פסיכיאטרית ג'ואנה מונקריף: "אין שום בסיס למחשבה שאנשים יקחו תרופות פסיכיאטריות וירגישו יותר טוב"

הרופאה שתערער כל מה שחשבתם על כדורים פסיכיאטריים , גלובס , תחייה ברק , פברואר 2014

ד"ר ג'ואנה מונקריף: אנחנו הפסיכיאטרים לא הופכים אנשים למאוזנים. נקודה

בשנת 2010 בלבד הוציאו האמריקאים 35 מיליארד דולר על תרופות לטיפול בדיכאון, חרדה והפרעות קשב, נתון שהוביל את התובע הכללי של מדינת ניו יורק, אריק שניידרמן, להכריז כי "תרופות מרשם פסיכיאטריות הן בעיית הסמים ה'צומחת' ביותר בניו יורק ובארה"ב".

לאור כל זאת, האלטרנטיבה המאופקת של הפסיכיאטרית הבריטית ד"ר ג'ואנה מונקריף, 47, הופכת חתרנית ממש. בחדר הטיפולים שלה המוצא האחרון הוא טיפול בכדורים פסיכיאטריים. היא נחשבת היום לאחת החוקרות הבולטות במאבק המערער על לגיטימיות השימוש הנרחב בתרופות כפתרון כל-יכול, ויוצאת נגד הקלות הבלתי נסבלת של מיתוס הריפוי הכימי – שמשרת לדעתה אינטרסים פוליטיים וכלכליים נרחבים. בקליניקה שלה היא מציעה אלטרנטיבות לכדורים: לא בוחלת במדיטציות, מערבת פסיכולוג ועובד סוציאלי, ובאופן כללי שולחת את החולים להתבונן על חייהם ולערוך בהם שינויים נדרשים.

"כבר כפסיכיאטרית צעירה, בתחילת שנות ה-90, הבנתי שאין שום בסיס למחשבה שאנשים יקחו תרופות פסיכיאטריות וירגישו יותר טוב", מספרת מונקריף בראיון ל'ליידי גלובס'. "בבתי החולים הפסיכיאטריים שבהם עבדתי, אנשים התהלכו סהרוריים ומלאי בתרופות, נראו כמו זומבים. לחלקם היו תנועות לא נורמליות, טורט וטיקים, או תסמונות שגורמות להתכווצות שרירים פתאומית בלשון, בצוואר או בלסת, וכל זה כתופעת לוואי לתרופות. הם אמנם כבר לא היו פסיכוטים, אבל היו מעורפלים. הבנתי שאנחנו מכחידים סימפטומים פסיכוטיים על ידי סימום של המטופלים ודיכוי התגובות הרגשיות שלהם לדברים. הדבר השני שהבחנתי בו זו העובדה שלאנשים שהתאוששו מדיכאון היה קשר מועט, אם בכלל, לכך שלקחו כדורים אנטי דיכאוניים.

"אלו היו ימי התהילה של הפרוזאק והסרוקסט (פקסיל), מפורסמים יצאו מהארון וסיפרו שהם לוקחים אותם נגד דיכאון, פחות ופחות אנשים התביישו לספר שהם נוטלים כדורים פסיכיאטריים, ואני כפסיכיאטרית צעירה כלל לא הייתי בטוחה שהכדורים האנטי חרדתיים יצרו איזשהו הבדל. גיליתי שהדבר היחיד שחולל מפנה אצל אנשים מדוכאים היה זה שהם עשו שינוי גדול בחיים שלהם. מי שהיה בדיכאון בגלל נישואים קשים או כי איבד את העבודה, ופתר את הבעיות הללו, יצא מהאפיזודה הדיכאונית שלו".

– אבל כשאתה תחת עננת דיכאון, קשה לך לבצע שינויים כה דרמטיים בחייך.

"זה נכון, ועם זאת לא מצאתי שכדורים אנטי דיכאוניים שיפרו את המצב עבור אנשים בדיכאון קשה. אין פתרונות קלים או מהירים, אני מצטערת".

אופיום להמונים

– איך הכדורים הפכו כה פופולריים?

"אנשים תמיד חיפשו חומרים ותחליפים משני תודעה שיגרמו להם להרגיש טוב יותר ויעשו את החיים לטובים יותר. לפני הופעת הכדורים המרגיעים זה היה אופיום, למשל. לאנשים תמיד הייתה נטייה לחפש פתרון קל, וחברות התרופות רק העצימו את התחושה הזו בעזרת קמפיינים שהכינו חברות הפרסום. בתחילת שנות ה-90 החלו קמפיינים מסיביים לשכנע אנשים שדיכאון הוא תוצר לוואי של חוסר איזון כימי, ושהטיפול בו עובר דרך שימוש בכדורים. זאת למרות שלא היו עדויות משמעותיות שדיכאון נגרם בגלל חוסר איזון כימי. המסר הזה פומפם בצורה מסיבית על ידי תעשיית התרופות, תקע יתד ונשאר עד היום, ובהצלחה יתרה.

"פספסנו לגמרי את כל 'הקטע' של הכדורים. יש שינויים כימיקליים במצבים רגשיים שונים, אבל אנחנו עדיין לא יכולים למפות את מצב המוח, ולהבין מה מופעל ואיך במצבים רגשיים שונים, או בהתנהגויות ספציפיות. החשד שלי שלעולם לא נצליח, זה מורכב מדי.

"ניקח לדוגמה את הדיכאון. בשנים האחרונות מייחסים רמת סרוטונין נמוכה במוח כמקור לדיכאון או לחרדה, אלא שהמחקרים בנושא לגמרי לא עקביים. לצד מחקרים שמצביעים על סרוטונין נמוך בחולי דיכאון, יש מחקרים אחרים שלא מראים הבדל בין רמת סרוטונין אצל דיכאוניים לזאת שנמדדת אצל אנשים בתפקוד נורמלי, ויש מחקרים שבכלל מראים שלאנשים בדיכאון יש הפרשה מוגברת של סרוטונין. ולמרות כל המחקרים הלא עקביים הללו, פסיכיאטרים והציבור כאחד, יגידו שסרוטונין נמוך במוח הוא הוא הסיבה לדיכאון".

– כל תרופות ה-SSRI בנויות על ההנחה הזו.

"חברות תרופות קידמו את העניין של מעורבות חומרים כימיים. זה מסר שטוב להן – משהו השתבש במוח שלך ואתה צריך תרופות כדי לחזור לעצמך. זה לא הנישואים הגרועים, אלא הסרוטונין הנמוך. התרופות מאפשרות ריחוק מעצמנו, מחיינו, ממה שמתחולל בהם. אנחנו מכחישים את המציאות של הסבל האנושי, בעיות החיים עברו טרנספורמציה לבעיות ביוכימיות. זה גורם לאנשים לראות את עצמם כקורבנות של הביולוגיה שלהם ולהימנע מלפתח דרכי התמודדות עצמאיות. ברמת המקרו, המסר הזה מאפשר לממשלות להתעלם מסיבות פוליטיות וחברתיות הגורמות לכך שאנשים כה רבים חשים אי נחת.

"איש הפיתוח של הפרוזאק בענקית התרופות אלי לילי כבר הודה שאין לנו מושג איך הפרוזאק עובד ומה הוא מחולל במוח. כשהוא אמר את זה הוא הודה למעשה שתיאוריית הסרוטונין לא מבוססת. אין לנו מושג מה המכניזם של הדיכאון או החרדה".

ובכל זאת, כשאדם מגיע מדוכא או בהתקף חרדה אל הרופא, מיד יוצע לו ציפרלקס או חבר אחר מתרופות ה-SSRI, ולא חקירה של יסודות חייו.

