פסיכיאטרית ג'ואנה מונקריף: "אין שום בסיס למחשבה שאנשים יקחו תרופות פסיכיאטריות וירגישו יותר טוב"

הרופאה שתערער כל מה שחשבתם על כדורים פסיכיאטריים , גלובס , תחייה ברק , פברואר 2014

ד"ר ג'ואנה מונקריף: אנחנו הפסיכיאטרים לא הופכים אנשים למאוזנים. נקודה

בשנת 2010 בלבד הוציאו האמריקאים 35 מיליארד דולר על תרופות לטיפול בדיכאון, חרדה והפרעות קשב, נתון שהוביל את התובע הכללי של מדינת ניו יורק, אריק שניידרמן, להכריז כי "תרופות מרשם פסיכיאטריות הן בעיית הסמים ה'צומחת' ביותר בניו יורק ובארה"ב".

לאור כל זאת, האלטרנטיבה המאופקת של הפסיכיאטרית הבריטית ד"ר ג'ואנה מונקריף, 47, הופכת חתרנית ממש. בחדר הטיפולים שלה המוצא האחרון הוא טיפול בכדורים פסיכיאטריים. היא נחשבת היום לאחת החוקרות הבולטות במאבק המערער על לגיטימיות השימוש הנרחב בתרופות כפתרון כל-יכול, ויוצאת נגד הקלות הבלתי נסבלת של מיתוס הריפוי הכימי – שמשרת לדעתה אינטרסים פוליטיים וכלכליים נרחבים. בקליניקה שלה היא מציעה אלטרנטיבות לכדורים: לא בוחלת במדיטציות, מערבת פסיכולוג ועובד סוציאלי, ובאופן כללי שולחת את החולים להתבונן על חייהם ולערוך בהם שינויים נדרשים.

"כבר כפסיכיאטרית צעירה, בתחילת שנות ה-90, הבנתי שאין שום בסיס למחשבה שאנשים יקחו תרופות פסיכיאטריות וירגישו יותר טוב", מספרת מונקריף בראיון ל'ליידי גלובס'. "בבתי החולים הפסיכיאטריים שבהם עבדתי, אנשים התהלכו סהרוריים ומלאי בתרופות, נראו כמו זומבים. לחלקם היו תנועות לא נורמליות, טורט וטיקים, או תסמונות שגורמות להתכווצות שרירים פתאומית בלשון, בצוואר או בלסת, וכל זה כתופעת לוואי לתרופות. הם אמנם כבר לא היו פסיכוטים, אבל היו מעורפלים. הבנתי שאנחנו מכחידים סימפטומים פסיכוטיים על ידי סימום של המטופלים ודיכוי התגובות הרגשיות שלהם לדברים. הדבר השני שהבחנתי בו זו העובדה שלאנשים שהתאוששו מדיכאון היה קשר מועט, אם בכלל, לכך שלקחו כדורים אנטי דיכאוניים.

"אלו היו ימי התהילה של הפרוזאק והסרוקסט (פקסיל), מפורסמים יצאו מהארון וסיפרו שהם לוקחים אותם נגד דיכאון, פחות ופחות אנשים התביישו לספר שהם נוטלים כדורים פסיכיאטריים, ואני כפסיכיאטרית צעירה כלל לא הייתי בטוחה שהכדורים האנטי חרדתיים יצרו איזשהו הבדל. גיליתי שהדבר היחיד שחולל מפנה אצל אנשים מדוכאים היה זה שהם עשו שינוי גדול בחיים שלהם. מי שהיה בדיכאון בגלל נישואים קשים או כי איבד את העבודה, ופתר את הבעיות הללו, יצא מהאפיזודה הדיכאונית שלו".

– אבל כשאתה תחת עננת דיכאון, קשה לך לבצע שינויים כה דרמטיים בחייך.

"זה נכון, ועם זאת לא מצאתי שכדורים אנטי דיכאוניים שיפרו את המצב עבור אנשים בדיכאון קשה. אין פתרונות קלים או מהירים, אני מצטערת".

אופיום להמונים

– איך הכדורים הפכו כה פופולריים?

"אנשים תמיד חיפשו חומרים ותחליפים משני תודעה שיגרמו להם להרגיש טוב יותר ויעשו את החיים לטובים יותר. לפני הופעת הכדורים המרגיעים זה היה אופיום, למשל. לאנשים תמיד הייתה נטייה לחפש פתרון קל, וחברות התרופות רק העצימו את התחושה הזו בעזרת קמפיינים שהכינו חברות הפרסום. בתחילת שנות ה-90 החלו קמפיינים מסיביים לשכנע אנשים שדיכאון הוא תוצר לוואי של חוסר איזון כימי, ושהטיפול בו עובר דרך שימוש בכדורים. זאת למרות שלא היו עדויות משמעותיות שדיכאון נגרם בגלל חוסר איזון כימי. המסר הזה פומפם בצורה מסיבית על ידי תעשיית התרופות, תקע יתד ונשאר עד היום, ובהצלחה יתרה.

"פספסנו לגמרי את כל 'הקטע' של הכדורים. יש שינויים כימיקליים במצבים רגשיים שונים, אבל אנחנו עדיין לא יכולים למפות את מצב המוח, ולהבין מה מופעל ואיך במצבים רגשיים שונים, או בהתנהגויות ספציפיות. החשד שלי שלעולם לא נצליח, זה מורכב מדי.

"ניקח לדוגמה את הדיכאון. בשנים האחרונות מייחסים רמת סרוטונין נמוכה במוח כמקור לדיכאון או לחרדה, אלא שהמחקרים בנושא לגמרי לא עקביים. לצד מחקרים שמצביעים על סרוטונין נמוך בחולי דיכאון, יש מחקרים אחרים שלא מראים הבדל בין רמת סרוטונין אצל דיכאוניים לזאת שנמדדת אצל אנשים בתפקוד נורמלי, ויש מחקרים שבכלל מראים שלאנשים בדיכאון יש הפרשה מוגברת של סרוטונין. ולמרות כל המחקרים הלא עקביים הללו, פסיכיאטרים והציבור כאחד, יגידו שסרוטונין נמוך במוח הוא הוא הסיבה לדיכאון".

– כל תרופות ה-SSRI בנויות על ההנחה הזו.

"חברות תרופות קידמו את העניין של מעורבות חומרים כימיים. זה מסר שטוב להן – משהו השתבש במוח שלך ואתה צריך תרופות כדי לחזור לעצמך. זה לא הנישואים הגרועים, אלא הסרוטונין הנמוך. התרופות מאפשרות ריחוק מעצמנו, מחיינו, ממה שמתחולל בהם. אנחנו מכחישים את המציאות של הסבל האנושי, בעיות החיים עברו טרנספורמציה לבעיות ביוכימיות. זה גורם לאנשים לראות את עצמם כקורבנות של הביולוגיה שלהם ולהימנע מלפתח דרכי התמודדות עצמאיות. ברמת המקרו, המסר הזה מאפשר לממשלות להתעלם מסיבות פוליטיות וחברתיות הגורמות לכך שאנשים כה רבים חשים אי נחת.

"איש הפיתוח של הפרוזאק בענקית התרופות אלי לילי כבר הודה שאין לנו מושג איך הפרוזאק עובד ומה הוא מחולל במוח. כשהוא אמר את זה הוא הודה למעשה שתיאוריית הסרוטונין לא מבוססת. אין לנו מושג מה המכניזם של הדיכאון או החרדה".

ובכל זאת, כשאדם מגיע מדוכא או בהתקף חרדה אל הרופא, מיד יוצע לו ציפרלקס או חבר אחר מתרופות ה-SSRI, ולא חקירה של יסודות חייו.

"את צודקת. אין שום הצדקה הגיונית להציע את זה למטופל. מה שיש לנו ביד הם מחקרים אקראיים שמראים שהתרופות נוגדות הדיכאון עוזרות רק במידה מועטה יותר מהפלסיבו, והבעיה היא שההבדל קטן מדי ולא משמעותי מבחינה קלינית. אני עצמי התפלאתי שלכדורים האנטי דיכאוניים יש יתרון מחקרי כלשהו, כי בשדה הטיפולי לא ראיתי הבדל כזה".

תגובת חברת התרופות אלי לילי: פרוזאק מאושרת לשימוש על ידי הרשות האמריקאית, הרשות האירופית ומשרד הבריאות בישראל, ומוכרת כתרופה יעילה ובטוחה. מעבר להיותה אחת התרופות הנחקרות ביותר קלינית בהיסטוריה, היא הועילה וממשיכה להועיל לאורך השנים למיליוני חולים ברחבי העולם.

——————  סוף מאמר גלובס

יהודה קורן, דובר עמותת מגן לזכויות אנוש, מציין כי בכך מצטרפת ד"ר מונקריף לרשימה מכובדת של אנשי מקצוע אשר יצאו בגלוי כנגד הפרקטיקות המקובלות של פסיכיאטריה. רשימה זו כוללת את ד"ר פיטר ברגין, ד"ר תומאס סזאס, ד"ר ניל מקלארן, ד"ר ג'פרי שיילרד"ר ג'ון וירפן, הכימאי שיין אליסון ועוד רבים אחרים.

 קישורים:

  • מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם – המאמר מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם , אסף אוזן , נענע , נובמבר 2011 – כשמרגילים ילד קטן לבלוע כדור בכל פעם שקשה, מעבירים אותו שיעור מסוכן בהתמודדות עם בעיות. ריטלין הוא אולי הפתרון הקל לבעיות קשב וריכוז, אבל הדרך הנכונה היא עבודה צמודה, אינטנסיבית וממושכת. ואולי חלק מהבעיה נעוץ בכלל בשיטות הלימוד?… 
  • הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות – שיטת האבחון – ד"ר בועז רפפורט – יוני 2010 – בכתבה "השלב הבא הוא לחנוק את הילד" – עיתון "פוסט"- ד"ר בועז רפפורט, מומחה להתפתחות הילד הילד, הגיש תלונה נגד "סופר נני", שלטענתו לא עושה אבחון מקצועי של רופא ומשדרת להורים מסרים אלימים. תגובת קשת: "מיכל דליות היא אשת מקצוע מהשורה הראשונה"…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…
  • גננות רוצות שקט בגן והן להוטות מידי לשלוח ילדים לפסיכיאטרים – הכתבה "ברוב קשב" מירב שלמה מלמד , ידיעות תל אביב , חינוך , 26.03.2010 – ב- 2009 נרשמה עלייה של כשבעה אחוזים בהפניית ילדים עד גיל שש למכוני אבחון של הפרעות קשב וריכוז. ד"ר אורלי נקר: מדובר ב"הפניית יתר" מצד גננות למכונים
מודעות פרסומת

מדריך ההפרעות הנפשיות – DSM: מפה ללא טריטוריה ותוקף

מדריך ההפרעות הנפשיות: מפה ללא טריטוריה ותוקף , פרופ' ז'וזה ברונר // מגזין "אודיסאה" , 10 בנובמבר 2013 , הארץ

ה-DSM מוצג לעתים כספר התנ"ך של הפסיכיאטרים. אלא שעד היום לא נמצא בסיס ביולוגי מספק להגדרות ההפרעות הנפשיות המופיעות בו, וגם השפעות התרופות הפסיכיאטריות אינן מתיישרות עם הגדרותיו. עם צאת המהדורה החמישית והמעודכנת של הספר, ברור מתמיד כי הוא נעדר את התוקף המדעי הדרוש, אך גם ניצג ללא חלופה ממשית

פלייליסט על הפסיכיאטריה

במאי השנה לא חל שינוי במפת ההפרעות הנפשיות של הפסיכיאטריה האמריקאית. העדר שינוי בדרך כלל אינו מעורר תשומת לב מיוחדת, אך באביב 2013 הוא הפך לאירוע בעל חשיבות, כי הוא בישר את כישלונה של מהפכה פרדיגמטית ועל המשך קיומה של מערכת הגדרות מדעיות הקובעת מה הן ההפרעות הנפשיות המוכרות כיום – על אף שהיא נעדרת תוקף מדעי. לכן אירוע זה ראוי לדיון מעמיק.

בבוקר ה-18 במאי 2013 התקיימה מסיבת עיתונאים בסן פרנסיסקו, במסגרת הכנס השנתי של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי, שבה הוצגה המהדורה החמישית של המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי להפרעות נפשיות, ה-Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, או בקיצור: ה-DSM, המוצג לעתים כתנ"ך של עולם הפסיכיאטריה. בדומה למהדורות הקודמות, גם זו מספקת מפה כוללת של פתולוגיות נפשיות שמתבססת על הידע הקליני והמחקרי המצטבר והמעודכן בתחום. מטרתו העיקרית של ה-DSM היא להוות מורה נבוכים לאנשי בריאות הנפש המאבחנים תופעות שהם פוגשים בקליניקה, לשמש בסיס להידברות מקצועית לגבי ההפרעות הנפשיות ולשמש מחקרים שמרחיבים את הידע המדעי בתחום. ל-DSM תפקיד נוסף: האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי מקבץ, מחדד ומחדש את האבחנות הפסיכיאטריות המקובלות בספר הדרכה זה גם כדי ליצור סיווגים היכולים לשמש חוות דעת של מומחים פסיכיאטריים לבתי משפט, לחברות ביטוח ולמוסדות אחרים כאשר הם נדרשים לשאלות של מחלות נפש, אם בהקשר של פיצויים, אשפוז או תביעות אחרות.

