם. השיבוש הממושך בריכוזי החומרים במערכת העצבים הופך להיות בלתי ניתן לתיקון. האדם הופך להיות לכוד במלכודת הכימית של הסמים. הוא מרגיש רע בלעדיהם. הוא תלוי בהם או ממש מכור. גם תרופות נגד דיכאון גורמות לתלות. מעטים מצליחים להפסיק לאורך זמן את השימוש בהן.

תרופות פסיכיאטריות משבשות את פעילות המוח וכך יוצרות אשליה של עזרה
כאשר אדם לוקח אלכוהול הוא מרגיש אופוריה (=תחושת התרוממות רוח). זהו שיבוש. אין זה שיפור במצבו. זוהי השפעה של סם. כדור שינה גורם לשיבוש. הוא מרדים את האדם. למחרת לקיחת אלכוהול או כדור שינה ניתן לחוש עדיין את השפעת השיבוש הזה. האדם מרגיש מדוכא. גם זה חלק מאותו שיבוש.

תרופות פסיכיאטריות מצטברות במוח, במערכת העצבים ובתאי השומן למשך שנים
לכל הסמים אופי שומני, ולכן הם מעדיפים להגיע לרקמת המוח השומנית ולא להישאר בדם. לאנשי המקצוע יש נטייה מובנת להתעלם מהצטברות זו, ולהתייחס רק לעובדה שחומרים אלה יוצאים בהדרגה מן הדם. אולם, גם סמי הרחוב (כגון החשיש) וגם הסמים הפסיכיאטריים משפיעים ומזיקים לאורך שנים בגלל הצטברותם במוח ובשומני הגוף למשך שנים. אדם שהיה נרקומן לא חוזר לעולם להיות מי שהיה לפני הסמים. אדם שצרך LSD עשוי לחוות `טריפ` גם עשרים שנים לאחר שהפסיק לצרוך אותו. זה קורה כאשר כמות סם כלשהי משתחררת לפתע מרקמת השומן שלו אל הדם ומשפיעה שוב על המוח.

תרופות פסיכיאטריות מסתירות את הבעיות ולא פותרות אותן
סמים תמיד היו אמצעי לברוח מתחושות קשות, מכאבים וממציאות קשה. אלכוהול הוא דוגמא מצוינת לסם נפוץ, שמשכיח לכמה שעות את הצרות. גם חשיש וגם כדור לדיכאון משכיחים מאנשים למשך כמה שעות את המציאות המרה שהם חווים, אולם לא פותרים אותה.

כאשר השפעת התרופות חולפת, המציאות המרה חוזרת, ובגדול! יחד עם הבעיות (שהאדם לא פתר בכך שלקח סמים) מופיעות גם תחושות וכאבים קשים. לאחר הפסקת כדור נגד דיכאון ישנה נטייה לסבול מתופעות גופניות שונות כמו כאבי ראש, זימזום באזניים וכו`. האסון הוא שלאחר תקופת שימוש מסויימת הפסקת סמים עלולה להיות מלווה בתחושות וכאבים כל כך איומים, עד שהאדם מרגיש שהוא אינו יכול לשאת אותם יותר. זה יכול להגיע עד לכדי רצון להתאבד. חקירת מקרי ההתאבדות חושפת לעיתים קרובות רקע של שימוש בסמים, בתרופות פסיכיאטריות או באלכוהול (שגם הוא סם). מוות ממנת יתר הוא תמיד ניסיון לקחת יותר סם כדי להרגיע את התחושות הנוראיות שהפסקת השימוש בסם גורמת.

תרופות פסיכיאטריות מאבדות מהשפעתן לאחר שימוש ממושך. לאחר תקופת שימוש מסויימת הסם כבר לא מצליח לספק את ההקלה שסיפק מלכתחילה. הגוף התרגל להשפעתו. האדם מרגיש רע עם הסם וגם בלעדיו. הוא נאלץ להגדיל את המנה או להשתמש בסם חזק יותר שגם מזיק יותר. אמנים רבים מתו ממנת יתר של סמים. הם התמכרו לסם. לאחר זמן מה הסם הפסיק להשפיע. כשהגדילו את הכמות זה שוב לא היה מספיק. כך הגדילו את המנה שוב ושוב עד שהרגו את עצמם. אנשים שלוקחים תרופות נגד דיכאון נדרשים לעיתים להחליף תרופה או להגדיל את המינון מאותה סיבה ממש.