"את צודקת. אין שום הצדקה הגיונית להציע את זה למטופל. מה שיש לנו ביד הם מחקרים אקראיים שמראים שהתרופות נוגדות הדיכאון עוזרות רק במידה מועטה יותר מהפלסיבו, והבעיה היא שההבדל קטן מדי ולא משמעותי מבחינה קלינית. אני עצמי התפלאתי שלכדורים האנטי דיכאוניים יש יתרון מחקרי כלשהו, כי בשדה הטיפולי לא ראיתי הבדל כזה".

תגובת חברת התרופות אלי לילי: פרוזאק מאושרת לשימוש על ידי הרשות האמריקאית, הרשות האירופית ומשרד הבריאות בישראל, ומוכרת כתרופה יעילה ובטוחה. מעבר להיותה אחת התרופות הנחקרות ביותר קלינית בהיסטוריה, היא הועילה וממשיכה להועיל לאורך השנים למיליוני חולים ברחבי העולם.

——————  סוף מאמר גלובס

יהודה קורן, דובר עמותת מגן לזכויות אנוש, מציין כי בכך מצטרפת ד"ר מונקריף לרשימה מכובדת של אנשי מקצוע אשר יצאו בגלוי כנגד הפרקטיקות המקובלות של פסיכיאטריה. רשימה זו כוללת את ד"ר פיטר ברגין, ד"ר תומאס סזאס, ד"ר ניל מקלארן, ד"ר ג'פרי שיילרד"ר ג'ון וירפן, הכימאי שיין אליסון ועוד רבים אחרים.

 קישורים:

  • מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם – המאמר מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם , אסף אוזן , נענע , נובמבר 2011 – כשמרגילים ילד קטן לבלוע כדור בכל פעם שקשה, מעבירים אותו שיעור מסוכן בהתמודדות עם בעיות. ריטלין הוא אולי הפתרון הקל לבעיות קשב וריכוז, אבל הדרך הנכונה היא עבודה צמודה, אינטנסיבית וממושכת. ואולי חלק מהבעיה נעוץ בכלל בשיטות הלימוד?… 
  • הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות – שיטת האבחון – ד"ר בועז רפפורט – יוני 2010 – בכתבה "השלב הבא הוא לחנוק את הילד" – עיתון "פוסט"- ד"ר בועז רפפורט, מומחה להתפתחות הילד הילד, הגיש תלונה נגד "סופר נני", שלטענתו לא עושה אבחון מקצועי של רופא ומשדרת להורים מסרים אלימים. תגובת קשת: "מיכל דליות היא אשת מקצוע מהשורה הראשונה"…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…
  • גננות רוצות שקט בגן והן להוטות מידי לשלוח ילדים לפסיכיאטרים – הכתבה "ברוב קשב" מירב שלמה מלמד , ידיעות תל אביב , חינוך , 26.03.2010 – ב- 2009 נרשמה עלייה של כשבעה אחוזים בהפניית ילדים עד גיל שש למכוני אבחון של הפרעות קשב וריכוז. ד"ר אורלי נקר: מדובר ב"הפניית יתר" מצד גננות למכונים
מודעות פרסומת

כיצד מסתירים מן האזרח את הסיכונים שבתרופות – מאמר מאת מאת עו"ד אריק גינזבורג והרוקח אילן סלומון

תרופהכיצד מסתירים מן האזרח את הסיכונים שבתרופות

מאת עו"ד אריק גינזבורג והרוקח אילן סלומון

השימוש הרווח במונח "תרופה" מתייחס למעשה לכל "כדור" שהאדם מקבל כהמלצה מהרופא. ישנן תרופות שניתן לקבל אותן רק עם מרשם רופא, וישנן כאלה שכל אחד יכול לקבלן וליטול אותן לפי שיקול דעתו. הצרכן שלא למד את הנושא לעמקו עשוי לשגות ולהאמין שכל תרופה שהוא נוטל מבצעת פעולה של ריפוי. בפועל, רובן המוחלט של התרופות אינן משמשות ל"ריפוי" אלא נמצאות בשימוש קבוע ל"תחזוקה" של הגוף, כגון תרופות להפחתת סוכר, תרופות להפחתת לחץ דם וכו'. ישנן כמובן גם תרופות לשיכוך כאבים גופניים ונפשיים, שמספקים רק הקלה זמנית בתחושות.

בפועל נמנע המחוקק מלסווג את ה"תרופות" באופן שיציין את פעולתן האמיתית באמצעות שימוש במונח הכוללני "תכשיר", אולם עדיין קיים הבדל בין "תרופות שאינן דורשות מרשם" כמו אקמול, תרופות בעלות רעילות נמוכה שמחייבות מרשם רופא, כגון אנטיביוטיקה, "רעלים" ו"סמים מסוכנים".

רעלים הינם חומרים, שחריגה קטנה בכמותם עלולה לגרום נזק רב או אף להמית את המשתמש.

סמים מסוכנים הינם חומרים המשפיעים על מערכת העצבים ואשר הנוטלים אותם עלולים להתמכר אליהם או לפתח תלות בהם ולרצות להשתמש בהם למטרות שאינן רפואיות, כמו למשל "לתפוס ראש" או לברוח מן המציאות, מה שקרוי "שימוש לרעה" (Abuse). על תרופות המשתייכות לסיווג הזה מתקיים מעקב צמוד מצד הרשויות, והן נשמרות בכספת של בית המרקחת.

בסעיף 20 ל"תקנות הרוקחים, תכשירים- 1986" מפרט המחוקק את הנתונים שנדרש "לגלות" לצרכן על גבי התכשיר.

מעיון בתקנה זו עולה כי אין חובה ספציפית לציין בעלון התרופה את סיווג התכשיר. אמנם תרופות המשתייכות לסיווג של "רעלים" זוכות לסימון זעיר בצורת האות T עבור Toxica ("רעילות" בלטינית), אך ניתן להתווכח אם סימון זה הינו בולט או מובן מספיק עבור הצרכן הישראלי.

אולם בנושא הסימון של תרופות שהחוק הגדיר כי הן משתייכות לרשימת ה"סמים המסוכנים" המידע לצרכן לוקה בוודאות בחסר, היות שאין אזכור לעובדה זו בעלון התרופה או על גבי האריזה, ולכן אדם מן הישוב אינו יכול להבחין כאשר הוא נוטל או נותן לילדיו תרופה המשתייכת לקבוצת הסמים המסוכנים.

דוגמא מובהקת לכך היא הריטלין, שגם הרופא, גם הרוקח וגם חברת התרופות מציגים אותו למטופל כ"תרופה", מבלי לציין את השתייכות החומר הפעיל שבו – מתילפנידאט – לרשימת החומרים המסווגים כסמים מסוכנים בכל הליך רישום התרופה וניפוקה.

הסיבה לכך נעוצה בחשש הקיים בקרב רופאים וחברות תרופות, שאם האדם יידע כי הוא נוטל סמים מסוכנים ולא תרופות, הוא לא יסכים ליטול את התכשירים המוצעים לו, ובמילים אחרות: הוא לא יקנה!

כאשר הורה נותן לילד ריטלין על בסיס יומיומי למשך שנים, אין זה סביר להסתיר ממנו כי התרופה מסווגת כסם מסוכן, שיש העושים בו שימוש לרעה. חשוב ליידע את ההורים על האפשרות שחברים יפנו לילדיהם בניסיון לרכוש מהם כדורים לשימוש לא חוקי. או האפשרות שימצאו את הילד המתבגר שלהם כשהוא "מסניף" כדורים היישר דרך אפו כדי "לתפוס ראש" לאחר שנטילה של שנים דרך הפה כבר לא מספקת לו את אותן תחושות – מאחר שגופו התרגל לכדור, ומבקש כעת להגדיל את המינון ואת ההשפעה שהוא תלוי בה.