טיוטות ראשונות של ה-DSM-5 הוצגו לעמיתים באתר האינטרנט של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי כבר בחודש פברואר 2010 וזכו ליותר מ-13 אלף תגובות. כתב היד של המהדורה החדשה הושלם והוגש לחבר הנאמנים של האיגוד הפסיכיאטרי בדצמבר 2012. הוא אמנם אושר, אך לא כפי שהוגש, ופרסומו לווה במקהלה של ביקורות נוקבות, ביניהן כמה קולות בולטים.

בסוף חודש אפריל, קצת יותר משבועיים לפני מסיבת העיתונאים בסן פרנסיסקו, פרסם תומאס אינזל (Thomas Insel), ראש המכון הלאומי לבריאות הנפש של ארצות הברית, בלוג באתר המכון שלו, שבו הוא הסביר שכל מפעל ה-DSM בעייתי כי הוא אינו מעוגן בממצאים ביולוגיים ואף חסר מדדים אובייקטיביים. אבחנות ה-DSM, הוא ציין, מבוססות על הסכמה לגבי דפוסים של תסמינים בלבד, והוסיף כי "לפציינטים עם הפרעות נפשיות מגיע יותר". מה שהפך את הבלוג לשערורייתי עוד יותר היה קריאתו של אינזל לחוקרים להפסיק לבסס בקשות למענקי מחקר על תיוגי ה-DSM. כאשר קריאה מסוג זה באה ממי שעומד בראש המוסד הראשי המתקצב מחקרים בתחום בריאות הנפש בארצות הברית, מדובר בלא פחות מהטלת פצצה. בעקבות בלוג זה הודיע הניו יורק טיימס לקהל קוראיו ב-6 במאי שה-DSM "איבד קשר עם המדע".

לטונים צורמים אלה הצטרף ספר מתוקשר ולוחמני במיוחד של אלן פרנסס (Allen Frances), מי שהיה אחראי על עריכת המהדורה הקודמת, הרביעית – ה-DSM-IV. פרסום הספר של פרנסס, עוד לפני שה-DSM יצא לאור, היווה שיא במסע עיקש וארוך אשר ניהל נגד המהדורה החמישית, שבו הזהיר שוב ושוב שמערך האבחנות שמציע ה-DSM החדש יגרום לצמיחה דרמטית של אוכלוסיית חולי הנפש בארצות הברית, שלהם יסופקו מגוון כדורים מיותרים ומזיקים, בעוד המטרה היחידה שתושג תהיה גידול של מיליארדים ברווחי תעשיית התרופות הפסיכיאטריות.

נדיר לראות שספר מדעי המגובש בתהליך מורכב שבו מעורבים בכירי החוקרים והקלינאים של ארצות הברית זוכה עוד לפני פרסומו לקיתונות של ביקורות קשות מצד עמיתים. ייתכן שחבר הנאמנים של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי היה צריך לדעת שהוא מחפש צרות כבר כאשר מינה ב-2006 את דיוויד קופפר (David Kupfer) מאוניברסיטת פיטסבורג לעמוד בראש כוח המשימה, ושנתיים לאחר מכן הוסיף לו כסגן את דארל רג'יר (Darrel Regier), מנהל מחלקת המחקר של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. עוד הרבה לפני שהוטל עליהם להכין את המהדורה החדשה כבר הצהירו שני חוקרים אלה בריש גלי על הבעייתיות של מפעל ה-DSM. הם עשו כך בספר שערכו ב-2002 יחד עם מיכאל פירסט (Michael First), חוקר נוסף מאוניברסיטת קולומביה, שבו הם אספו שישה מאמרים נרחבים שחוברו על ידי יותר מארבעים חוקרים מובילים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים וחוקרי מוח, שהציגו מתווה לתוכנית המחקר שהייתה אמורה להוביל לניסוחו של ה-DSM-5.

כבר במבוא לספר הצביעו קופפר, פירסט ורג'יר על כך שמעולם לא נמצאה תשתית ביולוגית לאף אחת מהאבחנות ב-DSM, וששום מחקר מעבדה לא אימת את תקפותה של תסמונת כלשהי שהוגדרה בו. הם גם ציינו את הבעייתיות של האבחנות ככלי ישים לטיפול תרופתי, כאשר יעילותן של תרופות פסיכיאטריות חותכת דרך תסמונות שונות ולא משקפת את ההבדלים בין האבחנות. לבסוף הזכירו העורכים שממחקרים גנטיים עולה שלתסמונות שונות יש אותה תשתית גנטית. לכן, הם הסבירו, מטרתם היא לחרוג מעבר למגבלות הפרדיגמה הקיימת של ה-DSM ולעודד סדר יום מחקרי חדש.

לא היה בכך מעשה חתרני. קופפר ורג'יר משתייכים ללב לבו של הממסד הפסיכיאטרי האמריקאי וספרם התפרסם על ידי האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי. אך כאשר התמנו לתפקידיהם, הם לא הסתפקו באיסוף המידע הסטטיסטי והקליני לשמירה על הקיים. מטרתם של קופפר ורג'יר הייתה ליצור אבחנות פסיכיאטריות שניתן לעגן בחקר המוח ועל ידי כך, בפעם הראשונה, לשרטט מפה שעיסוקה אמנם הנפש, אך היא מתבססת על תשתית נוירו-מדעית מוצקה. לו מהפכה זו הייתה מצליחה, מפת ההפרעות הנפשיות כיום הייתה נראית אחרת לחלוטין. אבל בסופו של יום לא הצליחו עורכי ה-DSM-5 לחולל את השינוי הפרדיגמטי המיוחל שעליו הכריזו כיעד יותר מעשור לפני פרסומו של הספר החדש. הם אמנם נטשו כמה מצירי החלוקה הבסיסיים שאפיינו את המהדורות הקודמות, אבל מפת ה-DSM-5 בנויה עדיין על עקרון התסמונת.

14 שנים, 1,500 חוקרים וקלינאים

כיצד התנהלה העבודה לקראת חידושי ה-DSM-5 ומדוע היא כשלה? הוקם כוח משימה שהורכב מ-28 אנשי מקצוע בכירים, אשר יזמו קבוצות עבודה. אלה כללו יותר מ-160 אנשי בריאות הנפש מ-16 מדינות, כאשר הרוב המכריע אמנם פסיכיאטרים, אך נמצאו ביניהם גם פסיכולוגים, נוירולוגים, סטטיסטיקאים, אפידמיולוגים ונציגים של תחומים רלוונטיים אחרים, כגון עבודה סוציאלית וסיעוד פסיכיאטרי. שבע שנים עבדו קבוצות אלה על הפרויקט, כשהן משלבות בו מאות רבות נוספות של אנשי בריאות הנפש מארבעים מדינות. רואיינו אנשי מקצוע בכירים, נערכו סקרים בין חברי האיגוד, נאספו נתונים סטטיסטיים ונוהלו מחקרי שדה. כך, למשל, כאשר הספר היה כבר בשלבי הכנה מתקדמים, קיבלו כמעט 300 אנשי מקצוע הכשרה מיוחדת ביישום מערך האבחנות המיועד של ה-DSM-5. לאחר מכן הוטל עליהם לאבחן מעל אלפיים פציינטים לפי שיטת הסיווג החדשה, כדי לבדוק אם היא ישימה ואם פסיכיאטרים שונים יעניקו לאותם הפציינטים את אותה האבחנה. אבחנות שלא זכו לתוצאות טובות בבדיקה זו, לא התקבלו אל תוך ה-DSM-5.

אין ספק שמדובר בתהליך הרכבה ובדיקה רציני ומעמיק ביותר, שהאיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי החל בתכנונו כבר ב-1999 ושהיו מעורבים בו, בצורה זו או אחרת מעל 1,500 חוקרים וקלינאים מארבעים מדינות. אבל יש לשים לב מה הוא בודק ומה אין ביכולתו לבדוק. מחקרי שדה מסוג זה חושפים את מהימנות (reliability) האבחנות, כלומר, הם מראים אם אנשי מקצוע שונים מתייגים את אותה התופעה באותה קטגוריה. אין בהם כדי להעיד על תקפותה (validity) של אבחנה, גם אם זו משותפת לאנשי מקצוע רבים, ואין להם גם יכולת לנבא את יעילותה הקלינית (clinical utility). ייתכן, וכך אמנם קורה לעתים קרובות, שאותה התרופה יעילה לשתי אבחנות ויותר, וייתכן שהיא יעילה בכולן אך רק באחוזים נמוכים יחסית – מה שמעורר שאלות קשות לגבי קיומן האובייקטיבי, הביולוגי, של מחלות אלה. עד עתה גם לא נמצאה כל הלימה בין מפות גנטיות לבין מפת ההפרעות הנפשיות של ה-DSM. במחקר רחב היקף שהתקיים בבוסטון, בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס, נבדקו יותר מ-33 אלף בני אדם שהייתה להם אחת מחמש הפרעות נפשיות מוכרות: אוטיזם, הפרעת קשב וריכוז, הפרעה בי-פולרית (מאניה-דפרסיה), דיכאון חמור וסכיזופרניה. נמצא שכולם חולקים ארבעה מבנים של כרומוזומים.

גם לגבי מהימנותן של אבחנות ה-DSM, לאו דווקא אלה של המהדורה החמישית, נמתחה לא מעט ביקורת במהלך השנים. מחקרים משווים גילו שלאבחנות אלה מהימנות נמוכה למדי בהשוואות על ציר הזמן: ככל שעברו השנים, אותם הפציינטים קיבלו אבחנות משתנות באחוזים גבוהים למדי. אולי זה קרה כי מצבם הנפשי השתפר או החמיר, ואולי לא. בנוסף, מהימנותן של אבחנות ה-DSM מוגבלת במידה רבה לקהילת מומחים שמוגדרת גיאוגרפית ותרבותית: אנשי בריאות הנפש בצפון אמריקה ואלה שלמדו בבתי הספר לרפואה של ארצות הברית. אפילו פסיכיאטרים אנגלים, שבינם לבין עמיתיהם מארצות הברית אין מחסום שפה, שונים מהאחרונים באופן משמעותי בקביעת אבחנות.
אם נאמץ את כל התובנות הביקורתיות האלה ייראו לנו קווי המתאר של אבחנות ה-DSM לא פחות שרירותיים מהקווים שאנשי השלטון הקולוניאלי בפריז ובלונדון סימנו על מפות של טריטוריות לא נודעות באפריקה ובמזרח התיכון כדי לחלק אותן ביניהם, רק שהפעם לא מדובר בחלוקת טריטוריה ממשית, אלא בתיוג תופעות נפשיות פתולוגיות. במרכז המפה עומד מושג ה"הפרעה הנפשית" (mental disorder), שאת קווי המתאר ואת הגבולות שלו אמור לצייר ה-DSM. ניתן אמנם למצוא הגדרות למושג ההפרעה הנפשית במהדורות השונות של ה-DSM, אך אלה מציינות שלא ניתן לספק הגדרה אופרטיבית הכוללת את כל התופעות המופיעות בו, המקיפות מוגבלויות, לקויות, מחלות, מצוקות ופגיעות נפשיות.

עורכי ה-DSM מודים שמדובר פשוט בתופעות שונות מדי, שהמשותף ביניהן הוא שהן כרוכות בסבל, ניתנות לזיהוי קליני ויש בהן מידה של "תפקוד לקוי (dysfunction) התנהגותי, פסיכולוגי או ביולוגי". ההזדקקות למושגים מעורפלים כגון "תפקוד לקוי" כדי להסביר "הפרעה" מצביעה על הקושי לספק הגדרה כוללת שאמורה להקיף מחלות מוכרות היטב כגון סכיזופרניה, הפרעה בי-פולרית והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD), יחד עם סוגים רבים ומגוונים של הפרעות תפקודיות כגון הפרעות שינה ובעיות בחיי המין (כגון שפיכה מוקדמת או מעוכבת אצל גברים וחוסר גירוי ועניין מיני אצל נשים, שגם הוא מופיע כקטגוריה בפני עצמה ב-DSM מאז 1987). נראה שבפועל, הכללתה של תופעה נפשית ב-DSM היא זו שהופכת אותה להפרעה.

ניסיון מחיקת הגבולות

לאכזבת עורכי ה-DSM-5, התברר להם שלמרות כל מאמציהם, הם אינם מצליחים לפתח את המפה המדעית החדשה של הפרעות נפשיות שלה הם ייחלו, מהסיבה הפשוטה שהכלים העדכניים של מדעי המוח והגנטיקה, כגון fMRI או בדיקות גנטיות, לא מצאו ממצאים המאפיינים רק הפרעה נפשית מסוימת. אך למרות שהתברר שעדיין מוקדם – או שלעולם לא יהיה אפשרי – לבצע את מהפכת המוח המיוחלת, העורכים של ה-DSM-5 לא ויתרו על רצונם בשינוי רדיקלי. גם אם לא עלה בידיהם להציע חלופה מבוססת על ממצאים מעבדתיים, ספקנותם בדבר התועלת בהיצמדות לגבולות הקיימים על מפת ההפרעות האמריקאית נשארה בעינה. לכן הציעו לוותר על גבולות אלה ולאמץ תפישה של רצפים: מצד אחד רצף בין הפתולוגי לנורמלי, ומצד שני רצפים בין ההפרעות השונות לבין עצמן. הם קראו לגישתם חסרת הגבולות חשיבה ממדית (dimensional), וביקשו להעמיד אותה במקום החשיבה הבינארית המקובלת, לפיה אדם או בריא בנפשו או חולה, ולאחרון יש או אין מחלה זו או אחרת.

תפישה חדשנית זו תאמה פרויקט מחקר מקיף שיזם המכון הלאומי לבריאות הנפש ב-2010 כדי לגלות את היסודות הביולוגיים של ההפרעות הנפשיות. היה ברור לכל המעורבים בניסיון זה שכדי להגיע לתובנות ביולוגיות, שיכלו, אולי, להוביל להגדרות שונות מהמקובל עד כה, יש ראשית להשתחרר מהחשיבה הבינארית, בעלת המהימנות – כלומר הסכמה בין אנשי מקצוע – הגבוהה לפחות בארצות הברית, אך חסרת התקפות. רק על ידי מחיקה של גבולות, כך היה נדמה, ניתן לפנות מרחב לחשיבה פסיכיאטרית על בסיס עקרונות של תקפות.

כאשר בדקו את ישימותה של חשיבה זו בניסויי שדה החל ב-2010, נחלו קופפר ורג'יר כישלון חרוץ. לא רק עמיתיהם, אלא גם קבוצות פציינטים התנגדו לה, כי חששו לאבד שירותי בריאות שהיו מבוססים על האבחנות הבינאריות שקיבלו בעבר. מסיבות מובנות גם ארגונים שונים שנלחמו בעבר על הכרה בהפרעות מסוימות על ידי ביטוחי בריאות לא היו מוכנים לוותר על התווית. במאמר שהתפרסם ב-American Journal of Psychiatry באמצע 2011 הודו קופפר ורג'יר בכישלונם. במעין קרב מאסף הם ניסו לשמור על הגישה הממדית לפחות בסעיף אחד של ה-DSM-5, בהגדרת הפרעות אישיות, תחום שזה שנים רבות נתון למחלוקות קשות. אך התברר שמחלוקות אלה חדרו גם לתוך קבוצת העבודה שהייתה מופקדת על הניסוח מחדש של סעיף זה. שניים מחבריה התפטרו, וההצעה שהוגשה בסופו של דבר לחבר הנאמנים של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי ב-2012 מצאה את מקומה רק בפרק של ה-DSM המוקדש להצעות שלא גובשו בצורה מספקת ושדורשות מחקר נוסף.

בסופו של דבר כמעט אין זכר ב-DSM-5 לשאיפות הגדולות לשינוי פרדיגמטי שעורכיו רצו לחולל. המעבר הרדיקלי ממהימנות לתקפות כעיקרון מנחה לעריכת המפה האמריקאית של ההפרעות הנפשיות לא אירע. במקום זאת ניתן למצוא תיקוני גבול שוליים בלבד, כמו בכמה מקרים שבהם יש אמנם התייחסות לרצף. כך למשל אוחדו ארבע הפרעות שונות, שהיו נהוגות עבור ילדים עם תסמינים דומים שהשתייכו למשפחת האוטיזם, והפכו לחלק מספקטרום אוטיסטי אחד המחולק לשלוש דרגות חומרה. אך נדמה שגם במקרה זה לא מדובר במהפכה, אפילו לא בזעיר אנפין, כי אנשי המקצוע בתחום האוטיזם מדברים כבר זמן רב בשפת הרצף. זה מספר שנים הם נוהגים לכנות ילדים אוטיסטים כ"נמצאים בספקטרום" וגם אם הם מבדילים בין ילדים בתפקוד גבוה לכאלה בתפקוד נמוך, ההתייחסות אליהם היא כאל בעלי לקות על מנעד אחד. לכן, גם אם במסגרת שינוי זה הפכה למשל האבחנה הרווחת של תסמונת אספרגר לאוטיזם ברמה קלה, לא נראה שיש כאן חידוש מרעיש, אלא קבלה של שפת השטח אל תוך ה-DSM מצד אחד, ואימוץ ממצאים מחקריים עדכניים יותר מצד שני.

בין פרדיגמות

גם מבלי להיכנס לשינויים נוספים במהדורה החדשה, מהמתואר כאן עולה בבירור שבמאי השנה לא התרחשה מהפכה. למרות בעיותיה של המפה הקיימת, ה-DSM ממשיך למתמקד במופעים, בתסמינים ובתסמונות. לכן כדאי לבדוק כיצד מפה זו נוצרה. בדיקה זו מובילה אותנו למהפכה מדעית אחרת, ישנה יותר, שהצליחה ואף יצקה את יסודות מפת ההפרעות הנפשיות הנוכחית. מהפכה זו התחוללה ב-1980 והמסמך שמבטא אותה הוא המהדורה השלישית של הספר, ה-DSM-III. אך כדי להבין את מטרותיה ואת הצלחתה עלינו לחזור קודם לראשית ימיו של המדריך האמריקאי.

כאשר יצאה לאור המהדורה הראשונה של ה-DSM, ב-1952, היה מדובר בספר דק יחסית שלא עורר עניין רב. הוא כלל 106 הפרעות נפשיות שפורטו על פני 130 עמודים. פרסומו היה תוצאה של מאמציהם של פסיכיאטרים שאימצו את המפה שהציע הפסיכואנליטיקן וויליאם מנינגר (William Menninger), שהיה אחראי על השירות הפסיכיאטרי של הצבא האמריקאי בזמן מלחמת העולם השנייה. הם הניחו שבאופן בסיסי הפרעות נפשיות הן תולדה של קונפליקט פנימי, של כוחות נפשיים הנלחמים זה בזה, כאשר המרכזי בהם הוא החרדה. לתפישתם, התסמינים היוו את הביטוי החיצוני למאבקים נסתרים מן העין ומתודעת החולים עצמם. האבחנה העיקרית הייתה בין הפרעות מינוריות יותר, הנוירוזות, לבין הפרעות קשות, הפסיכוזות. ההשפעה של ה-DSM-I הייתה זניחה, שכן לפני שהתרופות הפסיכיאטריות הפכו לגורם מרכזי בטיפול בהפרעות הנפשיות, לאבחנה מדויקת לא הייתה חשיבות גדולה כל כך. גם ה-DSM-II מ-1968, שתיאר 182 הפרעות על פני 134 עמודים, לא עורר עניין, כי בתקופת הכנתו עדיין שלטו הפסיכואנליטיקאים ביד רמה בפסיכיאטריה האמריקאית. רוב ראשי המחלקות החשובים באו משורותיהם, וגישתם התיאורטית להפרעות נפשיות נחשבה למורכבת ולמעמיקה יותר.

בראשית שנות השבעים החלו האמיתות הפסיכואנליטיות וצורת הטיפול התובענית הנובעת מהן להיראות מיושנות מול כוחם העולה של התרופות הפסיכיאטריות וטיפולים אחרים, שהבטיחו הצלחה מהירה וזולה יותר ושחרור החולים מאשפוז. יחד עם זאת, התרופות החדשות והשליטה שהן הבטיחו בנפשם של בני אדם עוררו גם חששות כבדים. מעבר לכך, הפסיכיאטריה האמריקאית עדיין חסרה מערך אבחוני שיאפשר שימוש מדויק ומכוון היטב של הטיפול התרופתי, לפחות בעיני הפסיכיאטרים עצמם. היה נראה שבידי הפסיכיאטרים נשק שעמד לצאת מכלל שליטה.

התנועה האנטי-פסיכיאטרית הצליחה כבר במהלך שנות השישים להציג את רופאי הנפש כצרי אופקים וסמכותניים, כאנשים לא אמינים בחלוק לבן שכולאים ומסממים בני אדם אם תפישת המציאות שלהם שונה מזו של הרוב. גם רב המכרOne Flew Over the Cuckoo’s Nest, שהתפרסם ב-1962, חיזק את הרושם הטוטאליטרי של הפסיכיאטריה והציג אותה כמקצוע שמעניש חריגים. לביקורות שהועלו בשנים אלה נגד התפקיד המנרמל של הפסיכיאטריה היה אפקט מערער על המקצוע אף אל תוך שנות השבעים. גם כאשר התפוגגה הרוח הרדיקלית והרומנטית של שנות השישים ופינתה את מקומה להסתכלות מפוכחת יותר ורלטיביסטית פחות, נראה היה שסמכותם המדעית-מקצועית של הפסיכיאטרים ניזוקה ללא תקנה.

תרם לכך גם ניסוי שעורר הדים רבים: הפסיכולוג דיוויד רוזנהאן (David Rosenhan) וכמה מעוזריו אשפזו את עצמם בבתי חולים פסיכיאטריים שונים בטענה שהם שומעים קולות. עם חריג אחד – שהוגדר כמאני-דפרסיבי – כל החולים המדומים קיבלו אבחנה של סכיזופרניה, מה שאולי לא היה מפתיע. מדאיג יותר היה, שכאשר החולים המדומים פנו אל אנשי הצוות, הסגירו עצמם כמתחזים והפסיקו לדווח ולהציג תסמינים, צוותי בתי החולים לא האמינו להם. כדי להביא לשחרורם הם נאלצו "להודות" שאכן היו חולים ולהפגין הבנה זו על ידי הנכונות לקחת תרופות אנטי-פסיכוטיות (אותן הם השליכו לאסלה). כאשר רוזנהאן פרסם מאמר בכתב העת המדעי היוקרתי Science, שבו תיעד את הניסוי, הוצת דמיונם של אמצעי התקשורת ששמו ללעג את טענתם של הפסיכיאטרים לגבי יכולתם לאבחן הפרעות נפשיות עם דיוק מדעי.

אובדן העומק ההסברי

כתוצאה מהלך רוח זה, כאשר באמצע שנות השבעים החלו באיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי לחשוב על עדכון המינוחים והאבחנות של הפרעות נפשיות, היה ברור שיש לנקוט בצעד דרסטי כדי לשקם את המוניטין של המקצוע כענף רפואה ולהתאים אותו לעידן החדש של הטיפול התרופתי. כך המשבר שבו הייתה שרויה הפסיכיאטריה האמריקאית היווה לא רק איום, אלא גם הזדמנות לקדם רעיונות חדשים, אפילו מהפכה. הובלת המהפכה – שכמובן לא הוגדרה במילים אלה – הוטלה על רוברט שפיצר (Robert Spitzer) מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שמונה לראש כוח המשימה להכנת המהדורה השלישית של ה-DSM. התוצאה הייתה קטלוג מפורט בן 494 עמודים שבו נבדלו זו מזו ותוארו בפירוט 265 הפרעות נפשיות. אין ספק, גידול של יותר מפי שניים במספר העמודים וקצת פחות מזה באבחנות היה מיועד לשדר תוספת קפדנות מדעית משמעותית, כאילו יש עכשיו ברשות הפסיכיאטרים האמריקאים מפת הפרעות עם רזולוציה גבוהה יותר.

עם זאת, עיקר השינוי לא היה כמותי. שפיצר, שהוכשר במקור כפסיכואנליטיקאי, עזב קהילה זו ב-1968 ויצא לחיפוש אחר צורת אבחון פסיכיאטרית חדשה ללא מחויבות לאסכולה זו או אחרת. מטרתו הייתה לספק מפת הפרעות שיכלה לשמש באותה מידה את כלל חברי המקצוע, שחלקם הגדול כבר היו לא פחות סקפטיים ממנו לגבי תקפותן של התפישות הפסיכואנליטיות. כבר בשנות השישים המאוחרות קם צוות של פסיכיאטרים באוניברסיטת וושינגטון שהחל לגבש סיווג חדש של הפרעות נפשיות על בסיס גישתו של פסיכיאטר גרמני בשם אמיל קרפלין (Emil Kraepelin). הם קידמו גישת תיוג למחלות נפש, לה קראו "סימפטומטית", שהייתה מבוססת על ההנחה שכל הפרעה נפשית היא יחידה נפרדת בפני עצמה, תוצאה של ליקוי ביולוגי-גנטי ספציפי, שאותו ניתן לאבחן על ידי התבוננות שיטתית בדפוסים אופייניים של תסמינים המתקיימים למשך זמן ממושך.
שפיצר כיוון את העבודה בהכנת ה-DSM-III בעקבות גישה זו, שכיום מקובל לכנותה ניאו-קרפלינית. בהעדר יכולת לחקור את התשתית הביולוגית להפרעות הנפשיות, לא נשאר לשפיצר אלא להרחיק את ה-DSM-III מהאטיולוגיה, כלומר מהחיפוש אחר הסיבה למחלה, ובמקום זה להציע הגדרות תיאוריות בלבד, שהבחינו בין ההפרעות השונות על ידי תיאור מדויק ככל האפשר של דפוסי התסמינים שהיו אמורים לאפיין אותן. לכן המדריך החדש הכיל בעיקר רשימות של תסמינים שקובצו יחד בתסמונות. בעקבות קרפלין פירט שפיצר גם את משך הזמן הדרוש לקיום תסמונת לצורך אבחון של מחלה ואת השפעתה על התפקוד החברתי והרגשי של החולה. כמו כן, הייתה התייחסות למצב הרפואי הכללי שהתלווה להפרעות השונות. כל הגורמים הללו קודדו על צירים שונים. מטרת ה-DSM-III הייתה לאפשר לאנשי מקצוע לזהות הפרעות נפשיות בצורה ברורה וחד-משמעית, ללא קשר למסגרת תיאורטית.

בשנת 1980, כשיצא לאור ה-DSM-III, הוא שינה את מפת ההפרעות הנפשיות מן היסוד. שפיצר אמנם השאיר את המושג הפרוידיאני "נוירוזה" פה ושם בספר, כי בתור דיפלומט מעולה הוא לא רצה לעורר את התנגדות הפסיכואנליטיקאים. אבל מנגנונים נסתרים, קונפליקטים פנימיים ותפישות התפתחותיות נעלמו מהמפה שלו.
ה-DSM-III השטיח את המגרש של הפסיכיאטריה האמריקאית בשני מובנים. הראשון היה המובן ששפיצר הרבה להתייחס אליו כאשר נהג לומר שמטרתו היא לגרום ל-leveling the playing-field, כלומר ליצור תנאים שווים לכל האסכולות ולבטל את עליונותה של הפסיכואנליזה. השני, שקשור לראשון, היה שמעתה המפה של ההפרעות הנפשיות נעדרה כל ממד עומק של מנגנונים נפשיים המעניקים הסבר וסיבתיות, והסתפקה בתסמונות המשמשות לזיהוי ולסיווג; בשם המדעיות היא נהפכה לדקה ושטוחה.

שבע שנים מאוחר יותר, כששפיצר הוציא תיקון למהדורה השלישית, שהתפרסם תחת הכותרת DSM-III-R, הוא עדכן פרטים אלה ואחרים באבחנות והוסיף עוד 27 הפרעות על פני 73 עמודים, כך שהמהדורה המתוקנת כללה 292 אבחנות על פני 567 עמודים. כפי שאנו רואים, תוך 35 שנה הכפילה הפסיכיאטריה האמריקאית את היקף האבחנות של ההפרעות הנפשיות בכמעט פי שלושה. בחישוב קצת שונה, בממוצע סומנו כל שנה בערך חמישה ליקויים נפשיים חדשים. ניתן לראות בכך התקדמות מתמדת, בהנחה שהעובדה שחוקרים ומאבחנים מזהים יותר דפוסי תסמינים אכן מעידה על דיוק הולך וגובר.
ב-1988, שנה אחת בלבד אחרי פרסום ה-DSM-III-R , כבר החלו באיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי ההכנות למהדורה הבאה, הרביעית. שש שנים מאוחר יותר, ב-1994, יצא לאור ה-DSM-IV, שכלל רק חידושים מעטים. אך למרות שמהדורה זו חידשה רק חמש אבחנות, הספר גדל להיקף של 886 עמודים, כי צורף לו פרק נרחב עם אבחנות ראשוניות שהוצגו כדורשות בדיקה ופיתוח לפני הגדרתן הסופית. זהירות זו ביטאה את השמרנות של אלן פרנסס, שעמד בראש צוות המשימה של ה-DSM-IV, וכך ניתן להבין את חוסר הנחת שהוא ביטא ככל שהתחוור לו עד כמה רדיקלית הרוח שנשבה מעבודות ההכנה של ה-DSM-5. לשם הדיוק יש אמנם להוסיף שבשנת 2000 פרסם פרנסס מהדורה רביעית מתוקנת, ה-DSM-IV-TR, אך כפי שניתן היה לצפות, תיקונים אלה היו מזעריים. בפועל עברו כמעט שני עשורים בין המהדורה הרביעית לחמישית, שבהם לא התחדש ה-DSM – עד למאי השנה.

מחכים לחלופה

אין ספק כי כמו קודמו, ה-DSM-5 על כל 947 עמודיו הוא בראש ובראשונה תוצר של פוליטיקה מדעית. מצד אחד יש בו מרכיב מדעי, כי מתבצעים ונאספים מחקרים סטטיסטיים, מתראיינים אנשי מקצוע ומתנהלים ניסויי שדה בעבודה קלינית. מצד שני, הדיונים שמתנהלים אודות נתונים אלה לא כוללים רק מחלוקות כפי שנהוג לקיימן בצוותי חוקרים. מדובר במינויים לוועדות, במאבקים מול קבוצות מחוץ לארגון, באינטרסים של חברות תרופות (ראו תיבה בסוף המאמר), בצורך להשיג אישור מחבר נאמנים של איגוד של אנשי מקצוע.

במהלך ההכנה של ה-DSM-5 הצטרף לכל זה עוד מרכיב: האינטרנט. על ידי פומביותן המיידית – שאותה ניסו העורכים למנוע, לשווא – נהפכו מחלוקות פנימיות, ביקורות והתנגדויות למרות ולקולניות יותר.

אך לא הפוליטיקה לבדה הכריעה את קופפר ורג'יר. בראש ובראשונה נובע כישלונם מכך שכוח המשימה של ה-DSM-5 לא הצליח להתגבר או לגשר על הפער בין הנפש למוח. אולי כישלון זה זמני וניתן לתיקון, אולי הוא מצביע על פער שלא ניתן לגישור. כך או כך, עובדה היא שכיום הפסיכיאטריה האמריקאית נידונה להמשיך ולהשתמש במפה שהיא עצמה מתקשה להאמין לקווים המסומנים עליה, כי בלעדיה היא תישאר, לפחות לעת עתה, ללא סימני גבול בכלל.

האם זה אומר שהגענו לסוף הדרך של הדומיננטיות של הפרדיגמה הניאו-קרפלינית בפסיכיאטריה האמריקאית, כפי שבשנות השישים והשבעים הפסיכואנליזה איבדה את כוחה במסגרת הפסיכיאטריה האמריקאית? תשובה ראשונית לכך ניתן למצוא בבחינת תחזית המכירות של ה-DSM-5, שכלל לא מושפעת מהשאלה אם הוא חולל מהפכה או לא. מפת ההפרעות הנפשיות האמריקאית לא מוצגת חינם באינטרנט לעיני כול. רכישתה לא זולה – גם חברי האיגוד משלמים עבורה יותר ממאה דולר, והמכירות מהוות מקור פרנסה חשוב לאיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי. הפסיכיאטרים האמריקאים ורבים מעמיתיהם בעולם – שישלמו יותר – לא יוכלו להימנע מלרכוש את המהדורה החדשה, גם אם היא לא מביאה חידושים רבים וגם אם הם לא מאמינים בה. כדי שחוות הדעת שלהם יתקבלו בקופות החולים, בביטוחי בריאות, בצבא ובבתי משפט, הם יהיו חייבים לכתוב ולמלא טפסים על פי ההגדרות החדשות והקידוד המעודכן, כי מעתה ה-DSM-5 מספק את המפה הקובעת.

אם אנחנו רוצים ללכת בעקבות תפישתו של תומס קון (Thomas Kuhn), ההיסטוריון והפילוסוף של המדע שבראשית שנות השישים הפך את מושג הפרדיגמה למושג מפתח בבחינת שינויים מדעיים, עלינו לבדוק האם לגישה הניאו-קרפלינית ישנה חלופה מוצלחת יותר בעיני הקהילה המדעית הרלוונטית. כישלונם של קופפר ורג'יר מוכיח שפרדיגמה כזו אינה בנמצא בינתיים. לכן, נכון לעכשיו המסקנה ברורה: השמועות על מותה של הפרדיגמה הפסיכיאטרית השלטת מוקדמות מדי, על אף שהמבוי הסתום שאליו נקלעה מעולם לא נראה ברור יותר.

לקריאה נוספת

American Psychiatric Association, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth Edition (DSM-5), 2013.
Allen Frances, Saving Normal: An Insider's Revolt Against Out-of-Control Psychiatric Diagnosis, DSM-5, Big Pharma, and the Medicalization of Ordinary Life, William Morrow 2013.
William Greenberg, The Book of Woe: The DSM and the Unmaking of Psychiatry, blue rider press 2013.
Joel Paris, The Intelligent Clinician's Guide to the DSM-5, Oxford University Press, 2013.
Joel Paris and James Phillips (eds.), Making the DSM-5: Concepts and Controversies, Springer 2013.

**********

השינויים במפת ההפרעות של המהדורה החדשה

על אף שה-DSM-5 נותר במסגרת הפרדיגמה המקובלת, ישנם כמה שינויים ראויים לציון. מלבד השינוי בהגדרת האוטיזם (ראו מאמר מרכזי), שינוי נוסף נוגע לאבחנה של הפרעה דיכאונית חמורה. ב-DSM-5 בוטל סעיף שבעבר החריג את החודשיים הראשונים אחרי אובדן של אדם קרוב מאבחנה זו. כלומר, עד מאי 2013 לא היה ניתן לאבחן אדם שאיבד קרוב משפחה כסובל מהפרעה דיכאונית חמורה למשך החודשיים הראשונים אחרי אובדנו, מתוך הנחה שבתקופה זו לא ניתן להבדיל באופן ברור בין אבל ועצב קשים לבין דפוס פתולוגי. מעתה ניתנת הסמכות לעשות כך לאיש בריאות הנפש, ובמידת הצורך לרשום לאדם המאובחן תרופות אנטי-דיכאוניות. לכן ה-DSM-5 מציין מספר תסמינים שאמורים להבדיל בין השניים, כגון תחושות של חוסר ערך ושנאה עצמית, אך אין ספק שלתרופות פסיכיאטריות נפתח כאן פלח שוק חדש שעד עתה היה סגור.

שינויים נוספים אינם אלא תיקוני לשון גרידא, כדי להסיר סטיגמה. כך נעלם ה"פיגור השכלי" מה-DSM-5 , ובמקומו באה "לקות אינטלקטואלית". מאותה סיבה בוטלה גם הקטגוריה של "הפרעת הזהות המגדרית" (gender identity disorder) ששימשה אנשי בריאות הנפש כדי לאבחן אנשים שהיו נתונים במצוקה נפשית מתמשכת כתוצאה מהעובדה שהם מזדהים עם מגדר שונה מזה שלתוכו נולדו מבחינה ביולוגית. למען הסר ספק, לא עצם הרצון להשתייך למגדר אחר אובחן כהפרעה נפשית, אלא רק הסבל שיכול להיגרם מכך. אבחנה כזו יכולה לשרת טרנסג'נדרים, כי היא מאפשרת להם לקבל כיסוי ביטוחי עבור טיפולים, ליווי תרופתי וייעוץ. לכן ב-DSM-5, נשמרה אבחנה עבור סבל נפשי זה, אך שמה השתנה ל-“gender dysphoria”, כלומר "הרגשה רעה מגדרית", כדי למנוע הדבקת סטיגמה על ידי השימוש בתווית ההפרעה.

שינויים אחרים מתבטאים בהעברה של אבחנות שהוגדרו במהדורה הקודמת, הרביעית, כדורשות מחקר נוסף, ממעמד על-תנאי לקטגוריות מוכרות. ההפרעה הפוסט-טראומטית כבר איננה נחשבת הפרעת חרדה, ובמקום שתהיה מוגדרת על ידי דפוס תסמינים המורכב משלוש קבוצות, מעתה נדרשים תסמינים מארבע קבוצות שונות. לשינויים מסוג זה, שאת השלכותיהם המדויקות לא ניתן לשער מראש, יכולות להיות השלכות לגבי ההכרה בחיילים שחוזרים עם פגיעה נפשית מהמלחמה. אפשר להרחיב את הדיבור על שינויים אלה ואחרים, שחלקם טכניים למדי וחסרי פשר עבור הדיוטות.

**********

השפעת חברות התרופות על עולם הפסיכיאטריה

בשנות החמישים של המאה שעברה פותחו התרופות הפסיכיאטריות הראשונות שאפשרו לטפל בחולי נפש שעד אז היו מאושפזים במשך תקופות ארוכות, לעתים כל חייהם, ללא קבלת עזרה מקצועית ממשית. על ידי השפעתן על המוח, תרופות אלה גרמו לעמעום תסמינים, הקלו בצורה משמעותית את סבלם של חולים רבים ואפשרו את שחרורם מבין כותלי הקליניקות הפסיכיאטריות ואת חזרתם אל תוך החברה. אין ספק שמאז ועד היום אלפים רבים של בני אדם חייבים את היכולת לנהל אורח חיים פחות או יותר תקין להשפעת תרופות פסיכיאטריות, שהתפתחו, השתכללו והתפשטו במרוצת השנים עד שנהפכו לנפוצות ואף קיבלו הילה של גלולות אושר.

מאז שפעילות הפסיכיאטרים הצטמצמה, במקרים רבים, לאבחון ולרישום תרופות, חברות התרופות פעילות במיוחד בקהילת רופאים זו. בארצות הברית כיום מהווים הפסיכיאטרים את קבוצת הרופאים שזוכה לתמיכה הנרחבת ביותר על ידי חברות התרופות. כתבי עת מקצועיים ומחקריים שפונים אל פסיכיאטרים מלאים בפרסומות של תרופות ושל פעילויות שונות הממומנות על ידי חברות התרופות. חברות התרופות גם מנסות לקרב אליהן פסיכיאטרים ידועים ובעלי אמינות גבוהה (key opinion leaders), כדי שיקדמו תרופות חדשות באופן לא פורמלי. מאז 2009 החל האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי להתמודד עם דרכי שיווק אלה. הוא אוסר על קיום אירועים עם ארוחות חינם וחלוקת מתנות על ידי חברות התרופות בכנסים השנתיים שלו. חברי כוח המשימה של ה-DSM-5 נדרשו לתת פומבי לקשריהם לתעשיית התרופות – בפעם הראשונה בתולדות ה-DSM – והתברר שליותר משני שלישים מהם יש קשרים כאלה. גם על חברי הוועדות השונות שהיו מעורבות בהגדרת ההפרעות של ה-DSM-5 הוטלה חובת גילוי, וגם כאן התברר שליותר ממחציתם הכנסות מתעשיית התרופות. מובן שזה לא אומר שתעשיית התרופות שולטת בפסיכיאטריה האמריקאית, אך כדי להבין שיש סיבה לדאגה די בידיעה שאם מחקר לגבי יעילותה של תרופה פסיכיאטרית ממומן על ידי חברת תרופות, הסיכוי של מחקר כזה להגיע לתוצאות חיוביות גבוה פי חמישה מאשר אם הניסוי ממומן על ידי גורם אחר.

ד"ר תומאס סזאס מדבר על מגפת הפסיכיאטריה

"זה מה שפסיכיאטריה היא למעשה – פוליטיקה וכלכלה. זו שליטה על התנהגות, זה לא מדע ולא רפואה." – פרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה, ד"ר תומאס סזאס.

הקמפיינים המוסווים של פסיכיאטרים וחברות התרופות

הקמפיינים המוסווים של פסיכיאטרים וחברות התרופות , מאי 2013

[הקדמה מאת עורך אמת אחרת] באופן כללי, מאמצי השיווק של חברות התרופות  מופנות היום למספר קמפיינים שיווקיים עיקריים שמטרתם כמובן הוא מיקסום הרווחיות של חברות התרופות [1] וזאת בצורה ישירה דרך מכירה של יותר ויותר תרופות לאוכלוסיה.

כבר סקרנו במאמרים קודמים ראיות ועדויות שמצביעות על כך שלעתים קרובות מדי ה"דאגה לשלום הציבור" כפי שחברות התרופות יציגו את פועלן מעורבב בצורה הדוקה מדי ב"דאגה לשלום כספם של מחזיקי המניות".

בשנים האחרונות "יצאו מהארון" בכירים לשעבר בחברות התרופות, או אנשי מקצוע הקשורים לתחום  שהעידו על הכשלים הללו בפה מלא והאשימו את חברות התרופות ברדיפת בצע המערבת גם לוביזם בוטה בתוך הממשלות ובוועדות שקובעות את מדיניות הטיפול בתרופות.

לפי מידע רשמי של ארגון הבריאות העולמי (קישור נבדק ב-5 למאי 2013), חברות התרופות מוציאות שליש מכל הרווחים שלהן על שיווק. כפול מהסכום אותו הן מוציאות על מחקר ופיתוח ו-50 מונים יותר מהסכום אותו הן מוציאות על הפצת מידע הנוגע לבריאות לציבור.

התוצאה; יותר ויותר תרופות נמכרות היום בעולם, מה שמביא את תעשיית התרופות לאחת הרווחיות בתעשיות הגלובליות עם מחזור של כ-300-400 מיליארד דולר בשנה.

ארגון הבריאות העולמי מודע לבעייתיות שבמצב הזה ובמילותיו הרשמיות:

    (קיים) ניגוד אינטרסים מובנה בין המטרות העסקיות הלגיטימיות של היצרנים לבין הצרכים החברתיים, הרפואיים והכלכליים של הרופאים והציבור לבחור ולהשתמש בתרופות בצורה ההגיונית ביותר

או במילים פחות עדינות: חברות התרופות עושות מלא כסף על הגב שלכם חברים…

הקמפיינים המוסווים של פסיכיאטרים וחברות התרופות / מאמר מאת אדם פורת

הקמפיין להסרת הסטיגמה מהפרעות נפשיות

איך קמפיין כזה תורם באופן ישיר לרווחיות חברות התרופות? ככל שאנשים ירגישו נוח יותר להיות מתויגים כבעלי "הפרעות נפש" ויסכימו לקבל על עצמם תוויות פסיכיאטריות, כך יותר מהם יאובחנו כבעלי הפרעות כאלו, ויטופלו בתרופות פסיכיאטריות.

כראייה, ארגון NAMI בארה"ב ("האיגוד הלאומי למחלות נפש") יצא בקמפיין אגרסיבי להסרת הסטיגמה מהפרעות נפש. ארגון זה ממומן ע"י חברות תרופות .

בישראל, רק לאחרונה (מרץ 2013) הושקה ב- Ynet סידרת כתבות חדשה: מדברים על בעיות נפשיות . Ynet מציעים לגולשים לצפות בסדרה כדי להבין "למה חשוב לא להסתיר בעיות אלה ואיך להתמודד עם הסטיגמות הנלוות אליהן".
סידרה זו דומה לסדרת כתבות קודמת של Ynet משנת 2012 שנקראה "חלון לנפש". מגזין TheMarker כתב אודות סדרה זו : "בתחתית כל ידיעה הופיע קישור לאתר Goodays, המציע מידע על בעיות דיכאון וחרדה. האתר מופעל בחסות חברת לונדבק, משווקת ציפרלקס בישראל. גולשי האתר אף מופנים לאתר נוסף שבו מופיע מידע שיווקי לגבי התרופה… גורמים המעורבים בהפקת סדרת הכתבות אישרו כי הפרויקט אכן מומן בחלקו על ידי לונדבק".

הקמפיין להעלאת המודעות להפרעות נפשיות

איך קמפיין כזה תורם באופן ישיר לרווחיות חברות התרופות? ככל שיותר אנשים יהיו "מודעים" להפרעה פסיכיאטרית כלשהיא, כך גובר הסיכוי שהם יחשבו את עצמם או את חבריהם כלוקים בהפרעה כזו, ויפנו לפסיכיאטר כדי לקבל מרשם לתרופות פסיכיאטריות.

זו הסיבה שאנו שומעים לעתים תכופות, בכל אמצעי התקשורת, הסברים מעמיקים על תסמיני הפרעת נפש זו או אחרת. ומאותה סיבה, הפרעות פסיכיאטריות חדשות מוכרזות חדשות לבקרים. פסיכיאטרים וחברות התרופה משתפים פעולה באמצעות שיטה פשוטה: "גלה" הפרעה, שווק את ההפרעה, ושווק את "כדור הפלא" שיטפל בה. אולם תרופות פסיכיאטריות  אינן מרפאות – לכל היותר, הן מקהות סימפטומים. הן הופכות את הנוטלים אותן לצרכני תרופות לכל ימי חייהם, במינון הולך וגובר, ועם תופעות לוואי שרק מחמירות עם הזמן.

במסגרת הקמפיין להעלאת מודעות להפרעות נפש נוסדו מועדים ייחודיים, כדוגמת שבוע המודעות להפרעות נפשיות , אשר נוסד ביוזמת NAMI (ארגון הממומן ע"י חברות תרופות), ו "יום הדיכאון והחרדה הבינלאומי".

הקמפיין להחדרת התאוריה שהפרעות נפש הן תוצאה של "חוסר איזון כימי במוח"

אם אתה חושב שזוהי עובדה מדעית שהפרעות נפש הן תוצאה של "חוסר איזון כימי במוח", סימן שהקמפיין הזה הצליח. זהו הקמפיין החשוב ביותר של הפסיכיאטרים וחברות התרופות, משום שהוא מספק את הצידוק הרפואי והמדעי כביכול לשימוש הנרחב בתרופות פסיכיאטריות.

אולם הרעיון של "חוסר איזון כימי במוח" הינו תאורטי בלבד. למעשה, מה שמייחד הפרעות פסיכיאטריות הוא שלא ניתן לגלות אותן באמצעות בדיקות מעבדה רפואיות. פסיכיאטרים מאבחנים באמצעות "רשימות בדיקה" של סימפטומים סובייקטיביים ולא רפואיים. אין לפסיכיאטרים ולו בדיקה גופנית אחת לגילוי הפרעות פסיכיאטריות.

הפסיכיאטר ד"ר פיטר ברגין מצהיר שתאוריית "חוסר איזון כימי במוח" היא תעמולת יחסי ציבור בלבד. והפסיכיאטר ד"ר תומאס סאז אמר : "איש לא הצליח למדוד, להוכיח, או להמציא בדיקה, אשר תראה שלמישהו יש חוסר איזון כימי במוח".

הקמפיין להוכחת שכיחות גבוהה של הפרעות פסיכיאטריות באוכלוסייה

לעיתים קרובות אנו נתקלים בכתבות על מחקרים המצביעים על כך שאחוז מסוים מהאוכלוסייה סובל מהפרעה כזו או אחרת. לדוגמא, רק לאחרונה פורסם ב"הארץ": מחקר:10% מהאמהות מפתחות סימני הפרעה טורדנית-כפייתית לאחר הלידה . בכתבה זו נאמר " לפי הערכות, עד 350 אלף בני אדם סובלים מההפרעה בישראל ". באמת? חברות התרופות בהחלט היו רוצות שכך יהיה!
המטרה של "מחקרים" וכתבות מסוג זה היא אחת – לפרסם את ההפרעה עצמה. ככל שהפרעה תהיה מפורסמת וידועה יותר, כך יותר אנשים יחשבו שהם עצמם לוקים בה. בדרך זו יותר אנשים יאובחנו כסובלים ממנה ויהפכו לצרכני התרופה ה"מטפלת" בהפרעה זו לכל ימי חייהם.

הקמפיין ל"התערבות מוקדמת" בטיפול בהפרעות נפש

ככל שטיפול תרופתי יתחיל בשלב מוקדם יותר ועל בסיס סימפטומים קלים יותר, כך יותר אנשים יצרכו תרופות פסיכיאטריות.

קמפיין זה היא בעייתי במיוחד, כיוון שמכוונים אותו לילדים קטנים. קטנים מאד. ב- 27 לפברואר השנה התקיים כנס פסיכיאטרי במלון דיויד אינטרקונטיננטל בת"א. אחד ה"מומחים" הגדולים שהגיע לכנס מחו"ל, הפסיכיאטר ג'וזף בידרמן, ממליץ לתת ריטלין לילדים כבר מגיל 3 . כמובן, לבידרמן יש היסטוריה של קשרים ענפים עם חברות תרופות .

קמפיין זה כולל גם תוכניות ל "מניעת התאבדות". בארה"ב, נמצא ש"הרשת למניעת התאבדות" (Suicide Prevention Action Network) ממומנת היטב ע"י חברות תרופות . בישראל, "התוכנית הלאומית למניעת אובדנות והתאבדות" כוללת הכשרתם של "שומרי סף" (כדוגמת מורים בבי"ס ) אשר יאתרו אנשים בעלי "סיכון לאובדנות" וישכנעו אותם לפנות לעזרה מקצועית – משם הדרך לטיפול תרופתי קצרה. אולם הוכח שתרופות פסיכיאטריות עצמן גורמות לאלימות ולמקרי התאבדות .
סיכום

כשאתה נתקל בכתבות או תכניות אודות הפרעות פסיכיאטריות, שאל את עצמך – האם הכתבה, בדרך ישירה או עקיפה – דוחפת בכיוון של יותר אבחונים ותיוגים פסיכיאטריים? של יותר שימוש בתרופות פסיכיאטריות? האם היא "מפרסמת" הפרעה פסיכיאטרית? אם כן – די ברור מי העומדים מאחוריה, ומהי מטרתם.

דע לזהות את הקמפיינים של הפסיכיאטרים וחברות התרופות – הם משקיעים מיליארדים [21] כדי לשכנע אותך לקנות את מרכולתם: הפרעות פסיכיאטריות, ותרופות פסיכיאטריות.

הכותב הינו מתנדב בעמותת "מגן לזכויות אנוש" משנת 2007. העמותה חוקרת וחושפת הפרות זכויות בתחום בריאות הנפש.

הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' יפצה את משתתפי "האח הגדול" במאות אלפי שקלים

פברואר 2013 – בעקבות פרשת הסמים הפסיכיאטרים המסוכנים והממכרים שנתנו למשתתפי "אח הגדול" הוחלט לאחר הסכם גישור בין הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' ומפיקת הריאליטי קופרמן הפקות למתמודדים סער שיינפיין, בנצי שני וארז דה דרזנר, יזכה סער שיינפיין לפיצוי של כ- 1.1 מיליון שקל, מתוך פיצוי של כ- 1.5 מיליון שקל לשלושת המתמודדים.
חלק מגיבורי הפרשה ישובו לבית המשפט, לאחר שסער שיינפיין גיבש עם עורך דינו תביעה חדשה נגד הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ'.

המאמר  "גישור על מים סוערים" , רז שכניק , 7 לילות , 22.02.2013
לקריאת המאמר הקרלק על הקישור או על התמונות

פלייליסט – פסיכיאטר אילן רבינוביץ'  

קישורים:

בנצי שני חושף טיפול פסיכיאטרי אנטי פסיכוטי שלא לצורך ע"י אילן רבינוביץ' – גיא פינס – מרץ 2012 – הפרשה שהסעירה את נווה אילן לא נרגעת: בנצי שני נחשף כדייר נוסף שקיבל כדורים ומועצת הרשות השנייה הזמינה את בכירי קשת לשימוע…

פלייליסט – פסיכיאטר אילן רבינוביץ' – מרץ 2012 – פסיכיאטר של הסלבס אילן רבינוביץ' הגיש תכנית רדיו בגל"צ "שעת נפש" על סמים פסיכיאטריים וגם שימש בצוות ההפקה של "האח הגדול" לתת למשתתפים סמים פסיכיאטריים. עדויות של משתתפי תכנית הריאליטי חושפות דרכי הטיפולים הפסיכיאטריים בהם משתמש רבינוביץ' למטופליו…

הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' אמר לי קח אותה למקלחת ות… אותה – סער שיינפיין: "הייתי בסיטואציות לא אנושיות" , 11/03/2012 – מערכת גיא פינס – מתמודד "האח הגדול" שחשף את פרשת הכדורים הפסיכיאטריים מדבר על הרגעים הקשים בבית, בראיון ראשון מאז החשיפה הגדולה בשבוע שעבר. "הפסיכיאטר (אילן רבינוביץ') אמר לי קח אותה למקלחת ות… אותה", משחזר שיינפין…

הבלי הפסיכיאטריה: "תקשיב, זה ייתן לך הרבה כוחות. זה ציפרלקס. יש לזה כוח עצום" – פסיכיאטר אילן רבינוביץ' – הכתבה ארז דה דרזנר נחשף: 'הד"ר אמר שהכדור ייתן כוח' , ynet , מרץ 2012 – ארז דה דרזנר, מתמודד בעונה השנייה של התוכנית "האח הגדול", חושף בראיון שיתפרסם ביום שישי ב"ידיעות אחרונות" כיצד גם הוא התבקש לקחת כדורים פסיכיאטריים מד"ר אילן רבינוביץ'. "הוא אמר לי: 'עכשיו, על כל מה שאנחנו מדברים, אתה לא מספר לאף אחד'"…

סודיות רפואית ע"פ פסיכיאטר אילן רבינוביץ' ופרופ. אבינועם רכס – חדשות 2 – מרץ 2012 – יו"ר ועדת אתיקה רפואית אבינועם רכס והפסיכיאטר אילן רבינוביץ' מתארים פרטים רפואיים לתפיסתם על מטופל של הפסיכיאטר רבינוביץ'…

עדות מבפנים – שיטות טיפול הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' – מרץ 2012 – הטיפול הפסיכיאטרי מבוסס על סמים פסיכיאטריים קשים וממכרים, המסבים נזק לגוף ולנפש. סמים אלו אינם מספקים תובנות שכליות או רגשיות, להיפך, הטיפול הפסיכיאטרי הופך את המטופל לתלותי, חלש בגוף ובנפש ומוביל אותו אל תהומות השחת של הפסיכיאטריה. השאלה הנשאלת האם למרות הסכנות והנזקים שבטיפול הפסיכיאטרי, יש ישועה בסוף הדרך? התשובה שלילית. אין תועלת בטיפול הפסיכיאטרי, אולי הקלה זמנית בלבד אך אין ריפוי כלל. הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי רווי בתופעות לוואי קשות, הוא ממכר, ומסיט את תשומת הלב מפתרון הבעיה. בסמים הפסיכיאטריים: אנטי פסיכוטיים, נוגדי חרדה, נוגדי דיכאון, או קשב ריכוז – ADHD, אין שום ריפוי או תובנה מסוימת או חוכמה. אלו הם חומרים כימיים מדכאים את החשיבה, הרגשות, ומסבים נזקים קשים לאורך שנים…

סערת האח הגדול: "חלק מהדיירים מסוממים" – הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ' – הכתבה סערת האח הגדול: "חלק מהדיירים מסוממים" , ynet , מרץ 2012 – "ידיעות אחרונות" יחשוף בשישי הקרוב כיצד קיבלו מתמודדים בתוכנית "האח הגדול" כדורים פסיכיאטריים. "אנשים סימסו במיליונים למועמדים מהונדסים", אומר סער שיינפיין, שמתכוון להגיש תביעת ענק נגד חברת ההפקות. הזכיינית "קשת", הפקת התוכנית וד"ר אילן רבינוביץ', הפסיכיאטר שנתן את הכדורים, מכחישים את הטענות…

תוכנית ריאליטי תחת השפעת סמים פסיכיאטריים – הסודות האפלים של האח הגדול – הכתבה הסודות האפלים של האח הגדול , 7 לילות , ידיעות אחרונות, רז שכניק , 09.03.2012 -הםטוענים שקיבלו כדורים פסיכיאטרים קשים, ואז כשהם תחת ההשפעה, חלשים פיסית ומנטלית, התבקשו לבגוד, לשקר, לבכות. חלק ירקו את הכדור בסתר, או החביאו אותו, "כמו בבית משוגעים". סער שיינפיין ומתמודדים מהאח הגדול חושפים לראשונה את האמת על אחורי הקלעים של הריאליטי הכי מצליח במדינה…

פנים אמיתיות – הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' – אפריל 2011 – התכנית "פנים אמיתיות" של אמנון לוי על הפסיכיאטר אילן רבינוביץ'. – מתוך עוגמת נפש , ידיעות אחרונות , רז שכניק, גבי בר חיים, מרץ 2011 – הוא הפסיכיאטר של סלבריטאי ישראל ושל אנשי העסקים הבכירים, יש לו תוכנית בגלי צה"ל והוא היה הפסיכיאטר של 'האח הגדול'. כעת טוענים פציינטים מפורסמים: הוא גרם לי לבגוד, חשף סודות אינטימיים בחדר הטיפולים. את כתבת ידיעות אחרונות הוא איבחן כבעלת הפרעות פסיכיאטריות אחרי דקות ספורות…

פסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ' למאזין בגל"צ: שים לבתך כדור פסיכיאטרי בכוס ללא ידיעתה – הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ, המגיש את התוכנית "שעת נפש" עם חנוך דאום בגל"צ, הציע ביום חמישי האחרון למאזין לפורר תרופה פסיכיאטרית לכוס המשקה של בתו – ללא ידיעתה. הסיבה: "אחרת תאבדו את הילדה". פסיכיאטר בכיר: "אסור לתת יד לסוג ייעוץ שכזה". רבינוביץ: "מדובר במקרה חריג"…

גדי לובין – ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות זורה חול בעיני הציבור

ינואר 2012 – ד"ר גדי לובין זורה חול בעיני הציבור בראיון בערוץ הכנסת. הוא מודה כי יש תקלות חמורות במערך בריאות הנפש אך מבקש עוד כסף ומשאבים, חרף העובדה שלכל מאושפז מוקצים 500 שקל ליום לכיסו של המוסד הפסיכיאטרי. גדי לובין מתחמק מהשאלה מהו סל הטיפול לכל מאושפז שהמוסד הפסיכיאטרי מקבל עבורו 500 שקלים. גדי לובין מתייג ומכפיש את המאושפזים במוסדות וטוען שמדובר באנשים עם פיגור סכיזופרנים ובכך למעשה שולל עדויות שלהם על התעללות והזנחה במוסדות. צפו בראיון

קישורים:

  • כמו ב"קן הקוקיה" – ד"ר גדי לובין – מדיניות הטיוח אגף בריאות הנפש – המאמר כמו ב"קן הקוקייה" , ישראל היום , רן רזניק , פברואר 2013 – אני מצטער מאוד לומר זאת, אבל נראה שחלק מראשי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות נכשלים להבין ולהפנים את האחריות העצומה המוטלת על כתפיהם: אחריות ניהולית, חוקית ומוסרית לדאוג למתן טיפול איכותי, מסור, הוגן וראוי לעשרות אלפי חולי נפש – בני האדם היותר חלשים בחברה האנושית, אשר למרבה הצער קל מאוד לתמרן אותם ולפגוע בהם….
  • ד"ר גדי לובין, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מודה – חוות דעת פסיכיאטריות לא שוות כלום – יולי 2010 – שלוש חוות דעת פסיכיאטריות קבעו שאיתי בן דרור יכול לקחת את עומר, רוני ואור – והוא רצח אותם. כיצד מתרץ זאת ד"ר גדי לובין, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות? לובין טוען כי החלטה מחוות דעת פסיכיאטרית "לעולם נכונה לרגע נתון" – כלומר, לאחר שעה יום או שבוע יכולה להינתן חוות דעת פסיכיאטרית שונה לחלוטין לאותו אדם, ע"י אותו פסיכיאטר. כתיבת חוות דעת פסיכיאטרית כמוה ככתיבה על המים. למשל, אם המטופל נבדק ע"י פסיכיאטר, הלך למופע קומי, וחזר לבדיקה, תוצאותיה עשויות להיות שונות לחלוטין… 

פלייליסט: טיפול פסיכיאטרי בילדים

מאי 2012 – הסמים הפסיכיאטריים אינם מסייעים, הם ממכרים, עם תופעות לוואי חמורות, ומביאים לנכות קשה למטופל. הסמים הפסיכיאטריים מנפחים את כיסי המטפלים והמאבחנים הפסיכיאטריים. הפתרון הוא טיפול בתרפיה, טיפול פסיכולוגי, ספורט, סדנאות ועוד. למה להתמסטל כל יום מחדש אם אפשר לטפל בעצמך לטווח ארוך טיפול טוב ואפקטיבי? אל תאמינו לפסיכיאטרים, הם רוצים רק "עכברי מעבדה" וכסף.
 ידיהן המלוכלכות של רשויות הרווחה המושחתות מעורבות בכל עניין בסחר בילדים וקשישים, גם כאשר מדובר בסימומם בסמים פסיכיאטריים בכפייה. על אף הביקורת הקשה ממשיכות רשויות הרווחה במעלליהן בסחר בילדים בשל ההון הרב שמקבלים הגורמים המעורבים עבור כל ילד: מטפלים ומאבחנים, פנימיות, אומנה ועוד.
הסמים הפסיכיאטרים אינם מרפאים, יש להם תופעות לוואי קשות, בלתי הפיכות, יכולות להופיע שנים לאחר הפסקת נטילת הסם. הסמים הפסיכיאטרים ממכרים, ויש להם תסמיני גמילה קשים מאוד.
תאוות בצע של פסיכיאטרים, חברות התרופות ומטפלים שונים היא המניע את הטיפול הפסיכאטרי, ההופך את האדם למעין חפץ שקל לתחזק אותו.

קישורים:

צמצום תכונות אנושיות ככלי לעשיית כסף – הונאות הפסיכיאטריה וחברות התרופות

הכתבה השראה: כולנו מופרעים , טלי שמיר , כלכליסט , אוגוסט 2009

המרירות היא מחלת נפש, טוענים פסיכיאטרים אמריקאים, ומעוררים דיון סוער על גבולות הנורמליות. למה הפסיכיאטרים המשפיעים בעולם מתעקשים להגדיר התנהגויות טבעיות כהפרעות נפשיות, וכמה כסף מרוויחות מזה חברות התרופות? הצצה אל תעשייה שיוצאת מדעתה

הכלכלה מתנדנדת, הפוליטיקה מעצבנת, הטלוויזיה מחורבנת, האנשים רעים ובאופן כללי החיים הם לא בדיוק ירח דבש. יש הרבה סיבות לכעוס, להיאנח ולהתמרמר. בכל רחבי העולם, מבוקר ועד ערב, אנשים מתמרמרים. אך אל דאגה – יש סיכוי טוב שבקרוב יימצא מרפא למגיפה. תחת השם העתידי "התמרמרות פוסט־טראומטית" יהיה אפשר לאתר את המרירים הראשיים, לאבחן אותם כחולי נפש, לטפל בהם ולתקוף אותם באמצעות תרופות.

מי שעתיד לתת את החותם הרשמי להפרעה הוא איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA), גוף רב־עוצמה שאחראי ל־DSM, "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות הנפש". ה־DSM, התנ"ך של הפסיכאטריה ובמידה מסוימת גם של הפסיכולוגיה, משמש בכל העולם, כולל ישראל, אורים ותומים של האבחון הנפשי (לצד מדריך המחלות העולמי, ICD). גם מערכות הבריאות, החינוך, הביטוח, בתי הסוהר ובתי המשפט פונות אליו כשהן נדרשות לסוגיה הקשורה בבני אדם שמתנהגים בצורה לא מאוזנת.
ההכללה האפשרית של המרירות היא ברכה בעיני לא מעט מטפלים. "אני מריע לאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי על הסיכוי להכיר בהתמרמרות כהפרעה", אומר הפסיכולוג ד"ר סטיבן דיאמונד, מחבר הספר "כעס, שיגעון והשטני". "מרירות יכולה ללא ספק להיות פתולוגית ולהוביל להתנהגות הרסנית ואף אלימה. אבל זהו רק קצה הקרחון – הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עדיין לא הכירו במקום המרכזי של הכעס, המרירות והעוינות בסבל האנושי". מנגד, יש לא מעט אנשים שהמרירות מעוררת בהם מרירות. יש הרואים בשיווק המחלה החדשה עוד ניסיון להשטחת הנפש האנושית וניפוח רווחי חברות התרופות. אחד המתנגדים הנחרצים הוא פרופ' ריצ'ארד ליין מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. "אחרי שמונה שנים של שלטון בוש יש הרבה סיבות להיות ממורמר. אבל לראות בזה מחלת נפש זה כמעט מעליב", כתב במאמר חריף נגד היוזמה.