תרופות פסיכיאטריות גורמות לתופעות לוואי רבות וקשות.

תרופות פסיכיאטריות לא פועלות בנקודה ספציפית במוח אלא באזורים שלמים, ולכן הן משבשות מערכות רבות. השיבוש מתבטא בדרכים רבות : מצב רוח ירוד, חוסר תיאבון, רעד, התנהגות כפייתית, מחשבות שווא, תלות, התמכרות, אי שקט, עצבנות, התפרצויות זעם, עייפות, פחדים, חרדה, פגיעה בזיכרון, הפרעות שינה, הרס התפקוד המיני, טשטוש ראייה, השמנה, תנועות בלתי רצוניות, ועוד ועוד.
חשוב להבין שגם תרופות נגד דיכאון עשויות לגרום לכל תופעות הלואי שציינתי לעיל.

תרופות פסיכיאטריות משבשות חשיבה ושיפוט וכך גורמות ליותר תאונות, רציחות, התאבדויות, אלימות, ופשע מכל גורם קיים אחר.

רק אם תפסיק לקחת תרופה פסיכיאטרית תוכל להבין את מידת הנזק שגרמה לך. אדם שמפסיק לצרוך כדורי שינה הופך לחסר שינה ועצבני כפי שלא היה מעולם. מהפסקה של טיפול תרופתי ממושך אנו מקבלים לעיתים התקף פסיכוטי ואישפוז. מה גרם להידרדרות? תורשה? לא! הסמים הפסיכיאטריים עירערו את האדם לחלוטין, ורק כאשר הופסק השימוש בהם ניתן היה להיווכח בנזק העצום שגרמו.

בעבודתי כרוקח נתקלתי באנשים רבים שלקו בהלם קרב לפני עשרות שנים. הם עדיין צורכים סמים פסיכיאטריים. הם נראים כשבר כלי מעורר רחמים, וסובלים מרעד שרירים בלתי פוסק בגלל תופעות הלואי של התרופות. אחד מאלה שהיכרתי החליט להפסיק את הטיפול. הוא התאשפז בתוך ימים כשהוא סובל מהתקף פסיכוטי, והוגדר פתאום כ`סכיזופרן`. מה גרם למצבו להחמיר כל כך? ההלם שלפני 40 שנה? לא! התרופות שלקח גרמו לכך! פסיכיאטרים כמעט תמיד ממליצים לא להפסיק תרופות נגד דיכאון, כיון שהן גורמות להחמרה במצב, והפסקתן חושפת עובדה זו.

קשה מאד לשקם אנשים שצרכו תרופות פסיכיאטריות במשך שנים. הגמילה שאנשים אלה צריכים לעבור, והשיקום שלהם דורשים משאבים עצומים, שברוב המקרים אין ביכולתם להשיג. משום כך יהיה זה אחראי להזהיר מפני השימוש בסמים פסיכיאטריים.

ג. מי עומד מאחורי התרופות הפסיכיאטריות?

חברות התרופות מגלגלות מליארדים מתרופות של `כל החיים`. בניגוד לאנטיביוטיקה, תרופות פסיכיאטריות נצרכות במשך שנים רבות, לעיתים עד סוף החיים. מרגע שאיפשרו לסמים להימכר במסווה של תרופות הפכו מיליוני אנשים לתלויים בסמים חוקיים אלה. הגישה לסמים אלה קלה. המדינה מאפשרת לספק אותם דרך מערכת הבריאות. כספים רבים מופנים לקידום השוק הזה בכל דרך אפשרית. מחקרים מתבצעים כדי להראות את התועלת ולהסוות את הנזק. תעמולה סמויה בכלי התקשורת מעודדת צריכה ומטשטשת את העובדה שאלו הם סמים, שהם גורמים לתלות, ושהם מחמירים לאורך זמן את המצב.