חובת ה"הסכמה מדעת" כחלק מזכויות החולה, מחייבת גילוי נאות באשר לטבעם של החומרים שהרופא ממליץ לו ליטול, כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת ואחראית. היעדר מידע מלא על סיווג התכשיר פוגע לכן בזכויות החולה, ויש לו השלכות משפטיות וכלכליות מרחיקות לכת גם בתחום ביטוחי הבריאות וחוק הבריאות הממלכתי.

ההמלצות שלנו הן כי לאור המצב הקיים על המחוקק להבטיח כי במיוחד בנוגע לריטלין ודומיו יש לגלות לצרכן בצורה מפורשת ובולטת בעלון לצרכן או על האריזה כי מדובר בסם המשתייך לפקודת הסמים המסוכנים.

הערה: המאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי או רפואי, ויש לפנות לרופא או לעורך דין בכל עניין פרטני.

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03 טלפון עמותה: 5660699

קונספירציית שפעת החזירים

2009 – ראוני קילדה, בכירה לשעבר במשרד הבריאות של פינלנד,
מדברת על התפקיד האפל של חברות התרופות בייצור והפצת נגיף שפעת החזירים למטרות רווח כלכלי ודילול אוכלוסיית העולם.

קישורים:

שפעת החזירים – המגפה הכי מטופשת בכל הזמנים – ד"ר אריה אבני מזהיר מחיסון נגד שפעת החזירים. לטענתו החיסון מיותר מאחר ואין מגפה, והמספר הזעום של המתים כ- 85 אינו מהשפעת כלל אלא ממחלות נלוות שהיו לאלו שמתו. משרד הבריאות עושה תעמולה באמצעי התקשורת להתחסן, וזורה חול בעיני הציבור כדי להצדיק 450 מיליון דולר שירדו לטמיון עקב רכישת החיסונים המיותרים. לחיסונים תופעות לוואי שעלולות להיות קשות ומסוכנות. ד"ר אריה אבני ממליץ לכל אזרח להפעיל שיקול דעת טרם החיסון…

חברת התרופות ג'ונסון אנד ג'ונסון תשלם 2.2 מיליארד דולר על שיווק לא חוקי של הסמים הפסיכיאטריים אינווגה וריספרדל

מאמר מהניו יורק טיימס , קייטי תומס , 4.11.2013

ג'ונסון אנד ג'ונסון הסכימה לשלם יותר מ 2.2 מליארד דולרים בקנסות פליליים ואזרחיים כדי ליישב האשמות על קידום לא תקין את התרופה האנטי פסיכוטית ריספרדל למבוגרים, ילדים ואנשים עם נכויות התפתחותיות אמר משרד המשפטים האמריקאי.

זהו ההסכם עם חברת התרופות השלישית בגודלה בארצות הברית, והגדול ביותר בשורה של מקרים האחרונים המעורבים בשיווק של תרופות אנטי פסיכוטיות, ותרופות נוגדי פרכוסים לחולי דמנציה ומבוגרים. זה חלק ממאמץ בן עשר שנים על ידי הממשלה הפדרלית כדי להחזיק את ענקיות הבריאות – וחברות תרופות אחרות על שיווק שלא כדין תרופות כדרך לשלוט בחולים עם דמנציה בבתי אבות, ובילדים עם לקויות התנהגות מסוימות, למרות הסיכונים הבריאותיים של התרופות .

ההסדר , המחייב את אישורו של שופט פדרלי , ישמש גם לפתור האשמות כי החברה קידמה בצורה בלתי הולמת שתי תרופות אחרות , התרופה אי ספיקת לב Natrecor ואינווגה (Invega ) , תרופה אנטי פסיכוטית חדשה יותר.
….
כחלק מההסדר , ג'ונסון אנד ג'ונסון הסכימה להודות באשמה לעוון פלילי, הכרה בכך שזה ששיווקה בצורה לא תקינה ריספרדל לאנשים מבוגרים לשימושים לא מאושרים. החברה מודה בהאשמות לחלק האזרחי של השיווק, הכולל טענות כי החברה קידמה את השימוש בתרופה בילדים ונכים, כמו גם ששילמה שוחד לרופאים ורוקחים בתמורה לכתיבת יותר מרשמים. החברה תשלם קנסות פליליים של $  485,000,000 וקנסות אזרחיים של $ 1720000000 . הקנסות האזרחיים גם פותרים האשמות דומות שהוגשו על ידי 45 מדינות.

……..

פקידי ג'ונסון אנד ג'ונסון ניסו להרחיב את השוק לריספרדל לחולי דמנציה מבוגרים זמן קצר לאחר שהתרופה אושרה בשנת 1993 לטיפול בתסמינים של הפרעות פסיכיאטריות, על פי מסמכי בית המשפט הפדרלי. התרופה, אשר שמה הגנרי ריספרידון , נוסתה בעיקר בחולי סכיזופרניה, ומנהל התרופות הפדרלי דחה שוב ושוב את המאמצים של החברה להרחיב את השימוש בתרופה לחולי דמנציה מבוגרים , על פי הדיווחים .

אבל ג'ונסון אנד ג'ונסון, אמרו פקידים פדרליים , חתרה שווק ריספרדל לחולים גריאטריים. החברה יצרה כוח מכירות ייעודי, כדי לקדם את התרופה לרופאים שטיפלו בעיקר בחולים מבוגרים.

………

פקידים הפדרליים אמרו כי החברה ידעה שריספרדל מציב סיכונים בריאותיים חמורים לאנשים מבוגרים , כמו סיכון מוגבר של שבץ, אבל זה לא היה איכפת להם. מאוחר יותר עודכנה התווית של התרופה להזהיר מפני שימוש בתרופה בחולים מבוגרים עם דמנציה.

במהלך תקופה זו, ריספרדל היה בין התרופות הנמכרות ביותר של החברה. ב- 2004, למשל , ריספרדל הביאה כ-3.1 מליארד דולרים במכירות , והיוו כ -5 אחוזים מסך ההכנסות של חברת Johnson &; Johnson באותה השנה , על פי דיווחי חברה.

ג'ונסון אנד ג'ונסון לא הייתה החברה היחידה שמשווקת תרופות לחולי דמנציה מבוגרות ומתקני הטיפול לטווח הארוך שבו התייחסו אליהם . בתוך חמש השנים האחרונות, פקידים פדרליים הגיעו להסכמים דומים לגבי זיפרקסה , שנעשו על ידי אלי לילי ; סרוקוול  Seroquel , שנעשה על ידי חברת AstraZeneca , ו- וDepakote , על ידי אבוט , שכרגע הוא AbbVie .

תובעים הפדרליים אמרו, כחלק מההסדר האזרחי, כי ג'ונסון אנד ג'ונסון קידמה את השימוש בריספרדל באנשים עם מוגבלויות וילדים, למרות שהחברה לא קיבלה ה-FDA אישור לשיווק לילדים עד 2006.
ג'ונסון אנד ג'ונסון ידעה שילדים רגישים לסיכונים בריאותיים מסוימים מנטילת ריספרדל , לרבות האפשרות שבנים יכולים לפתח שדיים באמצעות ייצור מוגבר של ההורמון פרולקטין , פקידים פדרליים אמרו.

קישורים:

הקמפיינים המוסווים של פסיכיאטרים וחברות התרופות

הקמפיינים המוסווים של פסיכיאטרים וחברות התרופות , מאי 2013

[הקדמה מאת עורך אמת אחרת] באופן כללי, מאמצי השיווק של חברות התרופות  מופנות היום למספר קמפיינים שיווקיים עיקריים שמטרתם כמובן הוא מיקסום הרווחיות של חברות התרופות [1] וזאת בצורה ישירה דרך מכירה של יותר ויותר תרופות לאוכלוסיה.