איך נולד התנ"ך של הפרעות הנפש

אור קטן שבוקע מתוהו ובוהו גדול
דיונים כאלה מתלהטים בכל פעם שמתקרבת יציאה של גרסה חדשה ומשופרת של ה־DSM. בימים אלו, מאחורי דלתיים סגורות בארלינגטון, וירג'יניה, מתכנס הצוות האחראי על אופיה של הגרסה החמישית, שתראה אור ב־2012 (IV־DSM ראה אור ב־1994, ועודכן ב־2000). המומחים מתדיינים שם על הצעות להפרעות נפש חדשות, ולצד המרירות שוקלים להוסיף למדריך גם התמכרות לשופינג, אפתיה, גלישה מוגזמת באינטרנט ועודף פעילות מינית.
למרות המסורת, נראה שהוויכוחים סביב אופי ה־DSM סוערים הפעם יותר מתמיד. שניים מהכותבים הקודמים של המדריך, ד"ר רוברט ספיצר וד"ר אלן פרנסס, אף פרסמו מכתב פתוח ובו טענו שהמדריך המהולל עומד בפני "אסון לא מכוון". לטענתם, מחסור בשקיפות ובפיקוח על תהליך הכתיבה עלול להוליד עוד עשרות מיליוני "חולים" חדשים. דוגמה לכך הופיעה במאמר שפרסם פרנסס לאחרונה, שבו טען שייתכן כי מה שנראה כעלייה עצומה במספר האוטיסטים בעולם הוא בעצם תוצר של שינוי קטן בקריטריונים לאבחון המחלה.

מולם ניצב ראש הצוות ד"ר דיוויד קפ'פר, שמרגיע ומבטיח שצוות ה־DSM דווקא משכלל את הקריטריונים לאבחון. "תהליך העבודה שלהם הוא הגלוי והשקוף ביותר בכל ההיסטוריה של המדריך", אמר ל"כלכליסט".

כריסטופר ליין

זהו ויכוח רווי ביורוקרטיה ועובדות משעממות שעשוי לבלבל את הקורא הלא מקצועי – ובצדק. מאחורי הקלעים פועלים מגוון כוחות כלכליים (כמו חברות תרופות) ואישיים (ענייני אגו ויוקרה), וקשה לדעת מי בדיוק מושך בחוטים ובאיזה אופן. נראה שכדי לעמוד על מהות התסבוכת עדיף לפנות למישהו חיצוני, למשל אל כריסטופר ליין. ליין (43), רוב הזמן פרופסור בריטי לספרות ומומחה לתקופה הוויקטוריאנית, ביקש לפני כמה שנים לחקור את הכעס במאה ה־19, ומצא את עצמו מנסה להבין את אינפלציית הכדורים הפסיכיאטריים בקרב הסטודנטים שלו. הוא התחיל לחפור בנושא והיה האדם הראשון שקיבל גישה למסמכים שמתעדים את דיוני ועדות ה־DSM בשנים 1990–1973. הממצאים המטרידים שגילה כונסו ברב־המכר עטור השבחים "ביישנות: איך נהפכה התנהגות נורמלית למחלה" (2007). הספר של ליין עוסק בכניסתה של הביישנות (בעגה המקצועית – חרדה או פוביה חברתית, ובסך הכל שבע מחלות עם שמות דומים) למדריך הפרעות הנפש בשנות השמונים. על הדרך הוא גם חושף את הקרביים המביכים למדי של הגוף הפסיכיאטרי החזק בעולם.
"אנשים רואים ב־DSM כתב קודש", אומר ליין ל"כלכליסט", "אבל כשאתה מסתכל על המסמכים מאחורי הקלעים אתה נדהם: איך הדיונים הכאוטיים הללו יצרו טקסט שאנשים לוקחים ברצינות? גם האנשים שישבו בוועדה מודים שהם הסתמכו על מחקר צר מאוד ומבולגן. החלטות התקבלו שם על סמך מי שצועק הכי חזק. הם פועלים בסודיות, יושבים כמעט רק עם עצמם ואחרי שלוש שנים אומרים: 'טה דם! הנה זה'. זה כמעט סוריאליסטי. אם אתה חושב על זה יותר מדי אתה נעשה פרנואידי. אבל אני לא פרנואיד. אני פשוט חקרתי את מה שקרה שם".
מה למשל קרה שם?
"בוועדת ה־DSM השלישי, למשל, כל האנשים היו מהגישה הנוירו־פסיכיאטרית (שקושרת את הבעיות הנפשיות לביולוגיה של המוח – ט"ש). זה בסדר, אבל לא היה שום איזון עם גישות אחרות בפסיכיאטריה. רק אחרי ארבע שנים הם שמו לב לזה שהם לבד, ולקחו מישהו מגישה פסיכואנליטית כעלה תאנה. הוא התפטר אחרי זמן קצר והסביר: 'צפיתי מהצד בדיונים הללו, אם להכניס למדריך את הפחד מלאכול לבד במסעדות או ללכלך את העניבה, והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות'".
העדויות של דיוויד שפר, פסיכיאטר בריטי שהשתתף בדיוני ה־DSM השלישי, דומות. "בישיבות האלה, של לכאורה מומחים ויועצים, אנשים היו קמים ויושבים וזזים וצועקים", אמר בראיון ל"ניו יורקר". "בוב (רוברט ספיצר, יו"ר הוועדה דאז) היה עסוק מדי בלהקליד הערות מכדי לנהל את הישיבה בצורה מסודרת". לגבי האופן שבו התקבלו ההחלטות הסופיות אמר שפר: "בטח היו לו אילו קריטריונים פנימיים, אבל אני לא ממש יודע מה הם היו".

כמה הפרעות אפשר להמציא בכלל

האח הגדול קובע מהם חיים נורמליים
אותו בוב ספיצר, שנחשב לאדריכל ה־DSM ולאחד הפסיכיאטרים המשפיעים במאה ה־20, הוא האיש שהפך את המדריך לאימפריה. כשספיצר התחיל לנהל את הוועדה ב־1974, ה־DSM היה חוברת של כמאה עמודים עם 182 הפרעות, שנמכרה בעיקר למוסדות בריאות גדולים. תחת ניצוחו של ספיצר (שאגב, סבור שבאמצעות טיפול אפשר לשנות גם נטייה מינית) נהפך המדריך לספר בן כ־900 עמודים עם כמעט 300 מחלות נפש, שנמכר במאות מיליוני עותקים בכל העולם תמורת כ־90 דולר. "מדובר בייצור של כ־150 הפרעות חדשות ב־24 שנים", מדגיש ליין, "זה משהו שלא נראה כמותו ברפואה מאז שחר ההיסטוריה".

ספיצר, כמובן, לא עשה את כל זה לבד. הוא היה צריך רוח גבית – ורוח התקופה התאימה. שנות השבעים התאפיינו בהפניית עורף לזרם ששלט אז בפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, לטובת חזרה לפסיכולוגיה ביולוגית. הריאקציה הגיעה לשיאה בשנות התשעים, כשפרוזק נתפס בה כ"ניתוח קוסמטי קטן לנפש". המהפך הצליח כל כך, שהיום קשה למצוא פסיכיאטר או פסיכולוג מיינסטרימי שמודה שהוא מסכים עם פרויד בלי להתנצל על כך חמש פעמים. ספר שראה אור החודש, "מרשמים לנפש" מאת ג'ואל פריס, טוען שהממסד הפסיכיאטרי כל כך מרוכז היום בתרופות עד שטיפול בדיבור נהפך למתכון להתאבדות מקצועית.
השפעתו של ה־DSM אינה נעצרת בקליניקה. לטענת רבים היא שולחת זרועות אל כל חלקי החברה המערבית ויוצרת חברה הומוגנית וצייתנית. "מתקפה על הנורמליות", קורא לזה ליין, ומרחיב: "הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

איפה הגבול בין נורמלי למופרע

תלוי על מה חברת הביטוח מוכנה לשלם
המאמץ לכנס את כולם להגדרה צרה של נורמליות, אומר ליין, לוקח תכונות שפעם נחשבו טבעיות וסבירות לחלוטין, והופך אותן לפתולוגיות. "תרבויות קודמות היו יותר סבלניות מאתנו לטווח של רגשות אנושיים ופחות פחדו מהם. יש כמה דוגמאות שחקרתי, למשל העובדה שביישנות נחשבה עד לפני כמה עשורים לתכונה טובה – או לפחות לא רעה – ונקשרה בצניעות ובהתבוננות עצמית.

דוגמה נוספת היא המיזנטרופים, שנהגו להתבודד כי נמאס להם מהחברה. מאז תקופת יוון ועד תחילת המאה ה־19 העריצו את המיזנטרופים על היכולת המצפונית והכישרון שלהם לבקר את החברה ולראות אותה מבחוץ, הם שימשו מעין סמן אזהרה מפני טיפשות ושחיתות. זו היתה תפיסה מאוד פופולרית. היום קוראים לזה 'הפרעת אישיות נמנעת' ומטפלים בזה באמצעות כדורים. הצמצום של התכונות האנושיות לכדי כימיקלים במוח יוצר אפקט אדיר של השטחה".
על אף הביקורת החריפה, ליין לא חושב שהכוונות של כותבי ה־DSM רעות או שהם מתכוונים להגיד שכולנו מטורפים. העניין הוא שאופן הניסוח של המדריך אינו מאפשר לסמן בבירור את הגבול בין הפרעת אישיות לבין סתם אישיות. "השפה שהם משתמשים בה היא כל כך יומיומית וההפרעות בה כל כך נפוצות – כמו רעד בידיים כשאתה כותב צ'ק או הימנעות משירותים ציבוריים – שאתה לא יכול להגביל את זה רק לאנשים שבאמת סובלים מהפרעה כרונית", הוא אומר, "בעדכון שיצא ב־1994 הם הוסיפו פחד מלדבר מול קהל או חשש להביך את עצמך בציבור לרשימת הסימפטומים של החרדה החברתית. מי לא מרגיש ככה לפעמים? כך שיש פער מאוד מטריד בין מה שהם רואים כמשימה שלהם – לעזור לאנשים סובלים, דבר שאני תומך בו – לבין מה שקורה בפועל. חייבת להיות דרך להגדיר חולי נפש בלי לגרור איתם למטה חצי מהאוכלוסייה".
התגובה לביקורת של ליין עוברת כבר לרמה האישית. "לאנשים חסרי ניסיון קליני, כמו פרופ' ליין, אין באמת הבנה ריאליסטית של מה זה 'נורמלי'", אומר ד"ר דיאמונד ל"כלכליסט". "ה־DSM דווקא מבחין בין סתם רגשות נורמליים לפתולוגיה באמצעות קריטריון שאומר שפתולוגיה פוגמת בתפקוד היומיומי. נכון, האבחון הפסיכיאטרי לא מושלם והוא רגיש למניפולציות, ובגלל הדרישות של חברות הביטוח הרפואי להוכיח שהטיפולים הכרחיים, המטפלים נאלצים להגזים באבחונים. אבל האם אלו שמתנגדים לאבחון הפסיכיאטרי היו מעדיפים שאנשים שמוגדרים היום כסכיזופרניים היו נחשבים לאחוזי דיבוק שטני? זה היה המצב בעבר הלא מאוד רחוק. אבחון המחלות הוא שלב בדרך לטיפול. מתן שם לתופעה הוא בעצם מתן משמעות לסבל, שלפני כן היה חסר משמעות. לחשוב שלא צריך לאבחן מקרים כאלה זה נאיבי ומסוכן".

איך יוצרים מגיפה

קמפיין חזק לקהל יעד ענקי שווה 2 מיליארד דולר
דיאמונד מזכיר, כמעט בדרך אגב, את אחריותן של חברות הביטוח לאבחון היתר הפסיכיאטרי. בכך הוא חושף צלע אחת בשילוש הקודש של ה־DSM, חברות הביטוח וחברות התרופות. חברות הביטוח דורשות אבחון DSM כדי להחזיר הוצאות, וחברות התרופות עטות על כל אבחנה חדשה כנשרים על נבלות בשדה פתוח. אחרי הכל, זה שוק אדיר שקשה להתעלם ממנו: ב־2005, יותר מ־67 מיליון אמריקאים נטלו תרופות אנטי־דיכאוניות – כמעט חמישית מהמדינה. לפי מחקרים שונים מגלגל השוק העולמי 15–20 מיליארד דולר בשנה, ו־70% מהמחזור הזה הוא בארה"ב. בישראל מדברים מחקרים על כך שכ־10% מהאזרחים הבוגרים בולעים כדורים לאיזון מצב הרוח.
חברות מסחריות דוחפות תרופות פסיכיאטריות לא מהיום. ליין חוזר בספרו להתחלה, בשנות החמישים, אז שיווקה חברת מרק בהתלהבות סמי הרגעה. הגל הגדול האחרון בתחום החל בסוף שנות התשעים, כשחברת התרופות גלקסו־סמית־קליין זיהתה את הפוטנציאל שבשבע הפרעות הביישנות החדשות והתחילה לשווק מרפא לבעיה: את סרוקסט (פקסיל), תרופה ישנה עם תופעות לוואי מדאיגות. מיד אחרי שקיבלו את אישור ה־FDA הם כיסו אוטובוסים ברחבי ארצות הברית בפוסטרים שנושאים את הסלוגן "דמיין שאתה אלרגי לאנשים", ותחתיו גבר נאה ורגיש שבוהה בכוס התה שלו. "ההזדמנות אדירה", כתבו מנהלי החברה במסמך שליין מצטט, "כ־90 מיליון מבוגרים בצפון אמריקה ובאירופה סובלים מזה בכל רגע נתון".
האסטרטגיה עבדה כמו קסם – ב־2001 סרוקסט היתה התרופה האנטי־דיכאונית הנמכרת ביותר בארה"ב (יותר מפרוזק), עם הכנסה שנתית של יותר מ־2 מיליארד דולר וכ־5,000 חולים חדשים מדי יום. המניה של גלקסו־סמית־קליין הרקיעה לשחקים. "לפני שמונה שנים נהפכו החרדה החברתית ודומותיה לדיאגנוזה השלישית בהיקפה, אחרי דיכאון ואלכוהוליזם", אומר ליין, "זה הישג אדיר, בהתחשב בעובדה שזו הפרעה שבכלל לא היתה קיימת לפני סוף שנות השמונים".

מה עושות חברות התרופות

מסכת של ניגודי עניינים ותופעות לוואי
הקשר עם חברות התרופות מתחיל הרבה לפני הקמפיינים. מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "Psychiatric times" מצביע על הבעייתיות בכך ששני שלישים מ־27 החברים בוועדת ה־DSM עבדו בעבר באופן ישיר עם חברות תרופות. "לעתים קרובות הפסיכיאטרים בוועדה מרגישים מחויבים לחברות התרופות, מתוקף מימון המחקרים שלהם ומשום שהן המקור לחלק גדול ממשכורותיהם", מרחיב ליין, "כך שהם לא ינשכו את היד שמאכילה אותם. בפסיכיאטריה אין כמעט מצב של חוסר ניגוד אינטרסים. רוב הפסיכיאטרים שעוסקים במחקר מקבלים את הכסף שלהם מחברות התרופות. למעשה, כששאלתי את החוקרים פה באוניברסיטה שעזרו לי בכתיבת הספר איך אני יכול להודות להם, הם אמרו 'רק אל תזכיר את השם שלנו בשום מקום, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד עם החברות האלה'".
מכיוון שחברות התרופות הן לרוב אלו שמממנות את המחקרים, הן גם יכולות להעלות את קרנם של המוצרים שלהן ולנכש תוצאות שליליות. מאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסן", מכתבי העת המובילים לרפואה בעולם, תומך בטענה הזו. לפי המאמר, 31% מתוצאות המחקרים על תרופות אנטי־דיכאוניות אינם מגיעים לידי פרסום. "החברות לא מעוניינות לפרסם תוצאות שמאירות באור לא חיובי את המוצר שלהן", טוען ליין, "התוצאות האלה מונחות באיזו מגירה נעולה, ואנחנו פשוט לעולם לא נדע אותן".

 סטיבן דיאמונד

ובכל זאת, בשנים האחרונות המגמה משתנה, כפי שהוכיח מקרה הסרוקסט. תופעות הלוואי שהחברה טרחה להצניע הגיעו לכותרות ראשיות, וב־2004 נתבעה גלקסו־סמית־קליין על הונאת הציבור; התביעה הסתיימה בהסדר שבו שילמה החברה 900 אלף דולר (שבריר מהרווחים שלה על התרופה). החברה גם נאלצה להודות בפומבי שהכדורים הנחמדים שלה, שנמכרו לאמריקאים כמו דונאטס טריים, עשויים לגרום לחרדה, כאבי ראש, רעד, בלבול, שלשול, בחילה, הקאה והזעה ולפעמים אפילו להזיות קשות ותרדמת. אה, כן – וכמו יתר הכדורים אנטי־דיכאוניים שמעלים את רמת הסרוטונין (כולל פרוזק וציפרלקס), הסרוקסט עשוי להוביל למחשבות אובדניות. כך שלעתים לא רחוקות, לצד ההקלה שמציעות התרופות, פגיעתן גם עולה על התועלת.
עכשיו, כשתופעות הלוואי של התרופות האנטי־דיכאוניות יצאו מהארון וכשרבות מהן סיימו את תקופת הפטנט שלהן, ליין חושד שחברות התרופות התחילו לדחוף לכיוון אבחונים שדורשים תרופות אנטי־פסיכוטיות ("אבל אני עוד לא יכול להוכיח את זה", הוא מודה).

במקביל, יכול להיות שכל ההגמוניה הפסיכיאטרית רועדת, והגישה הביו־פסיכיאטרית נכנסת לתקופת הדמדומים שלה. "מחקרים חדשים מראים שההסברים הקושרים את ההפרעות לסרוטונין במוח פשוט לא נכונים – יש הרבה דיכאוניים עם סרוטונין גבוה ואנשים עם סרוטונין נמוך שלא סובלים מדיכאון", אומר ליין, ובעניין זה אפילו דיאמונד מסכים: "מצער שהפסיכיאטריה פנתה לגישה הביולוגית, שרואה את כל ההסברים בחוסר איזון כימי שאפשר לאזן באמצעות תרופות. יש הרבה תיאוריות שמסבירות סכיזופרניה, חרדה, דיכאון ועוד, אבל אף אחת מהן לא הוכחה באופן חד־משמעי".

"בעולם האקדמי נגמר הרומן עם התרופות", טוען ליין לסיכום, "זה פשוט לא מוכיח את עצמו מדעית. חבל שתרבותית עדיין לא מבינים את זה". 

קישורים

פסיכיאטר מטעם בית המשפט טייח מחדלי מוסד פסיכיאטרי אברבנאל – השופטים פסלו אותו והסתירו זהותו

המאמר הפסיכיאטר נפסל – זהותו תישאר עלומה , עו"ד חיים קליר ynet , אפריל 2012

פסיכיאטר שנדרש לתת חוות דעת רפואית לגבי גובה הנכות של חולה, במסגרת תביעת ביטוח, החליט "להגדיל ראש", וקבע במסמך מפורט כי אין כל אשמה על הנתבעים. גם השופטת במחוזי וגם השופט בעליון, לא אהבו את התנהגות הפסיכיאטר ופסלו את חוות דעתו, אולם העדיפו להסתיר את שמו

א' עבר תאונת דרכים. הרופאים אבחנו "מצב פוסט טראומטי". בהמשך, מצבו החמיר. האבחנה השתנתה ל"מצב פסיכוטי פעיל". א' אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. במחלקה סגורה. הוא סבל ממחשבות אובדניות, חרדות וקולות הזויים.
הטיפולים היו קשים וכללו גם בנזעי חשמל. אולם בכך לא באה סאת הייסורים של א' אל קיצה. במהלך אשפוזו באברבנאל, פרצה אש מחומר דליק. א' נכווה קשות. הוא הפך לחסוי.

נציגיו פנו לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה בתביעת פיצויים נגד ביטוח ישיר, חברת ביטוח החובה של הרכב בו נהג א' ונגד בית החולים אברבנאל.

ביטוח ישיר התגוננה בטענה כי התאונה שעבר א' כלל אינה תאונת דרכים, אלא ניסיון התאבדות. גם בית החולים אברבנאל, סירב לקחת אחריות וטען כי הטיפול שלו היה למופת, ללא כל צל של רשלנות.

המומחה שכח את תפקידו

במהלך הדיונים, הציע בית המשפט כי הוא ימנה מומחים רפואיים, לצורך אחד בלבד: כדי שיתנו חוות דעת לגבי גובה הנכות של א'. חוות דעת המומחים, תשמשנה לצרכי פשרה. אם לא תהיה פשרה, ייעשה בחוות הדעת שימוש רק אם בית המשפט יפסוק שמדובר בתאונת דרכים. אם בית המשפט יפסוק שאין מדובר בתאונת דרכים, "לא תשמשנה חוות הדעת בתיק זה בכלל". הצדדים נתנו את הסכמתם להצעת בית המשפט.

בין המומחים שבית המשפט מינה, היה גם פסיכיאטר בעל שם, מנהל בית חולים פסיכיאטרי ידוע. הפסיכיאטר, לא סמך כנראה על מערכת בתי המשפט שתפטור את הקולגות שלו מאחריות. הוא לבש את גלימת השופט וערך לא' משפט שדה, מבלי לשמוע כל ראיות.

ב"פסק הדין" שנתן, פטר הפסיכיאטר את חברת הביטוח ואת בית החולים מכל אחריות. הוא קבע שתאונת הדרכים וההצתה היו בעצם ניסיונות אובדניים ושצוות בית החולים פעל למופת וכלל לא התרשל. רק משימה אחת נשתכחה מליבו של הפסיכיאטר, אותה משימה יחידה שלשמה מונה ועבורה קיבל את שכרו. הוא שכח לקבוע את גובה הנכות של א'.

נציגי ביטוח ישיר וגם נציגי בית החולים צהלו למקרא חוות הדעת. מלאכתם נעשתה בידי הפסיכיאטר. נציגיו של א', לעומתם, קיבלו הלם. הם הבינו שהפסיכיאטר "קבר" את תביעתו של א'. הם פנו לבית המשפט בבקשה לפסול את חוות הדעת. המומחה, כך טענו, חרג באופן בוטה מסמכותו. במקום לקבוע את גובה נכותו של א', המומחה נכנס לתחומים לא לו.

השופטת אסתר שטמר, ראתה בחומרה את התנהלות המומחה והחליטה לפסול את חוות דעתו. "מדובר באחד מאותם מקרים נדירים בהם נדרשת פסילה, מחמת פגם משפטי היורד לשורש העניין". נציגי ביטוח ישיר לא ויתרו ופנו לבית המשפט העליון.

חוות הדעת נפסלה – הזהות נשארה חסויה

השופט צבי זילברטל, היה גם הוא בדעה שיש לפסול את חוות דעתו של הפסיכיאטר. "עצם התייחסותו של הפסיכיאטר לשאלת הרשלנות של בית החולים, שאלה שכלל לא התבקש להתייחס אליה ומסקנתו החד-משמעית בנוגע להיעדר הרשלנות מצד בית החולים, פגמו במראית חוות הדעת כנטולת פניות ואובייקטיבית".

קיים חשש שקביעות המומחה, הוסיף השופט, "צבעו" את התייחסותו לעניינו של א' בצבע מסוים. הדבר עלול לגרום עיוות דין. א' ייאלץ להתמודד עם מומחה, שקבע לגביו קביעות נחרצות, בלי שהתבקש לעשות כן ובלי שכל החומר הרלוונטי הועבר לעיונו.

חוות דעתו של הפסיכיאטר נפסלה אם כן, אבל את זהותו, הציבור הרחב, לא ידע לעולם. מישהו שם למעלה חשש, כנראה, שאם שמו של הפסיכיאטר ייחשף ברבים, תיגרם לו בושה. החלטת הפסילה של השופטת שטמר ניתנה "בדלתיים סגורות". החלטת הפסילה של בית המשפט העליון, לא ניתנה "בדלתיים סגורות", אולם שמו של הפסיכיאטר שנפסל הושמט.

כאשר מונה לשופט, נשא השופט זילברטל נאום בזכות הספקנות והביקורת העצמית כערך אנושי עליון. "טוב לשופט להיות ספקן כלפי בעלי הדין ואף יותר כלפי עצמו ודעותיו", כך אמר, "המובן מאליו הוא אחד האויבים הגדולים של הצודק. הספקנות תביא לכך שההכרעות יהיו משוכללות ומדויקות ככל שאפשר. הספקנות מעוררת ידע, היא כלי עבודה חיוני עבור השופט".

נשאלת כמובן השאלה, איך השופט זילברטל רוצה כשופט עליון, שהשופטים אותם הוא מנהיג, יפעילו את הערך האנושי הנעלה של הספקנות והביקורת, אם שמו של פסיכיאטר שנפסל על ידי הערכאה העליונה נסתר מעיניהם. ואולי אין מדובר אלא בהשמטה מקרית של שם הפסיכיאטר שנפסל, מתוך טעות. הלוואי.

קישורים:

תוכנית ריאליטי תחת השפעת סמים פסיכיאטריים – הסודות האפלים של האח הגדול

הכתבה הסודות האפלים של האח הגדול , 7 לילות , ידיעות אחרונות, רז שכניק , 09.03.2012
הםטוענים שקיבלו כדורים פסיכיאטרים קשים, ואז כשהם תחת ההשפעה, חלשים פיסית ומנטלית, התבקשו לבגוד, לשקר, לבכות.
חלק ירקו את הכדור בסתר, או החביאו אותו, "כמו בבית משוגעים".
סער שיינפיין ומתמודדים מהאח הגדול חושפים לראשונה את האמת על אחורי הקלעים של הריאליטי הכי מצליח במדינה.

שיחקו לנו במוח

הם רצו להתפרסם, כמו רבים בדור הזה, ונכנסו אל האח הגדול. שם בחדר האח פגשו בפסיכיאטר של התכנית ד"ר אילן רבינוביץ', שהחליט שמצבם מחייב אותם ליטול כדורים פסיכיאטריים, בין היתר גם כדור שמיועד לחולי סכיזופרניה.
סער שיינפיין ודיירים אחרים חושפים לראשונה: זה היה כמובית משוגעים, לא הכרנו את עצמנו, לפעמים הוא ניווט באמצעותנו את העלילה, חלקנו התרסקנו אחר כך.

להמשך הקלק על התמונות


קישורים:

  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…
  • ריספרדל, צ'יפרלקס – סערת 'האח הגדול': סכנת מוות בתרופות פסיכיאטריות – המאמר סערת 'האח הגדול': סכנת מוות בתרופות פסיכיאטריות , ד"ר איתי גל , מרץ 2012 , ynet – "זהו ניצול אתי חמור", כך אומר ל-ynet פסיכיאטר מומחה לאור עדויות משתתפי "האח הגדול" שקיבלו לכאורה תרופות פסיכיאטריות כדי לנווט את פעולותיהם בתוכנית. תופעות הלוואי מהתרופות כוללות תוקפנות ואי שקט, עיוותי שרירים, סכנת חנק ונטייה לאובדנות שעלולה להופיע גם שנים אחרי הטיפול