כיצד זה קרה?

כשביטוחי הבריאות נעשו זמינים בארה"ב לקראת סוף שנות הארבעים, הפסיכיאטריה היתה חייבת להמציא מערכת איבחון כדי להיות זכאית לקבל כספים בדומה למערכת הרפואה. אבל מאחר שהיא לא הצליחה להוכיח מבחינה מדעית את קיומן של מחלות הנפש (כפי שיוסבר בהמשך), המקצוע ליקט רשימה קטלוגית של סימפטומים (תסמינים) התנהגותיים, הפך אותם לעובדה קיימת על ידי הצבעה עליהם בתור: הפרעות נפשיות, ופרסם אותם בספר שנקרא:" המדריך האבחוני והסטטיסטי של הפרעות נפשיות" באנגלית: DSM.

מחקר שפורסם באפריל 2006 על ידי חוקרים משתי אוניברסיטאות בבוסטון חשף שכל אחד מהמומחים לפסיכיאטריה הקשור בפיתוח האבחנות שמתוארות במדריך ה DSMהיה בעל קשרים כלכליים עם חברות התרופות לפני פירסום המדריך או לאחריו. עם הזמן תפח ספר האיבחונים, ונכנסו לתוכו מאות הגדרות נוספות, שלא היה להן בסיס מדעי ושכולן התקבלו בהרמת יד.

היכנסו לקישור

כיום, ניתן להדביק `הפרעה פסיכיאטרית` כמעט לכל אדם. `הפרעה במתמטיקה`, `הפרעה של כתב יד`, ו`הפרעת שינה` הן כולן הפרעות, ולכל אחת מותאם גם טיפול בסמים פסיכיאטריים. סיווג זה ל`הפרעות` הוביל לפיתוח אבחונים, שתפקידם לזהות את ההפרעה, לשכנע את אדם שהיא אמיתית, לשלוח אותו אל הפסיכיאטר, ולמכור לו סם כלשהו. כך נוצר קהל רב שמשוכנע שאם `הדביקו` לו הפרעה, סימן שהוא חייב לקחת `תרופה`.

.

דוגמא:
תרופה להפסקת עישון בשם `זיבאן` היא למעשה סם פסיכיאטרי ששימש בעבר לטיפול בדיכאון. חומר זה אומץ לשימוש בתור סם שיכול להחליף את הניקוטין שבסיגריה. לאחר שנתקבלה בהצבעה `הפרעת גמילה מניקוטין` אפשר היה להתחיל לשווק אותו כתרופה.

ה`זיבאן` משווק כיום בכל העולם, והחברה גורפת מליוני דולרים. בשום מקום לא רשום עליו שזהו סם פסיכיאטרי לטיפול בדיכאון. תלונות על נזקים שהוא גורם נאספות בעצלתיים כיוון שאין גורם רשמי ששמח לאסוף נתונים שכאלה.

דוגמה:

תרופה לירידה במשקל בשם `רדוקטיל` היא למעשה סם ממריץ (כדוגמת הריטלין). סמים ממריצים עשויים לגרום לירידה בתיאבון, ולהגברה בעירנות ובפעלתנות. ידוע שטייסי הקרב הגרמנים במלחמת העולם השנייה היו משתמשים בסמים ממריצים, כדי לשמור על ערנות שיא במהלך גיחות הפגזה חוזרות בלי לישון וכמעט בלי לאכול במשך ימים רצופים. ושוב, לאחר שנתקבלה בהצבעה: `הפרעת אכילת יתר` אל ספר האיבחונים הפסיכיאטריים, יכול כל רופא לרשום סם מרץ זה באין מפריע למאות אלפי אנשים שלא יודעים כי מדובר בסם פסיכיאטרי שעלול לגרום לתלות ולתופעות דיכאוניות לאחר הפסקת השימוש בו.


מה לא בסדר עם הפסיכיאטריה?