כבר סקרנו במאמרים קודמים ראיות ועדויות שמצביעות על כך שלעתים קרובות מדי ה"דאגה לשלום הציבור" כפי שחברות התרופות יציגו את פועלן מעורבב בצורה הדוקה מדי ב"דאגה לשלום כספם של מחזיקי המניות".

בשנים האחרונות "יצאו מהארון" בכירים לשעבר בחברות התרופות, או אנשי מקצוע הקשורים לתחום  שהעידו על הכשלים הללו בפה מלא והאשימו את חברות התרופות ברדיפת בצע המערבת גם לוביזם בוטה בתוך הממשלות ובוועדות שקובעות את מדיניות הטיפול בתרופות.

לפי מידע רשמי של ארגון הבריאות העולמי (קישור נבדק ב-5 למאי 2013), חברות התרופות מוציאות שליש מכל הרווחים שלהן על שיווק. כפול מהסכום אותו הן מוציאות על מחקר ופיתוח ו-50 מונים יותר מהסכום אותו הן מוציאות על הפצת מידע הנוגע לבריאות לציבור.

התוצאה; יותר ויותר תרופות נמכרות היום בעולם, מה שמביא את תעשיית התרופות לאחת הרווחיות בתעשיות הגלובליות עם מחזור של כ-300-400 מיליארד דולר בשנה.

ארגון הבריאות העולמי מודע לבעייתיות שבמצב הזה ובמילותיו הרשמיות:

    (קיים) ניגוד אינטרסים מובנה בין המטרות העסקיות הלגיטימיות של היצרנים לבין הצרכים החברתיים, הרפואיים והכלכליים של הרופאים והציבור לבחור ולהשתמש בתרופות בצורה ההגיונית ביותר

או במילים פחות עדינות: חברות התרופות עושות מלא כסף על הגב שלכם חברים…

הקמפיינים המוסווים של פסיכיאטרים וחברות התרופות / מאמר מאת אדם פורת

הקמפיין להסרת הסטיגמה מהפרעות נפשיות

איך קמפיין כזה תורם באופן ישיר לרווחיות חברות התרופות? ככל שאנשים ירגישו נוח יותר להיות מתויגים כבעלי "הפרעות נפש" ויסכימו לקבל על עצמם תוויות פסיכיאטריות, כך יותר מהם יאובחנו כבעלי הפרעות כאלו, ויטופלו בתרופות פסיכיאטריות.

כראייה, ארגון NAMI בארה"ב ("האיגוד הלאומי למחלות נפש") יצא בקמפיין אגרסיבי להסרת הסטיגמה מהפרעות נפש. ארגון זה ממומן ע"י חברות תרופות .

בישראל, רק לאחרונה (מרץ 2013) הושקה ב- Ynet סידרת כתבות חדשה: מדברים על בעיות נפשיות . Ynet מציעים לגולשים לצפות בסדרה כדי להבין "למה חשוב לא להסתיר בעיות אלה ואיך להתמודד עם הסטיגמות הנלוות אליהן".
סידרה זו דומה לסדרת כתבות קודמת של Ynet משנת 2012 שנקראה "חלון לנפש". מגזין TheMarker כתב אודות סדרה זו : "בתחתית כל ידיעה הופיע קישור לאתר Goodays, המציע מידע על בעיות דיכאון וחרדה. האתר מופעל בחסות חברת לונדבק, משווקת ציפרלקס בישראל. גולשי האתר אף מופנים לאתר נוסף שבו מופיע מידע שיווקי לגבי התרופה… גורמים המעורבים בהפקת סדרת הכתבות אישרו כי הפרויקט אכן מומן בחלקו על ידי לונדבק".

הקמפיין להעלאת המודעות להפרעות נפשיות

איך קמפיין כזה תורם באופן ישיר לרווחיות חברות התרופות? ככל שיותר אנשים יהיו "מודעים" להפרעה פסיכיאטרית כלשהיא, כך גובר הסיכוי שהם יחשבו את עצמם או את חבריהם כלוקים בהפרעה כזו, ויפנו לפסיכיאטר כדי לקבל מרשם לתרופות פסיכיאטריות.

זו הסיבה שאנו שומעים לעתים תכופות, בכל אמצעי התקשורת, הסברים מעמיקים על תסמיני הפרעת נפש זו או אחרת. ומאותה סיבה, הפרעות פסיכיאטריות חדשות מוכרזות חדשות לבקרים. פסיכיאטרים וחברות התרופה משתפים פעולה באמצעות שיטה פשוטה: "גלה" הפרעה, שווק את ההפרעה, ושווק את "כדור הפלא" שיטפל בה. אולם תרופות פסיכיאטריות  אינן מרפאות – לכל היותר, הן מקהות סימפטומים. הן הופכות את הנוטלים אותן לצרכני תרופות לכל ימי חייהם, במינון הולך וגובר, ועם תופעות לוואי שרק מחמירות עם הזמן.

במסגרת הקמפיין להעלאת מודעות להפרעות נפש נוסדו מועדים ייחודיים, כדוגמת שבוע המודעות להפרעות נפשיות , אשר נוסד ביוזמת NAMI (ארגון הממומן ע"י חברות תרופות), ו "יום הדיכאון והחרדה הבינלאומי".

הקמפיין להחדרת התאוריה שהפרעות נפש הן תוצאה של "חוסר איזון כימי במוח"

אם אתה חושב שזוהי עובדה מדעית שהפרעות נפש הן תוצאה של "חוסר איזון כימי במוח", סימן שהקמפיין הזה הצליח. זהו הקמפיין החשוב ביותר של הפסיכיאטרים וחברות התרופות, משום שהוא מספק את הצידוק הרפואי והמדעי כביכול לשימוש הנרחב בתרופות פסיכיאטריות.

אולם הרעיון של "חוסר איזון כימי במוח" הינו תאורטי בלבד. למעשה, מה שמייחד הפרעות פסיכיאטריות הוא שלא ניתן לגלות אותן באמצעות בדיקות מעבדה רפואיות. פסיכיאטרים מאבחנים באמצעות "רשימות בדיקה" של סימפטומים סובייקטיביים ולא רפואיים. אין לפסיכיאטרים ולו בדיקה גופנית אחת לגילוי הפרעות פסיכיאטריות.

הפסיכיאטר ד"ר פיטר ברגין מצהיר שתאוריית "חוסר איזון כימי במוח" היא תעמולת יחסי ציבור בלבד. והפסיכיאטר ד"ר תומאס סאז אמר : "איש לא הצליח למדוד, להוכיח, או להמציא בדיקה, אשר תראה שלמישהו יש חוסר איזון כימי במוח".

הקמפיין להוכחת שכיחות גבוהה של הפרעות פסיכיאטריות באוכלוסייה

לעיתים קרובות אנו נתקלים בכתבות על מחקרים המצביעים על כך שאחוז מסוים מהאוכלוסייה סובל מהפרעה כזו או אחרת. לדוגמא, רק לאחרונה פורסם ב"הארץ": מחקר:10% מהאמהות מפתחות סימני הפרעה טורדנית-כפייתית לאחר הלידה . בכתבה זו נאמר " לפי הערכות, עד 350 אלף בני אדם סובלים מההפרעה בישראל ". באמת? חברות התרופות בהחלט היו רוצות שכך יהיה!
המטרה של "מחקרים" וכתבות מסוג זה היא אחת – לפרסם את ההפרעה עצמה. ככל שהפרעה תהיה מפורסמת וידועה יותר, כך יותר אנשים יחשבו שהם עצמם לוקים בה. בדרך זו יותר אנשים יאובחנו כסובלים ממנה ויהפכו לצרכני התרופה ה"מטפלת" בהפרעה זו לכל ימי חייהם.

הקמפיין ל"התערבות מוקדמת" בטיפול בהפרעות נפש

ככל שטיפול תרופתי יתחיל בשלב מוקדם יותר ועל בסיס סימפטומים קלים יותר, כך יותר אנשים יצרכו תרופות פסיכיאטריות.

קמפיין זה היא בעייתי במיוחד, כיוון שמכוונים אותו לילדים קטנים. קטנים מאד. ב- 27 לפברואר השנה התקיים כנס פסיכיאטרי במלון דיויד אינטרקונטיננטל בת"א. אחד ה"מומחים" הגדולים שהגיע לכנס מחו"ל, הפסיכיאטר ג'וזף בידרמן, ממליץ לתת ריטלין לילדים כבר מגיל 3 . כמובן, לבידרמן יש היסטוריה של קשרים ענפים עם חברות תרופות .

קמפיין זה כולל גם תוכניות ל "מניעת התאבדות". בארה"ב, נמצא ש"הרשת למניעת התאבדות" (Suicide Prevention Action Network) ממומנת היטב ע"י חברות תרופות . בישראל, "התוכנית הלאומית למניעת אובדנות והתאבדות" כוללת הכשרתם של "שומרי סף" (כדוגמת מורים בבי"ס ) אשר יאתרו אנשים בעלי "סיכון לאובדנות" וישכנעו אותם לפנות לעזרה מקצועית – משם הדרך לטיפול תרופתי קצרה. אולם הוכח שתרופות פסיכיאטריות עצמן גורמות לאלימות ולמקרי התאבדות .
סיכום

כשאתה נתקל בכתבות או תכניות אודות הפרעות פסיכיאטריות, שאל את עצמך – האם הכתבה, בדרך ישירה או עקיפה – דוחפת בכיוון של יותר אבחונים ותיוגים פסיכיאטריים? של יותר שימוש בתרופות פסיכיאטריות? האם היא "מפרסמת" הפרעה פסיכיאטרית? אם כן – די ברור מי העומדים מאחוריה, ומהי מטרתם.

דע לזהות את הקמפיינים של הפסיכיאטרים וחברות התרופות – הם משקיעים מיליארדים [21] כדי לשכנע אותך לקנות את מרכולתם: הפרעות פסיכיאטריות, ותרופות פסיכיאטריות.

הכותב הינו מתנדב בעמותת "מגן לזכויות אנוש" משנת 2007. העמותה חוקרת וחושפת הפרות זכויות בתחום בריאות הנפש.

תביעה ייצוגית במיליארד שקל: טבע ופייזר לא יידעו על תופעות לוואי חמורות של תרופות נגד כולסטרול

תרופות נגד כולסטרול - תופעות ללואי חמורות: בלבול, אובדן זיכרון
תרופות נגד כולסטרול – בלבול, אובדן זיכרון

הכתבה ייצוגית במיליארד שקל: טבע ופייזר לא יידעו על תופעות לוואי , שירות גלובס, 4/12/12

כך נחשף בגל"צ ■ בתביעה, בהיקף של כמיליארד שקל, נטען כי 5 חברות תרופות לא יידעו כי התרופות לכולסטרול עלולות לגרום לבלבול ואובדן זיכרון

בקשה לתביעה ייצוגית על סך של כמעט מיליארד שקל הוגשה נגד 5 מחברות התרופות המובילות שמייצרות תרופות להורדת כולסטרול, ביניהן פייזר וטבע – כך נחשף היום (ג') בגלי צה"ל.

על-פי התביעה, כבר לפני 10 שנים התפרסמו מחקרים ומאמרים שונים ברחבי העולם שגילו כי התרופות האלה גורמות לתופעות לוואי כמו בלבול ואיבוד הזיכרון. התרופות שעליהן מדובר הן סימווקסין, ליפיטור, סימווסטטין-טבע, קרסטור ופראווליפ.

לטענת התובעים, חברות התרופות לא יידעו על תופעות הלוואי הללו בעלון לצרכן שמגיע עם כל תרופה – וכך נוצר מצב שמי שנטל אותן לא היה מודע לסכנות שעלולות להיות כרוכות בכך.

בישראל קיים נוהל לפיו אם חברת תרופות יודעת על תופעות לוואי בתרופה שלה, עליה להודיע למשרד הבריאות ולפעול לשינוי התוויות, אך במהלך העשור האחרון, כך נטען, זה לא נעשה.

בעקבות המחקרים, בפברואר האחרון ארגון הבריאות האמריקני, ה- FDA, נתן הוראה חד-משמעית לחברות התרופות לציין את תופעות הלוואי בעלון לצרכן. כיום, כמעט שנה אחרי, הכנסת המידע לעלון עדיין לא התבצעה בחלק מהחברות.

מבדיקה שערכה מערכת גלי צה"ל במאגר התרופות באתר משרד הבריאות עולה כי פייזר, אסטרזניקה ואוניפארם כבר עדכנו את התרופה, אך טבע ודקסל עדיין לא עשו זאת. כך או כך, טוענים מגישי התביעה – הצעד הזה היה צריך לקרות לפני שנים.

חברות התרופות מסרו בתגובה כי עדיין לא קיבלו את התביעה, ולכן אינן יכולות להתייחס אליה. למרות זאת, גורמים בחברות התרופות מסבירים כי ישנם מחקרים רבים, וכדי להכניס תופעת לוואי לעלון הם מחכים להחלטה רפואית גורפת שתוכיח שתופעת הלוואי אכן קיימת, ושלא מדובר במקרה חד-פעמי – אחרת, לטענתם, תיווצר הפחדה מיותרת של הציבור משימוש בתרופות.

ריטלין – הפסיכיאטר ריקרדו שטיינבאום חושף הונאת חברות התרופות

מאי 2012 – הפסיכיאטר ריקרדו שטיינבאום חושף הונאות חברות התרופות בהפצת ריטלין לילדים. הריטלין אינו מרפא אלא סם ממריץ קשור למשפחה של קוקאין. חברות התרופות יצרו תחושה כאילו מדובר בתרופה המסייעת להצלחה בלימודים. למעשה מדובר בסם מסוכן מאוד בעל תופעות לוואי קשות ביותר.

צפו בראיון החושפני של הפסיכיאטר ריקרדו שטיינבאום

קישורים 

פלייליסט: טיפול פסיכיאטרי בילדים

מאי 2012 – הסמים הפסיכיאטריים אינם מסייעים, הם ממכרים, עם תופעות לוואי חמורות, ומביאים לנכות קשה למטופל. הסמים הפסיכיאטריים מנפחים את כיסי המטפלים והמאבחנים הפסיכיאטריים. הפתרון הוא טיפול בתרפיה, טיפול פסיכולוגי, ספורט, סדנאות ועוד. למה להתמסטל כל יום מחדש אם אפשר לטפל בעצמך לטווח ארוך טיפול טוב ואפקטיבי? אל תאמינו לפסיכיאטרים, הם רוצים רק "עכברי מעבדה" וכסף.
 ידיהן המלוכלכות של רשויות הרווחה המושחתות מעורבות בכל עניין בסחר בילדים וקשישים, גם כאשר מדובר בסימומם בסמים פסיכיאטריים בכפייה. על אף הביקורת הקשה ממשיכות רשויות הרווחה במעלליהן בסחר בילדים בשל ההון הרב שמקבלים הגורמים המעורבים עבור כל ילד: מטפלים ומאבחנים, פנימיות, אומנה ועוד.
הסמים הפסיכיאטרים אינם מרפאים, יש להם תופעות לוואי קשות, בלתי הפיכות, יכולות להופיע שנים לאחר הפסקת נטילת הסם. הסמים הפסיכיאטרים ממכרים, ויש להם תסמיני גמילה קשים מאוד.
תאוות בצע של פסיכיאטרים, חברות התרופות ומטפלים שונים היא המניע את הטיפול הפסיכאטרי, ההופך את האדם למעין חפץ שקל לתחזק אותו.