תשאלו פסיכיאטר אם יש בדיקה ביולוגית שמאמתת את האבחנה שלו. הוא יאמר שאין שום בדיקות מעבדה או ממצאים גופניים שמאשרים את האיבחון. תשאלו פסיכיאטר כמה אנשים הוא ריפא במהלך עבודתו. הוא יגחך, ותשובתו תהיה: "אף אחד!"

ראו הסרטון

הפסיכיאטר לא עוסק בריפוי. הוא עוסק אך ורק במתן סמים כדי לתת תחושה שהכל בסדר. הפסיכיאטר לא מתעמק בסיבות שגרמו למצב. מה שמעניין אותו הוא רק להגדיר את ה`הפרעה` ולרשום סמים שיתנו הקלה למצב.

כאמור, התנ"ך של הפסיכיאטריה, הוא `המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי` של הפרעות הנפש. (באנגלית DSM). ספר זה כולל אלפי הפרעות שונות. הוא גדל משנה לשנה וכולל בכל פעם עוד ועוד שמות חדשים ל`מחלות` ו`הפרעות` פסיכיאטריות. כל ההפרעות שבספר זה נקבעו על ידי `הצבעת רוב` בכנסים של פסיכיאטרים. הן מבוססות על דיעה בלבד. ומיד אחרי ההצבעה הם מתייחסים לזה כאילו זו מחלה.

הפסיכיאטריה עושה רושם עצום על אדם לא משכיל:

– היא נותנת שמות לאלפי התנהגויות שהיא רואה, שהיא החליטה שהם "מחלה", בספר עב כרס.
– היא משתמשת בשורה ארוכה מאד של סמים עם שמות ארוכים.

אולם: הפתרון של הפסיכיאטריה הוא פשטני להחריד, כיוון שלאלפי ההפרעות השונות שיטת הטיפול היא רק אחת משתי הפעולות הבאות:
1. לתת סמים שמרוממים (לדיכאון).
2. לתת סמים שמרגיעים (לחוסר שינה, חרדה, פסיכוזה, וכו`) כל פסיכיאטר יכול להעיד, שהסמים הללו רק מסתירים את התופעה, לא מרפאים אותה ובהחלט גורמים נזק.

`הפרעת קשב`- דיעה שמוצגת כעובדה מדעית:

`הפרעת קשב` היא דוגמה מצויינת, שמראה כיצד בעולמה של הפסיכיאטריה דיעה לא מבוססת הופכת לעובדה מדעית עם השלכות גלובליות. פרופ` כריסטופר גילברג, פסיכיאטר שבדי בכיר, נחשב לאחד מהוגי `הפרעת הקשב`. הוא הגדיר שאדם שדעתו מוסחת סובל מהפרעה פסיכיאטרית. ומיהר להציע את הרעיון לועדת הפסיכיאטרים הממונה על הוספת הפרעות חדשות ל`מדריך ההפרעות הפסיכיאטרי`.

להפרעת הקשב אין עד היום שום ממצא מוחי חד משמעי שמוכיח את תקפותה (ראה בקישור לאתר על נזקי הריטלין). עד שנת 1998 פסיכיאטרים עדיין הודו שתקפותה של `הפרעת הקשב` בעייתית, אולם בהמשך פותחו "איבחונים" שנועדו לאתר ילדים ה"סובלים" מההפרעה, וכך נסללה הדרך למכירת ה`ריטלין`, סם מסוכן, לילדים.

בית המשפט בשבדיה חשד בפרופ` גילברג שפיברק מימצאים כדי לבסס את רעיון הפרעת הקשב שהגה. לאחר שבית המשפט הורה לו השנה להציג בפניו את חומר המחקר, שרפו עוזריו של החוקר את כל החומר. בעקבות זה הואשם פרופ` גילברג השנה בחוסר יושר ובביזיון בית המשפט. הוא אמנם נשפט וניקנס, אולם כיון שהמחקר הושמד, בית המשפט לא יכול היה להוכיח את חוסר תקפותה של ה`הפרעה`.