קישורים:

צמצום תכונות אנושיות ככלי לעשיית כסף – הונאות הפסיכיאטריה וחברות התרופות

הכתבה השראה: כולנו מופרעים , טלי שמיר , כלכליסט , אוגוסט 2009

המרירות היא מחלת נפש, טוענים פסיכיאטרים אמריקאים, ומעוררים דיון סוער על גבולות הנורמליות. למה הפסיכיאטרים המשפיעים בעולם מתעקשים להגדיר התנהגויות טבעיות כהפרעות נפשיות, וכמה כסף מרוויחות מזה חברות התרופות? הצצה אל תעשייה שיוצאת מדעתה

הכלכלה מתנדנדת, הפוליטיקה מעצבנת, הטלוויזיה מחורבנת, האנשים רעים ובאופן כללי החיים הם לא בדיוק ירח דבש. יש הרבה סיבות לכעוס, להיאנח ולהתמרמר. בכל רחבי העולם, מבוקר ועד ערב, אנשים מתמרמרים. אך אל דאגה – יש סיכוי טוב שבקרוב יימצא מרפא למגיפה. תחת השם העתידי "התמרמרות פוסט־טראומטית" יהיה אפשר לאתר את המרירים הראשיים, לאבחן אותם כחולי נפש, לטפל בהם ולתקוף אותם באמצעות תרופות.

מי שעתיד לתת את החותם הרשמי להפרעה הוא איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA), גוף רב־עוצמה שאחראי ל־DSM, "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות הנפש". ה־DSM, התנ"ך של הפסיכאטריה ובמידה מסוימת גם של הפסיכולוגיה, משמש בכל העולם, כולל ישראל, אורים ותומים של האבחון הנפשי (לצד מדריך המחלות העולמי, ICD). גם מערכות הבריאות, החינוך, הביטוח, בתי הסוהר ובתי המשפט פונות אליו כשהן נדרשות לסוגיה הקשורה בבני אדם שמתנהגים בצורה לא מאוזנת.
ההכללה האפשרית של המרירות היא ברכה בעיני לא מעט מטפלים. "אני מריע לאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי על הסיכוי להכיר בהתמרמרות כהפרעה", אומר הפסיכולוג ד"ר סטיבן דיאמונד, מחבר הספר "כעס, שיגעון והשטני". "מרירות יכולה ללא ספק להיות פתולוגית ולהוביל להתנהגות הרסנית ואף אלימה. אבל זהו רק קצה הקרחון – הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עדיין לא הכירו במקום המרכזי של הכעס, המרירות והעוינות בסבל האנושי". מנגד, יש לא מעט אנשים שהמרירות מעוררת בהם מרירות. יש הרואים בשיווק המחלה החדשה עוד ניסיון להשטחת הנפש האנושית וניפוח רווחי חברות התרופות. אחד המתנגדים הנחרצים הוא פרופ' ריצ'ארד ליין מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. "אחרי שמונה שנים של שלטון בוש יש הרבה סיבות להיות ממורמר. אבל לראות בזה מחלת נפש זה כמעט מעליב", כתב במאמר חריף נגד היוזמה.

איך נולד התנ"ך של הפרעות הנפש

אור קטן שבוקע מתוהו ובוהו גדול
דיונים כאלה מתלהטים בכל פעם שמתקרבת יציאה של גרסה חדשה ומשופרת של ה־DSM. בימים אלו, מאחורי דלתיים סגורות בארלינגטון, וירג'יניה, מתכנס הצוות האחראי על אופיה של הגרסה החמישית, שתראה אור ב־2012 (IV־DSM ראה אור ב־1994, ועודכן ב־2000). המומחים מתדיינים שם על הצעות להפרעות נפש חדשות, ולצד המרירות שוקלים להוסיף למדריך גם התמכרות לשופינג, אפתיה, גלישה מוגזמת באינטרנט ועודף פעילות מינית.
למרות המסורת, נראה שהוויכוחים סביב אופי ה־DSM סוערים הפעם יותר מתמיד. שניים מהכותבים הקודמים של המדריך, ד"ר רוברט ספיצר וד"ר אלן פרנסס, אף פרסמו מכתב פתוח ובו טענו שהמדריך המהולל עומד בפני "אסון לא מכוון". לטענתם, מחסור בשקיפות ובפיקוח על תהליך הכתיבה עלול להוליד עוד עשרות מיליוני "חולים" חדשים. דוגמה לכך הופיעה במאמר שפרסם פרנסס לאחרונה, שבו טען שייתכן כי מה שנראה כעלייה עצומה במספר האוטיסטים בעולם הוא בעצם תוצר של שינוי קטן בקריטריונים לאבחון המחלה.

מולם ניצב ראש הצוות ד"ר דיוויד קפ'פר, שמרגיע ומבטיח שצוות ה־DSM דווקא משכלל את הקריטריונים לאבחון. "תהליך העבודה שלהם הוא הגלוי והשקוף ביותר בכל ההיסטוריה של המדריך", אמר ל"כלכליסט".

כריסטופר ליין

זהו ויכוח רווי ביורוקרטיה ועובדות משעממות שעשוי לבלבל את הקורא הלא מקצועי – ובצדק. מאחורי הקלעים פועלים מגוון כוחות כלכליים (כמו חברות תרופות) ואישיים (ענייני אגו ויוקרה), וקשה לדעת מי בדיוק מושך בחוטים ובאיזה אופן. נראה שכדי לעמוד על מהות התסבוכת עדיף לפנות למישהו חיצוני, למשל אל כריסטופר ליין. ליין (43), רוב הזמן פרופסור בריטי לספרות ומומחה לתקופה הוויקטוריאנית, ביקש לפני כמה שנים לחקור את הכעס במאה ה־19, ומצא את עצמו מנסה להבין את אינפלציית הכדורים הפסיכיאטריים בקרב הסטודנטים שלו. הוא התחיל לחפור בנושא והיה האדם הראשון שקיבל גישה למסמכים שמתעדים את דיוני ועדות ה־DSM בשנים 1990–1973. הממצאים המטרידים שגילה כונסו ברב־המכר עטור השבחים "ביישנות: איך נהפכה התנהגות נורמלית למחלה" (2007). הספר של ליין עוסק בכניסתה של הביישנות (בעגה המקצועית – חרדה או פוביה חברתית, ובסך הכל שבע מחלות עם שמות דומים) למדריך הפרעות הנפש בשנות השמונים. על הדרך הוא גם חושף את הקרביים המביכים למדי של הגוף הפסיכיאטרי החזק בעולם.
"אנשים רואים ב־DSM כתב קודש", אומר ליין ל"כלכליסט", "אבל כשאתה מסתכל על המסמכים מאחורי הקלעים אתה נדהם: איך הדיונים הכאוטיים הללו יצרו טקסט שאנשים לוקחים ברצינות? גם האנשים שישבו בוועדה מודים שהם הסתמכו על מחקר צר מאוד ומבולגן. החלטות התקבלו שם על סמך מי שצועק הכי חזק. הם פועלים בסודיות, יושבים כמעט רק עם עצמם ואחרי שלוש שנים אומרים: 'טה דם! הנה זה'. זה כמעט סוריאליסטי. אם אתה חושב על זה יותר מדי אתה נעשה פרנואידי. אבל אני לא פרנואיד. אני פשוט חקרתי את מה שקרה שם".
מה למשל קרה שם?
"בוועדת ה־DSM השלישי, למשל, כל האנשים היו מהגישה הנוירו־פסיכיאטרית (שקושרת את הבעיות הנפשיות לביולוגיה של המוח – ט"ש). זה בסדר, אבל לא היה שום איזון עם גישות אחרות בפסיכיאטריה. רק אחרי ארבע שנים הם שמו לב לזה שהם לבד, ולקחו מישהו מגישה פסיכואנליטית כעלה תאנה. הוא התפטר אחרי זמן קצר והסביר: 'צפיתי מהצד בדיונים הללו, אם להכניס למדריך את הפחד מלאכול לבד במסעדות או ללכלך את העניבה, והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות'".
העדויות של דיוויד שפר, פסיכיאטר בריטי שהשתתף בדיוני ה־DSM השלישי, דומות. "בישיבות האלה, של לכאורה מומחים ויועצים, אנשים היו קמים ויושבים וזזים וצועקים", אמר בראיון ל"ניו יורקר". "בוב (רוברט ספיצר, יו"ר הוועדה דאז) היה עסוק מדי בלהקליד הערות מכדי לנהל את הישיבה בצורה מסודרת". לגבי האופן שבו התקבלו ההחלטות הסופיות אמר שפר: "בטח היו לו אילו קריטריונים פנימיים, אבל אני לא ממש יודע מה הם היו".

כמה הפרעות אפשר להמציא בכלל

האח הגדול קובע מהם חיים נורמליים
אותו בוב ספיצר, שנחשב לאדריכל ה־DSM ולאחד הפסיכיאטרים המשפיעים במאה ה־20, הוא האיש שהפך את המדריך לאימפריה. כשספיצר התחיל לנהל את הוועדה ב־1974, ה־DSM היה חוברת של כמאה עמודים עם 182 הפרעות, שנמכרה בעיקר למוסדות בריאות גדולים. תחת ניצוחו של ספיצר (שאגב, סבור שבאמצעות טיפול אפשר לשנות גם נטייה מינית) נהפך המדריך לספר בן כ־900 עמודים עם כמעט 300 מחלות נפש, שנמכר במאות מיליוני עותקים בכל העולם תמורת כ־90 דולר. "מדובר בייצור של כ־150 הפרעות חדשות ב־24 שנים", מדגיש ליין, "זה משהו שלא נראה כמותו ברפואה מאז שחר ההיסטוריה".

ספיצר, כמובן, לא עשה את כל זה לבד. הוא היה צריך רוח גבית – ורוח התקופה התאימה. שנות השבעים התאפיינו בהפניית עורף לזרם ששלט אז בפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, לטובת חזרה לפסיכולוגיה ביולוגית. הריאקציה הגיעה לשיאה בשנות התשעים, כשפרוזק נתפס בה כ"ניתוח קוסמטי קטן לנפש". המהפך הצליח כל כך, שהיום קשה למצוא פסיכיאטר או פסיכולוג מיינסטרימי שמודה שהוא מסכים עם פרויד בלי להתנצל על כך חמש פעמים. ספר שראה אור החודש, "מרשמים לנפש" מאת ג'ואל פריס, טוען שהממסד הפסיכיאטרי כל כך מרוכז היום בתרופות עד שטיפול בדיבור נהפך למתכון להתאבדות מקצועית.
השפעתו של ה־DSM אינה נעצרת בקליניקה. לטענת רבים היא שולחת זרועות אל כל חלקי החברה המערבית ויוצרת חברה הומוגנית וצייתנית. "מתקפה על הנורמליות", קורא לזה ליין, ומרחיב: "הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

איפה הגבול בין נורמלי למופרע

תלוי על מה חברת הביטוח מוכנה לשלם
המאמץ לכנס את כולם להגדרה צרה של נורמליות, אומר ליין, לוקח תכונות שפעם נחשבו טבעיות וסבירות לחלוטין, והופך אותן לפתולוגיות. "תרבויות קודמות היו יותר סבלניות מאתנו לטווח של רגשות אנושיים ופחות פחדו מהם. יש כמה דוגמאות שחקרתי, למשל העובדה שביישנות נחשבה עד לפני כמה עשורים לתכונה טובה – או לפחות לא רעה – ונקשרה בצניעות ובהתבוננות עצמית.

דוגמה נוספת היא המיזנטרופים, שנהגו להתבודד כי נמאס להם מהחברה. מאז תקופת יוון ועד תחילת המאה ה־19 העריצו את המיזנטרופים על היכולת המצפונית והכישרון שלהם לבקר את החברה ולראות אותה מבחוץ, הם שימשו מעין סמן אזהרה מפני טיפשות ושחיתות. זו היתה תפיסה מאוד פופולרית. היום קוראים לזה 'הפרעת אישיות נמנעת' ומטפלים בזה באמצעות כדורים. הצמצום של התכונות האנושיות לכדי כימיקלים במוח יוצר אפקט אדיר של השטחה".
על אף הביקורת החריפה, ליין לא חושב שהכוונות של כותבי ה־DSM רעות או שהם מתכוונים להגיד שכולנו מטורפים. העניין הוא שאופן הניסוח של המדריך אינו מאפשר לסמן בבירור את הגבול בין הפרעת אישיות לבין סתם אישיות. "השפה שהם משתמשים בה היא כל כך יומיומית וההפרעות בה כל כך נפוצות – כמו רעד בידיים כשאתה כותב צ'ק או הימנעות משירותים ציבוריים – שאתה לא יכול להגביל את זה רק לאנשים שבאמת סובלים מהפרעה כרונית", הוא אומר, "בעדכון שיצא ב־1994 הם הוסיפו פחד מלדבר מול קהל או חשש להביך את עצמך בציבור לרשימת הסימפטומים של החרדה החברתית. מי לא מרגיש ככה לפעמים? כך שיש פער מאוד מטריד בין מה שהם רואים כמשימה שלהם – לעזור לאנשים סובלים, דבר שאני תומך בו – לבין מה שקורה בפועל. חייבת להיות דרך להגדיר חולי נפש בלי לגרור איתם למטה חצי מהאוכלוסייה".
התגובה לביקורת של ליין עוברת כבר לרמה האישית. "לאנשים חסרי ניסיון קליני, כמו פרופ' ליין, אין באמת הבנה ריאליסטית של מה זה 'נורמלי'", אומר ד"ר דיאמונד ל"כלכליסט". "ה־DSM דווקא מבחין בין סתם רגשות נורמליים לפתולוגיה באמצעות קריטריון שאומר שפתולוגיה פוגמת בתפקוד היומיומי. נכון, האבחון הפסיכיאטרי לא מושלם והוא רגיש למניפולציות, ובגלל הדרישות של חברות הביטוח הרפואי להוכיח שהטיפולים הכרחיים, המטפלים נאלצים להגזים באבחונים. אבל האם אלו שמתנגדים לאבחון הפסיכיאטרי היו מעדיפים שאנשים שמוגדרים היום כסכיזופרניים היו נחשבים לאחוזי דיבוק שטני? זה היה המצב בעבר הלא מאוד רחוק. אבחון המחלות הוא שלב בדרך לטיפול. מתן שם לתופעה הוא בעצם מתן משמעות לסבל, שלפני כן היה חסר משמעות. לחשוב שלא צריך לאבחן מקרים כאלה זה נאיבי ומסוכן".