זוהי דוגמה לעוד דיעה ולא עובדה, שהצליחה להיכנס לספר הפסיכיאטרי, והובילה לסימום של מליוני ילדים ב`ריטלין` בכל העולם. עד היום מקבלים אנשים רבים באמונה עיוורת את הרעיון ש`הפרעת קשב` היא בעייה ביולוגית מולדת. הפסיכיאטרים "מומחים" בעריכת "אבחונים" ובהדבקת תוויות שגורמות ייאוש. האבחון מניח תמיד שהבעיה לא ניתנת לתיקון, `תווית לכל החיים`.

דוגמה:

אדם מאובחן כ `דיכאוני`. הפסיכיאטר יכול בקלות לומר למטופל שהמרכיב הביולוגי בדיכאון שלו הוא רב. זוהי תווית שאיננה ניתנת לשינוי. הפסיכיאטר הרי לא יכול למדוד את המרכיב הביולוגי של המטופל. זוהי בכלל תיאוריה שמבוססת על כך שבמשפחות מסוימות ישנם כמה אנשים שסובלים מדיכאון. אולם אותו מחקר סטטיסטי שבדק דיכאון בקרב בני משפחה לא הוכיח שהדיכאון שהמשפחה סובלת ממנו לא נובע מתנאי החיים של המשפחה, מטראומות משותפות שעברו, או מבן משפחה כלשהו שפוגע בכולם באופן מילולי או אחר. עזרה נכונה למשפחה עשויה לפתור את בעיית הדיכאון מבלי שאותו חולה יקבל תווית של `דיכאוני` ויתחיל לקחת סמים, אולם הפסיכיאטר כלל לא עוסק בכך. הוא מציע אך ורק את פתרון הסמים הקל עם הנזק העצום הכרוך בו.

דוגמה:

אם אדם מאובחן כבעל `הפרעת קשב`, זה אומר שנולד עם "מום" שאינו ניתן לשינוי. ו"יסבול" ממנו כל חייו. ושאם הוא רוצה "הקלה" מהבעיה כדאי לו לקחת סם מתאים.

`חוסר קשב` בשעת שיעור נגרם במקרים רבים כאשר התלמיד ניתקל במושגים או במילים שהוא אינו מבין, אשר מונעים ממנו לעקוב בהצלחה אחר דברי המורה, ולכן תשומת ליבו `נודדת`. ייתכן שנעדר משיעור קודם או מכמה שיעורים. אותו תלמיד עשוי להיות מאובחן כבעל `הפרעת קשב` על סמך עדות אותו מורה, כאשר מורים אחרים יעידו שאצלם הוא מרוכז להפליא. ילד מלא חיים, חובב ספורט, עלול, לעיתים, להיראות `היפראקטיבי` בעיני המורה, כיוון שהוא מתקשה לשבת לאורך זמן. המורה מעבירה את חוות דעתה לנוירולוג, אולם אימון קצר ב `לשבת בנוחות` פותר לחלוטין את הקושי לשבת. רק אחרי שהתלמיד מסוגל לשבת בנוחות ניתן באמת ללמד אותו. חשוב, כמובן, שישלים את כל מה שלא הבין בחומר, היות שכפי שאמרנו, זוהי סיבה נפוצה לחוסר קשב. גם כאן הילד נאלץ לחיות עם תווית לא מוצדקת של חריג. ילד, שכופים עליו לשבת בכיתה במשך חמש שעות ביום במקום לאמן אותו לעשות זאת בנוחות עשוי להתרגז, להתקומם ולהתחצף. ילד זה יכול להיות מאובחן כחסר סבלנות ואימפולסיבי. ילד, שמענישים אותו מדי יום בבית או בפני כל הכיתה, עלול להיות מאובחן כאלים. אולם ביום המחרת יכול אותו ילד להתנהג כעדין נפש במשחק דמקה עם אחותו הקטנה. גם ילד זה צריך לחיות עם תווית שנתנו לו, אשר אין בה כל תועלת ממשית, מלבד לדכא אותו, ולגרום לו להרגיש חריג וחסר תיקווה. אדם שקיבל התקף פסיכוטי עשוי להיות מאובחן ב`סכיזופרניה`. אולם כאשר הוא מתאושש אין לאיבחון הזה כל תוקף או ערך טיפולי מלבד לדכא את המטופל ולגרום לו להרגיש חריג.

מה הקשר בין תרופות פסיכיאטריות לבין אישפוזים חוזרים?

אדם,ברוב המקרים, נולד בריא בנפשו. לאחר שהוא עובר פגיעה כלשהי הוא סובל מקושי נפשי. הפסיכיאטר "המומחה" ממליץ לו לקחת כדור נגד דיכאון. האדם לא יודע שהכדור מדרדר אותו, כיון שהוא מרגיש שהשפעתו "מיטיבה". הוא מאמין שמצבו משתפר. אולם, כאשר הוא מנסה להפסיקו, הוא מקבל דיכאון קשה. כעת נותנים לו מינון מוגבר, אולם כשהוא חושב ש `יצא מזה` הוא שוב מפסיק לצרוך אותו. הוא נכנס שוב לדיכאון ומתאשפז. במהלך האשפוז הוא מקבל תרופות נוספות ויוצא כשבר כלי. התרופה הפסיכיאטרית דרדרה אותו, והפכה אותו בהדרגה לתלותי ומעורער, ללא ידיעתו.

`חולי הנפש` הכרוניים הם כמעט תמיד התוצאה של טיפול ממושך בתרופות פסיכיאטריות. אותם אנשים שחוזרים ומתאשפזים או שמצויים במוסדות במשך שנים הידרדרו בהשפעת הסמים הפסיכיאטריים הרבים שניתנו להם, ומייאוש הנובע מההבנה שלא יחזרו לעולם לחיות ללא סמים.

הפסיכיאטריה כופה את הטיפולים שלה ופוגעת בזכויות אנוש בסיסיות. היא רושמת לך סם שלמעשה מחמיר את מצבך. אם אתה מסרב לקבל את ההמלצה, אתה עשוי להיות מאוים באישפוז כפוי. כאשר הסם אכן מדרדר אותך ומצבך קשה, אולם אתה מסרב להתאשפז, אתה עשוי להיות מאושפז בכפייה (נגד רצונך). אם במהלך האישפוז אינך מסכים לטיפול התרופתי זה עלול להיות מלווה באיומים, בצעקות ובענישה על ידי קשירה למיטה למשך שעות, שהיא "שיטת טיפול" מקובלת במוסדות הפסיכיאטריים. אם מצבך איננו משתפר עלולים להציע לך לקבל טיפול ב`הלם חשמלי` (`נזעי חשמל` בשפה יפה) כפי שקורה לרבים מדי שנה.

אם הורים מסרבים לטיפול הפסיכיאטרי עבור ילדם, הוא עלול להיתבע או אף להילקח מהם על ידי עובדי הרווחה בטענה של הזנחת הילד. כאשר אדם משתחרר ממתקן פסיכיאטרי, אם אינו רוצה להמשיך בטיפול התרופתי, הוא עלול לקבל זימון לביקור חודשי כפוי במרפאה, שבו מזריקים לו תרופות שמספיקות עד לביקור הבא. אם הוא לא מגיע לביקור הכפוי הוא מקבל צו אישפוז בכפייה. זוהי אמת! מדובר על אלפים מדי שנה.

הפסיכיאטרים טוענים שאין מנוס מפגיעה בזכויות אנוש במוסדות שלהם בגלל כושר השיפוט הלקוי של החולים. על פי ניסיוני הפגיעה בזכויות אנוש אינה הכרחית. כמות הכוח שראיתי שמופעלת כנגד אנשים חסרי ישע אלה במהלך אשפוזים כפויים הייתה מוגזמת כמעט תמיד, והזמינה התנגדות מצד המטופל. לדעתי המערכת לא נעזרת מספיק בבני משפחה ובחברים של המטופל כדי להשיג את הסכמתו ומגיעים לביתו באישון לילה כמו `הוצאה לפועל`. תיקון יסודי של מרכיב זה הוא הכרחי כדי להשיג תוצאות בשיקום של אנשים.