איך יוצרים מגיפה

קמפיין חזק לקהל יעד ענקי שווה 2 מיליארד דולר
דיאמונד מזכיר, כמעט בדרך אגב, את אחריותן של חברות הביטוח לאבחון היתר הפסיכיאטרי. בכך הוא חושף צלע אחת בשילוש הקודש של ה־DSM, חברות הביטוח וחברות התרופות. חברות הביטוח דורשות אבחון DSM כדי להחזיר הוצאות, וחברות התרופות עטות על כל אבחנה חדשה כנשרים על נבלות בשדה פתוח. אחרי הכל, זה שוק אדיר שקשה להתעלם ממנו: ב־2005, יותר מ־67 מיליון אמריקאים נטלו תרופות אנטי־דיכאוניות – כמעט חמישית מהמדינה. לפי מחקרים שונים מגלגל השוק העולמי 15–20 מיליארד דולר בשנה, ו־70% מהמחזור הזה הוא בארה"ב. בישראל מדברים מחקרים על כך שכ־10% מהאזרחים הבוגרים בולעים כדורים לאיזון מצב הרוח.
חברות מסחריות דוחפות תרופות פסיכיאטריות לא מהיום. ליין חוזר בספרו להתחלה, בשנות החמישים, אז שיווקה חברת מרק בהתלהבות סמי הרגעה. הגל הגדול האחרון בתחום החל בסוף שנות התשעים, כשחברת התרופות גלקסו־סמית־קליין זיהתה את הפוטנציאל שבשבע הפרעות הביישנות החדשות והתחילה לשווק מרפא לבעיה: את סרוקסט (פקסיל), תרופה ישנה עם תופעות לוואי מדאיגות. מיד אחרי שקיבלו את אישור ה־FDA הם כיסו אוטובוסים ברחבי ארצות הברית בפוסטרים שנושאים את הסלוגן "דמיין שאתה אלרגי לאנשים", ותחתיו גבר נאה ורגיש שבוהה בכוס התה שלו. "ההזדמנות אדירה", כתבו מנהלי החברה במסמך שליין מצטט, "כ־90 מיליון מבוגרים בצפון אמריקה ובאירופה סובלים מזה בכל רגע נתון".
האסטרטגיה עבדה כמו קסם – ב־2001 סרוקסט היתה התרופה האנטי־דיכאונית הנמכרת ביותר בארה"ב (יותר מפרוזק), עם הכנסה שנתית של יותר מ־2 מיליארד דולר וכ־5,000 חולים חדשים מדי יום. המניה של גלקסו־סמית־קליין הרקיעה לשחקים. "לפני שמונה שנים נהפכו החרדה החברתית ודומותיה לדיאגנוזה השלישית בהיקפה, אחרי דיכאון ואלכוהוליזם", אומר ליין, "זה הישג אדיר, בהתחשב בעובדה שזו הפרעה שבכלל לא היתה קיימת לפני סוף שנות השמונים".

מה עושות חברות התרופות

מסכת של ניגודי עניינים ותופעות לוואי
הקשר עם חברות התרופות מתחיל הרבה לפני הקמפיינים. מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "Psychiatric times" מצביע על הבעייתיות בכך ששני שלישים מ־27 החברים בוועדת ה־DSM עבדו בעבר באופן ישיר עם חברות תרופות. "לעתים קרובות הפסיכיאטרים בוועדה מרגישים מחויבים לחברות התרופות, מתוקף מימון המחקרים שלהם ומשום שהן המקור לחלק גדול ממשכורותיהם", מרחיב ליין, "כך שהם לא ינשכו את היד שמאכילה אותם. בפסיכיאטריה אין כמעט מצב של חוסר ניגוד אינטרסים. רוב הפסיכיאטרים שעוסקים במחקר מקבלים את הכסף שלהם מחברות התרופות. למעשה, כששאלתי את החוקרים פה באוניברסיטה שעזרו לי בכתיבת הספר איך אני יכול להודות להם, הם אמרו 'רק אל תזכיר את השם שלנו בשום מקום, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד עם החברות האלה'".
מכיוון שחברות התרופות הן לרוב אלו שמממנות את המחקרים, הן גם יכולות להעלות את קרנם של המוצרים שלהן ולנכש תוצאות שליליות. מאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסן", מכתבי העת המובילים לרפואה בעולם, תומך בטענה הזו. לפי המאמר, 31% מתוצאות המחקרים על תרופות אנטי־דיכאוניות אינם מגיעים לידי פרסום. "החברות לא מעוניינות לפרסם תוצאות שמאירות באור לא חיובי את המוצר שלהן", טוען ליין, "התוצאות האלה מונחות באיזו מגירה נעולה, ואנחנו פשוט לעולם לא נדע אותן".

 סטיבן דיאמונד

ובכל זאת, בשנים האחרונות המגמה משתנה, כפי שהוכיח מקרה הסרוקסט. תופעות הלוואי שהחברה טרחה להצניע הגיעו לכותרות ראשיות, וב־2004 נתבעה גלקסו־סמית־קליין על הונאת הציבור; התביעה הסתיימה בהסדר שבו שילמה החברה 900 אלף דולר (שבריר מהרווחים שלה על התרופה). החברה גם נאלצה להודות בפומבי שהכדורים הנחמדים שלה, שנמכרו לאמריקאים כמו דונאטס טריים, עשויים לגרום לחרדה, כאבי ראש, רעד, בלבול, שלשול, בחילה, הקאה והזעה ולפעמים אפילו להזיות קשות ותרדמת. אה, כן – וכמו יתר הכדורים אנטי־דיכאוניים שמעלים את רמת הסרוטונין (כולל פרוזק וציפרלקס), הסרוקסט עשוי להוביל למחשבות אובדניות. כך שלעתים לא רחוקות, לצד ההקלה שמציעות התרופות, פגיעתן גם עולה על התועלת.
עכשיו, כשתופעות הלוואי של התרופות האנטי־דיכאוניות יצאו מהארון וכשרבות מהן סיימו את תקופת הפטנט שלהן, ליין חושד שחברות התרופות התחילו לדחוף לכיוון אבחונים שדורשים תרופות אנטי־פסיכוטיות ("אבל אני עוד לא יכול להוכיח את זה", הוא מודה).

במקביל, יכול להיות שכל ההגמוניה הפסיכיאטרית רועדת, והגישה הביו־פסיכיאטרית נכנסת לתקופת הדמדומים שלה. "מחקרים חדשים מראים שההסברים הקושרים את ההפרעות לסרוטונין במוח פשוט לא נכונים – יש הרבה דיכאוניים עם סרוטונין גבוה ואנשים עם סרוטונין נמוך שלא סובלים מדיכאון", אומר ליין, ובעניין זה אפילו דיאמונד מסכים: "מצער שהפסיכיאטריה פנתה לגישה הביולוגית, שרואה את כל ההסברים בחוסר איזון כימי שאפשר לאזן באמצעות תרופות. יש הרבה תיאוריות שמסבירות סכיזופרניה, חרדה, דיכאון ועוד, אבל אף אחת מהן לא הוכחה באופן חד־משמעי".

"בעולם האקדמי נגמר הרומן עם התרופות", טוען ליין לסיכום, "זה פשוט לא מוכיח את עצמו מדעית. חבל שתרבותית עדיין לא מבינים את זה". 

קישורים

ביונד – שיר מחאה נגד אבחון תיוג וסימום ילדים בסמים פסיכיאטריים

תעשיית אבחוני הילדים המשולבת יד ביד עם תעשיית סימום הילדים בריטלין, היא כנראה ההונאה הפסיכיאטרית הגדולה ביותר ב -20 השנים האחרונות.
זוהי לא תיאוריית קונספירציה כפי שאנשים עשויים לחשוב. מדובר בתעשיות בעלות שיקולים כלכליים כמו כל תעשייה אחרת.
אך ישנו הבדל אחד בולט: שתי תעשיות אלה הורסות את דור העתיד על ידי סימומו בסמים פסיכיאטריים לצורך "טיפול" בהפרעה שמעולם לא הוכחה כקיימת.
הדבר נעשה לצורך מטרה אחת: כסף!
ילדים הם אהבה, הנאה ואושר.
למדו אותם, עזרו להם, אהבו אותם,
.

.
קישורים: