משרד הבריאות כופה על חולי הנפש את מקום אשפוזם

יולי 2013 – העיתונאי רינו צרור והכתבת לענייני בריאות עמית תומר מדברים בתכנית "מה בוער" בגל"צ הבוקר על נושא אפליית חולי הנפש בזכות הבסיסית של בחירת בית החולים, ומראיינים את "גל", שחוותה על בשרה עוול גדול וסבל רב כתוצאה מהשיוך האזורי הכפוי.

מודעות פרסומת

מוסד פסיכיאטרי טירת הכרמל – תלונה על כליאת שווא, התעללות וזיוף מסמכים

יולי 2013  – תלונה על כליאת שווא, התעללות וזיוף מסמכים בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל

בתלונה שהוגשה לאחרונה למשרד הבריאות בסיועה של עמותת מגן לזכויות אנוש, קובלת אמה של צעירה בת 23 מחיפה על שורה של מחדלים חמורים הגובלים בפלילים בהתנהלותו של המוסד ושל פסיכיאטרים בכירים בו כלפי בתה.

הצעירה השתמשה בסם הפיצוציות "נייס גיא" שגרם לה למחשבות שווא. היא הגיעה לחדר המיון בטירה בכוחות עצמה ומרצונה רק כדי להתייעץ עם פסיכיאטר, אולם למרות שלא הייתה מסוכנת לאחרים ולא לעצמה, ולא רצתה להתאשפז כי הייתה יכולה לקבל טיפול גם בביתה, הוציא לה הפסיכיאטר במיון צו אשפוז בכפייה וזימן קבוצת בריונים שגררו אותה בכוח למחלקה. כיון שלא רצתה להתאשפז בכתה והשתוללה, אולם במקום לתת לה הסברים או לכבד את רצונה וללא כל הצדקה רפואית קשרו אותה בברוטאליות למיטה, הזריקו לה שתי זריקות, ונעלו אותה בחדר הבידוד למשך כל הלילה.

למרות שמצב פסיכוטי בעקבות שימוש בסמים עשוי לחלוף מעצמו, ודורש בעיקר מנוחה וסביבה שקטה היא קיבלה מאז מדי יום שתי זריקות הרגעה ולא פחות מעשרה כדורים של תרופות פסיכיאטריות. לא עזרו תחנוניה ובקשותיה שיפסיקו להציף אותה בכל כך הרבה תרופות. היא סבלה מתופעות לוואי חמורות שגרמו התרופות, ואף התעלפה כמה פעמים. במהלך האשפוז עברה פגיעה מינית על ידי מטופל במחלקה.

למרות בקשותיהם של הצעירה ובני משפחתה לשחרר אותה מבית החולים, סירבו הגורמים האחראים לכבד את רצונם ובקשותיהם נדחו בשתי ועדות פסיכיאטריות שכונסו לשם כך.

לאחר כחודש של ניסיונות כושלים לשחררה הגישה המשפחה עתירה לבית המשפט המחוזי אולם נציג הסיוע המשפטי לא הגיע לדיון והעתירה לא נתקבלה.

רק לאחר התערבותו של פסיכיאטר פרטי שבדק את הצעירה בתוך בית החולים ומצא כי האשפוז לא היה מוצדק, הסכים בית החולים לשחרר אותה לאחר יותר מחודש של ייסורים וסימום כבד בתרופות. אותו פסיכיאטר מצא כי לא נרשמה בתיקה הרפואי של הצעירה שום אבחנה מוגדרת וכי חלק ניכר מהטיפולים שקיבלה כלל לא תועדו שם. אולם בשלב הזה ביצע בית החולים עבירה חמורה נוספת כאשר חייב את הצעירה, כתנאי לשחרורה, לחתום על מסמך כוזב שבו היא מצהירה כי אושפזה מרצון, וזאת בניגוד מוחלט לכל ההשתלשלות המתוארת לעיל.

התלונה והתצהיר המפורט מצויים במשרדי העמותה. האם מוכנה להתראיין לכלי התקשורת.

עמותת מגן לזכויות אנוש הגישה מתחילת שנת 2012 למעלה מ-80 תלונות לרשויות כנגד הפרות זכויות אדם בתחום בריאות הנפש. העמותה מזכירה כי בפברואר 2013 התפרסם דו"ח של האו"ם (ראה קישור מצורף) אשר מכליל את הכליאה הכפויה והטיפול הכפוי באנשים עם מוגבלויות תחת ההגדרה של עינויים ודורש מהמדינות החברות לבצע תיקונים לחוקי בריאות הנפש כדי למנוע מצבים כאלה הנחשבים פליליים ולהחמיר את הענישה כלפי המעורבים בהם.

למידע נוסף,

יהודה קורן

www.cchr.org.il

סגן יו"ר עמותת מגן לזכויות אנוש
מייל: yodak8@gmail.com מייל עמותה: info@cchr.org.il

קישור לדו"ח האו"ם בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

תביעה: בני התאבד בגלל מחדל במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל – צעיר שאושפז בכפייה במרכז לבריאות הנפש בטירת כרמל, שם קץ לחייו בלילה הראשון לאשפוזו. כעת תובעת אמו את המוסד, וטוענת לרשלנות מצד אנשי הצוות – הכתבה תביעה: בני התאבד בגלל מחדל במרכז לבריאות הנפש אורנה נירנפלד | 1/10/2010…

בית חולים לחולי נפש טירת הכרמל – אחות הורשעה בהתעללות והפרת אמונים – הכתבה השפילה קשישה והורשעה בהתעללות ובהפרת אמונים , קובי מנדל , מערכת וואלה! חדשות , יום רביעי, 1 בספטמבר 2010 -תושבת טירת הכרמל ששימשה כאחות במרכז בריאות הנפש בעיר הורשעה בהתעללות לאחר שהטילה אימה על קשישה, גידפה אותה וייחלה למותה. היא גם הורשעה בהפרת אמונים, משום שהשתמשה לרעה בכוח שהופקד בידיה כעובדת ציבור…

כתבי אישום: התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו – מרץ 2009 – התעללות בחולי נפש: "חולה בסרטן? טוב מאוד" מכות, התזת מים חמים על מטופלת וניבולי פה קשים כמו "שייקח אותך אלוקים"…

המרכז לבריאות הנפש – טירת הכרמל – הגשת כתבי אישום בעקבות תחקיר כלבוטק – בעקבות תחקיר "כלבוטק" על המרכז לבריאות הנפש – טירת הכרמל הוחלט על הגשת כתבי אישום נגד שתי אחיות ואח מעובדי המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, על מעשי התעללות שעשו ב-2008. בנוסף על התעללות בחוסים במוסד דובר בתחקיר גם על "קשר שתיקה" בין עובדים, ופיטורי עובדים שדווחו על התעללות בחוסים…

מרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל – פיטורי עובדת שדיווחה על פגיעה במטופל – ממצאים קשים על תפקוד בית חולים טירת הכרמל בדו"ח נציבות תלונות הציבור לשנת 2008, באופן טיפול בדווח על התעללות בחולים . המוסד הפסיכיאטרי הממשלתי טירת הכרמל, לא רק שלא טיפל בתלונה כראוי, אלא התנכל לעובדת שדווחה ופעל לפיטוריה…

עובדים בביה"ח הפסיכיאטרי בטירת כרמל: תקופות האשפוז מוארכות משיקולים כספיים – משפחות נערים לא מורשות להחזירם מחופשת שבת ביום ראשון; התעריף ליום אשפוז או לילה – 850 שקל- מאת פאדי עיאדאת- עובדים סיעודיים בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל טוענים שתקופות האשפוז של חולים רבים מוארכות במכוון בשל שיקולים כספיים, באופן שעלול לפגוע קשה בשיקומם. א' ו-ס', אחים ותיקים במוסד, מספרים כי ההנחיה היא לצבור כמה שיותר ימי אשפוז של מטופלים ולנסות לשחרר כמה שפחות. "פנינו למנהל המחלקה ואמרנו לו שיש מטופלים שלא צריכים להיות פה" מספר א'. בתגובה, לדבריו, נאמר לו ש"זו הנחיה של המנהל, ואם לא נעשה כך, נמצא עצמנו ללא עבודה. זאת הפרנסה שלנו"…

התעללות בחולי נפש: "חולה בסרטן? טוב מאוד" – הכתבה התעללות בחולי נפש: "חולה בסרטן? טוב מאוד" , אחיה ראב"ד , מרץ 2009 , ynet – מכות, התזת מים חמים על מטופלת וניבולי פה קשים כמו "שייקח אותך אלוהים". לפי כתב אישום, עובדים בבית חולים פסיכיאטרי בטירת כרמל השתגעו לגמרי…

דו"ח האו"ם בנושא עינויים: יש לאסור על טיפולים פסיכיאטריים בכפייה

הודעה לתקשורת 26 מאי 2013
דו"ח האו"ם בנושא עינויים: יש לאסור על טיפולים פסיכיאטריים בכפייה
הם מהווים עינויים, התאכזרות והשפלה, ומפרים את האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות
הדו"ח, שפורסם בחודש פברואר 2013, מתרכז בנושא של עינויים בתחום שירותי הבריאות. הדו"ח מדגיש כי החובה המוטלת על מדינות לספק שירותי בריאות גורמת לכך שזכויות האדם של מטופלים מופרות כאשר אין הם מעוניינים לקבל את שירותי הבריאות הללו. הוא מסביר שזכויות הפרט קודמות לחובתן של מדינות לספק שירותי בריאות, וכי קיים ניצול לרעה של החובה לספק שירותי בריאות כאשר שירותים אלה ניתנים בכפייה. (סעיף 35).
דו"ח האו"ם שם דגש מיוחד על נושא הטיפולים הפסיכיאטריים בכפייה. הוא מראה כיצד טיפולים אלה נכללים תחת ההגדרות המשפטיות של עינויים, התאכזרות והשפלה. הוא מתייחס לכל הטיפולים הפסיכיאטריים שאין בהם תכלית רפואית ושאי המתן שלהם אינו גובל בסכנת חיים, כגון: כליאה (אשפוז כפוי), קשירה, בידוד, נזעי חשמל ואף מתן כפוי של תרופות שנויות במחלוקת כגון תרופות נוירולפטיות (אנטי פסיכוטיות). (סעיפים 32, 63 ו-89 (ב)).
הדו"ח מסביר כי קיימת אפליה מהותית כנגד אנשים עם מוגבלויות, בכך שמעצר של אדם שטרם עשה מעשה פלילי איננה חוקית, ואילו מעצר וכליאה של אדם עם מוגבלות פסיכיאטרית מותר בחוקי בריאות הנפש לאור הטענה שהוא עלול לעשות מעשה כזה, אף אם טרם עשה אותו. (סעיף 66)
 עמותת מגן לזכויות אנוש מסבירה כי "האמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלויות", שישראל חתמה עליה בשנת 2006, אשררה אותה בספטמבר 2012 ואף מינתה את מר אחיה קמארה, ל"נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות" במשרד המשפטים, כדי לפקח על יישומה בארץ, קידמה באופן משמעותי את המודעות לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות פיזיות, אולם לא עשתה די עבור אנשים עם מוגבלויות פסיכו סוציאליות כגון אנשים עם בעיות נפשיות, קשישים וחוסים במוסדות הפסיכיאטריים ומוסדות הרווחה. דו"ח זה של הממונה המיוחד לנושא עינויים מטעם האו"ם מהווה צעד נוסף בקידום זכויותיהם אנשים עם מוגבלויות ונועד לחייב מדינות להתמודד גם עם התחום הזה, שסובל במשך שנים מהזנחה והתעלמות.
העמותה מזכירה כי פסיקת בג"ץ בגרמניה בתחילת שנה זו (ראה קישור) הורתה למדינה לפתוח ולבחון מחדש את החקיקה בתחום בריאות הנפש כדי להתאים עצמה לאמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות גם בתחום של הפסיכיאטריה המוסדית.
עמותת מגן לזכויות אנוש מברכת על פרסומו של דו"ח האו"ם בנושא עינויים, ותפעל בתיאום עם הגורמים המתאימים לקדם את התיקונים הנדרשים בחוק בריאות הנפש בארץ כדי לא לאפשר את זכויות היתר הניתנות כיום לפסיכיאטרים ועובדי בריאות הנפש לכפות טיפולים פסיכיאטריים אשר מהווים בפועל עינויים, התעללות, התאכזרות והשפלה כלפי אנשים עם מוגבלויות בישראל.
קישורים:
קבצים מצורפים להודעה:
למידע נוסף,
יהודה קורן
דובר עמותת מגן לזכויות אנוש
 מייל: yodak8@gmail.com

התעללות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים – מאמר מאת ענבל בראון

המאמר למה זה קורה , ענבל בר און , news1 , יולי 2009

בשבועות האחרונים נחשפה כאן השתלשלות חמורה של פרשת האשפוז הכפוי של הנער בן ה-13: חשד לאונס. הכיצד מקרי ההתעללות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים רבים כל כך? האם יש קשר לפגיעה המובנית באשפוז כפוי בריבונות האדם על גופו?

במסגרת חשיפת 'פרשת האשפוז הכפוי הבלתי חוקי' של נער בן 13, באתר זה, נחשפה השתלשלות חמורה ונוספת של הפרשה: חשיפה של חשד לאונס הנער בידי עובדי בית החולים זיו בצפת, חשד אשר לפי מה שפורסם ונחשף כאן, טופל ברשלנות תוך אי-קיום הנהלים לטיפול בחשדות לעבירות מין כלפי קטינים. בשלב זה לא ידוע אם החשד נכון והדברים נבדקים. ובכל זאת, חשד זה אשר מועלה על-ידי אמו של הנער מצטרף לשורה ארוכה של מעשי אלימות אשר בוצעו כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים, ואשר נחשפו במהלך העשור האחרון בכלי התקשורת:


כך לדוגמה באוגוסט 98' נחשפה במקומון החיפאי `העיר` פרשיית אלימות קשה של אנשי צוות כלפי כלואים-פסיכיאטרים בבית החולים `טירת הכרמל`. דובר על פציעתם של שני אנשים בידי הצוות, שנחקר במשטרה.

ב-19 במרס 2000 פורסמה בעיתון הארץ ידיעה מאת דוד רטנר לפיה ב-16 במרס 2000 הגיע גבר בן 47 למרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, מלווה באחיו, על-מנת להתאשפז. לפי הידיעה נפטר אותו אדם, למחרת היום, בעקבות "ניסיון השתלטות" של אנשי הצוות הרפואי.

באוגוסט 2002 נחשפה בעיתונות פרשייה של אלימות אשר הפעיל אח מ`אברבנאל` בשם סמיון חיות, כלפי מאושפזים רבים בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. האלימות כללה אונס, מעשי סדום, האכלה בכוח, שבירת צלעות לאחד המאושפזים, הטחת הראש בקיר. האלימות נמשכה כ-8 שנים, תחת מעטה של קשר שתיקה האופייני למוסדות כוללניים. מתוך הכתבה: "סמיון חיות, אח סיעודי בבית החולים אברבנל, חשוד באונס ובהכאת חולים שהיו תחת השגחתו. בין היתר שבר את צלעותיו של אחד החולים והטיח את ראשו של אחר בקיר. למה אף אחד לא התלונן? 'כולם פחדו ממנו, הוא ענק ששוקל 140 קילו', סיפרו במשטרה".

בינואר 2005 נחשפה פרשת התעללות בחוסים בבית החולים `איתנים`. בפרשת ההתעללות החמורה דובר בין היתר גם על השפלות בעלות אופי מיני, מניעת סיפוק צרכים בסיסיים של החוסים, התעללות נפשית, לעג ועוד.

בתאריך 14.05.07 פורסמה ב- ynet כתבה על אלימות מזעזעת אשר הופעלה כלפי מאושפז במוסד פסיכיאטרי: "המשפחה הזדעזעה: פגוע הנפש נכפת ונפצע". הכתבה מתארת כיצד "באשפוזו האחרון, כך על-פי תלונה שהוגשה למשטרה, הוא נקשר בכוח למיטתו בבית החולים הפסיכיאטרי 'לב השרון' עד שנוצרו בידיו וברגליו פצעים עמוקים ומוגלתיים". פרשה זו סוקרה גם בתוכניתו של עמנואל רוזן, קופסא שחורה.

ביום 11.09.07 פורסמה בעיתון מעריב כתבתן של הילה אלרואי ואלה הר-נוי, "גיהנום במחלקה הסגורה", שם סופר על ה"תנאים" בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה אשר חשף דוח בן 200 עמוד שנכתב על-ידי ועדה שהוקמה בדצמבר 2006 על-ידי מנהל בית החולים פרופ' אילן מודעי ז"ל, לאחר שהתקבלו תלונות מחולה שהיה מאושפז במחלקה. הכתבה מתארת בין היתר "המתנה משותפת בעירום בתור למקלחת, תלונות על כאבים שאינן נענות, שעות ארוכות עם חיתולים מלוכלכים, דחיפות, גרירות, השפלות וצעקות, כל אלה היו כמעט חלק קבוע בשגרת יומם של המאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי 'שער מנשה' שליד פרדס חנה".

תוכנית של עמנואל רוזן, אשר שודרה בערוץ 10 במרס 2008, חשפה התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים.

ריבוי המקרים מלמד כי מדובר בתופעה, ולא בארועים מקריים או נקודתיים.

בכתבתו של רן רזניק בהארץ מיום 28.05.04, "אווירת פחד וטיפול כושל בבתי חולים פסיכיאטרים" נכתב:

"חולי הנפש סובלים גם מאלימות פיסית ומילולית קשה מצד הצוות הסיעודי ומצד מטופלים אחרים. במחלקות קרו מקרי גניבה רבים, והשימוש בסמים בהן שכיח (נמצא כי מנהלי בתי חולים לא מצליחים להשתלט על הכנסת הסמים למוסדותיהם). החולים סובלים גם מפגיעות מיניות, מקשירה בלתי מוצדקת בניגוד להוראות החוק ומענישה בלתי הולמת, הכוללת איומים בלתי חוקיים על קשירה, הגבלת תנועה, איומים בהעברה למחלקה הסגורה. בנוסף, דווח על צוות שהעיר חולים על-ידי משיכת השמיכה מגוף החולה ועל חולה שהתלונן שפנה לאחות במחלקה ו'נענה שאם לא יפסיק היא תקשור אותו'".

פגיעה באוטונומיית הרצון

מתעוררת שאלה – מדוע שיעור האלימות כלפי אנשים המאושפזים במוסדות פסיכיאטרים, חלקם בכפייה, הוא כה גבוה (ניתן להניח כי קיימת אלימות נוספת שאינה נחשפת, משום שהמאושפזים הכלואים במקום והנתונים למרותו של הצוות חוששים להתלונן)?

חוק העונשין, התשל"ז – 1977 מגדיר תקיפה כך:

378. תקיפה – מהי

המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית – הרי זו תקיפה; ולעניין זה, הפעלת כוח – לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות.

אינוס מוגדר כך בחוק העונשין בין היתר כ"בעילת אישה שלא בהסכמתה החופשית" (ההדגשות אינן במקור).

הדגש הן בעבירת האינוס והן בעבירת התקיפה, מן העבירות החמורות ביותר בספר החוקים, הינו על "שלא בהסכמתו/ה החופשית", שכן קיום יחסי מין הינו דבר שנעשה ברגיל באופן יומיומי בין אנשים, ומה שמבדיל בין ה'דבר המענג ביותר' לבין ה'דבר הנוראי ביותר', הינו הרצון החופשי או יותר נכון היעדרו: באותו אופן, אנשים יכולים 'לחטוף' מכות כואבות מרצון, וזו לא תהא תקיפה (לדוגמה במסגרת ספורטיבית), אך נגיעה, ולו קלה, באדם בניגוד לרצונו תיחשב כתקיפה. חשין כבר קבע בפסק דינו בעניין טייב ( ע"פ 161 ,115/00 אריק (מוריס) טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 289 (2000)) כי:

עבירת האינוס נועדה ובאה להגן על ריבונות האישה על גופה, על כבודה של האישה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על האני. בריח-התיכון בעבירת האינוס הוא הגנה בלתי-מתפשרת על זכותה של האישה – כמוה כגבר – לבחירה חופשית. הרשות נתונה לה לאישה, וזכותה עומדת לה לבחירה חופשית מה תעשה ומה לא תעשה (והוא, כמובן, כל-עוד לא תפלוש לשדה הזולת).

מה שהופך אם כן נגיעה לתקיפה ומעשה מיני לאינוס, הינו הפקעת רצון הזולת, או פלישה לגופו של הזולת בניגוד להסכמתו.

אלימות בחסות החוק

אישפוז כפוי הינו פלישה לגופו של הזולת בניגוד להסכמתו, על-ידי כפיית טיפולים פסיכיאטרים שאינו חפץ בהם, עליו. בפועל, זוהי אלימות ממוסדת שמופעלת כלפי אזרחים מכוח חוק. עצם העובדה שהפלישה לגופו ולנפשו של הזולת מכונה 'רפואה' אינה צריכה להטעות: הפסיקה הגדירה טיפול רפואי בניגוד לרצונו של אדם כתקיפה (ראה לדוגמא: ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, תק-על 99(3), 574).

גם עצם העובדה שהדברים, בחלקם, נעשים מכוח חוק, אינם צריכים להטעות: במאה ה– 19 עבדות הייתה חוקית לחלוטין, ועד לפני כמה עשורים גבר היה יכול לאנוס אישה, כל עוד היא הוגדרה בחוק כאשתו ה'חוקית'.

גם עצם העובדה שחרף הפרקטיקה האלימה, הרטוריקה הינה "טיפולית", אינה צריכה להטעות. לכאורה, תכליתו של אשפוז כפוי הינה "ריפוי" הנפש. אך האם כפייה ואלימות כלפי הזולת עולים בקנה אחד עם "ריפויו" הנפשי?

השופט חשין, בפסק דינו המאלף בעניין טייב תיאר את עבירת האינוס כך:

פלישה שלא-בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא – משפילה ומדכאת. כואבת היא, כואבת-במאוד. פוגעת היא – פגיעה חדה וכואבת. מעליבה היא – והעלבון עמוק וצורב. נרמס האני, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד.

הכיצד ייתכן שפלישה בכוח לגופו של אדם, כזו אשר "רומסת את האני" ואשר "דורסת את הכבוד" יכולה לרפא איזושהו אדם? אם הפרקטיקה במוסדות פסיכיאטרים כוללת פלישה בכוח לגופם של המאושפזים בכפייה (קרי- הפעלת אלימות), אין תימה שלעיתים האלימות ה"חוקית" גולשת לשוליים של אלימות בלתי חוקית. כאשר אנשי הסגל במוסדות פסיכיאטרים מקבלים מסר ולפיו גופם של המאושפזים בכפייה הכלואים שם אינו שייך להם, והסגל יכול לפלוש (רפואית) לגופם בניגוד להסכמתם, אין תימה שלעיתים הפלישה לגופם של המאושפזים בעל-כורחם גולשת גם לצורת אחרות, לא רפואיות. הרי אין למאושפזים בכפייה זכות על גופם…

פלייליסט – מוסד פסיכיאטרי אברבנאל – בת ים

קישורים:

  • אושפזה 5 ימים באברבנאל בת ים ללא סיבה: "החולות חיות בפחד"הכתבה  אושפזה 5 ימים באברבנאל בת ים ללא סיבה: "החולות חיות בפחד"  , עמנואל רוזן , ערוץ 10 , ספטמבר 2012נטלי קארין לב הייתה זקוקה לטיפול פסיכיאטרי עקב מחשבות אובדניות. למרות שהסכימה לאשפוז, דבר לא הכין אותה למחלקה הסגורה של בית החולים לחולי נפש הקשה בארץ "אברבנאל", וליחס המזעזע שקיבלה מהצוות המקצועי, המתעמר ומתעלם מהחולים. "כל בית חולים, במיוחד פסיכיאטרי, הוא מקום רע, אני מקווה שהרע במיעוטו", אמר מנהל בית החולים…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות… 
  • פשעי הרווחה והפסיכיאטריה – משרד הרווחה משתמש בבתי חולים פסיכיאטריים כ'חדר המתנה' לפנימיות – אוקטובר 2010 – הצביעות והחזירות של מוסדות הרווחה – למרות אלפי מוסדות חוץ ביתיים, סוגי פנימיות: פוסט אשפוזית, טיפולית, חינוכי, שיקומי, .. מלכ"ריות, רשות חסות הנוער, .. אומנה, הוסטלים… – כאשר נדרשים מוסדות אלו לתת מענה טיפוסי למקרה שאליו יועדו, מתברר כי הם לא זמינים…

פסיכיאטר יוסף זיסלין מנהל בבית החולים לחולי נפש כפר שאול הורשע בטיפול כפוי בניגוד לחוק ללא ניהול רשומה רפואית

פסיכיאטר יוסף זיסלין מנהל בבית החולים לחולי נפש כפר שאול הורשע בטיפול כפוי בניגוד לחוק ללא ניהול רשומה רפואית

יוני 2012 – ד"ר פסיכיאטר יוסף זיסלין מנהל בבית החולים לחולי נפש כפר שאול הורשע (גזר הדין) בביצוע עבירה של טיפול מרפאתי כפוי בניגוד לחוק, על פי סעיף 44 (ד) ביחד עם סעיף 11 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א 1991 , וכן עבירה של הפרת חובת ניהול רשומה רפואית, על פי סעיף 17 ביחד עם סעיף 28 (ב) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו.

הכתבה של"צ לפסיכיאטר שסייע לניסיון לחטוף חרדית , איתמר לוין , news1 , יוני 2012

ד"ר יוסף זיסלין, פסיכיאטר אשר סייע להוריה של נערה חרדית בניסיון להוציא אותה מן הארץ בעל כורחה, הורשע (12.6.12) בשתי עבירות ונדון ל-250 שעות עבודה לתועלת הציבור. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, צבי גורפינקל, דחה את בקשתו של זיסלין להימנע מהרשעתו אך החליט להקל בעונשו.

בשנת 2010 היה זיסלין בעל תפקיד ניהולי בבית החולים לחולי נפש כפר שאול, ועמד בקשרים מקצועיים עם מלכה בלומא גליק שהייתה אחראית על החולים החרדים. באותה עת החליטה הצעירה בה מדובר, שהיא בעלת צרכים מיוחדים, שאינה מעונינת להתגורר בבית הוריה, והללו החליטו להוציא אותה בכוח מן הארץ. הם הסתייעו בזיסלין, מבלי לגלות לו את האמת על מניעיהם. הצעירה הובאה לבית החולים, זיסלין הציג את עצמו בפניה כפסיכיאטר, והזריק לה חומרים מטשטשים בניגוד לרצונה בלא כל רישום ותיעוד. זוסלין ליווה את הצעירה לנתב"ג, אך בהמשך הלילה נעצרו ההורים במטוס לפני שהמריא.

גורפינקל עומד בהחלטתו על שורת המעשים הפסולים שביצע זיסלין: קבלתה של הצעירה לטיפול ללא תיעוד, מתן טיפול רפואי בכפייה, הסכמתו שהיא תצא לנתב"ג במקום להישאר להשגחה בבית החולים והתעלמותו משורה של איתותי אזהרה שהיו צריכים לעודד את חשדו שלא קיבל מידע מדויק על מצבה של הצעירה.

"העבירות בהן הודה הנאשם אינן מהעבירות החמורות שבספר החוקים, יחד עם זאת הנסיבות בהן בוצעו, כפי שתואר לעיל, חמורות ביותר. לגבי כל אחת מהנסיבות ניתן לטעון שמדובר בטעות, אך צירוף הנסיבות יחד מצייר תמונה של התנהלות חריגה ובלתי סבירה מצד הנאשם", אומר גורפינקל. אומנם לצעירה לא נגרם נזק של ממש, אך אילו הייתה מזימת ההורים עולה יפה – הנזק היה עצום. הוא מוסיף: "מעשיו כפסיכיאטר בכיר מערערים את אמון הציבור במערכת ופוגעים בתדמית הרופאים הפסיכיאטריים. בנוסף, ביצוע המעשים בין כותלי בית החולים, הביא להכתמת שמו של בית החולים בפרט ושמה של מערכת הבריאות הציבורית בכלל". לאור כל זאת, החליט גורפינקל להרשיע את זיסלין.

לעומת זאת, לעניין העונש מונה גורפינקל שורה של נסיבות מקלות: ההשלכות החמורות הצפויות לזיסלין במישור המקצועי, העובדה שההורים נדונו רק לשישה חודשי עבודות שירות, והעונשים הקלים (שנת מאסר וקנס) הקבועים בצידן של העבירות בהן הורשע.

פסיכיאטר אילן רבינוביץ' למאזין גל"צ: "שים לבתך כדור בכוס ללא ידיעתה"

קישורים:

  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…

מוסד הפסיכיאטריה – סרטן הפוגע בכבוד האדם וחירותו

המאמר "ההיסטוריה של החירות היא ההיסטוריה של הערובות הפרוצדורלית לחירות" , ענבל בר-און , מרץ 2009 , news1

דברים אלו אשר אמר השופט פרנקפורטר, צוטטו לא אחת בפסקי דינה של רוטלוי אשר בפסיקותיה גיבשה מגילת זכויות דיוניות של האזרח אשר מועמד לאשפוז בכפייה

ביום ב', ה-9.3.09 קיימתי ראיון נרחב ומקיף עם השופטת (בדימ.) סביונה רוטלוי. הראיון המקיף עסק בפן פחות מוכר לציבור בפעילותה השיפוטית של רוטלוי (אשר מוכרת לציבור הרחב בעיקר בשל שניים אלו: הוועדה לזכויות הילד, ו"הרוצח השטני עם החיוך").

דומה כי הקורא יתקשה להתמצא בנבכי הפסיקות של רוטלוי אשר עליהן מושתת הראיון, מבלי להכיר את החקיקה ואת הפסיקה.

ברשומה קצרה זו מובא מעין "קיצור תולדות פסיקותיה של רוטלוי" בשבתה כערכאת ערעור על ועדות פסיכיאטריות אשר מוסמכות להאריך אשפוזו הכפוי של אדם. רשומה קצרה זו אינה מתיימרת למצות את כל הנושא אלא לאפשר לקורא מושג אשר לאורו יוכל לקרוא את הראיון ("מפת התמצאות", אם תרצו).

החוק

עד לשנת 1991 סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לשלול חירותו של אדם הייתה כמעט ובלתי ניתנת לריסון שיפוטי, כמעט ובלתי מוגבלת. העיתונות של סוף שנות השבעים מלאה בסיפורים מסמרי שיער אודות אזרחים אשר נלקחו באחת מבתיהם למוסדות סגורים פסיכיאטרים.

מאמר אשר סקר את ההיסטוריה של חקיקת החוק מצא כי החוק הישן,(ראה מקור 1 ) חוק טיפול בחולי נפש, התשט"ו – 1955 נחקק מתוך מגמה פטרנליסטית גרידא ו"שיקף את המודל הרפואי פסיכיאטרי הקלאסי, המוסר בידי הרופאים הפסיכיאטרית את סמכות ההכרעה הבלעדית באשר לאשפוז ולטיפול בחולי הנפש, כולל אשפוז בכפייה. זהו מודל פטרנליסטי, הרואה בהחלטה על אשפוז כפוי הכרעה רפואית שבאה לתת מענה לצורך הכרחי בטיפול לחולה, ושיקולים בדבר זכויות האדם הם משניים".

החוק הישן זכה לביקורת שיפוטית קשה: כך לדוגמא קבע השופט חיים כוהן בע"א 219/79 ד"ר זאב ירמלוביץ נ' משה חובב, פ"ד לה(3) 766 ולפיהם: "הוראות החוק בנושא החשוב שבו אנו עוסקים… שלילת חירותו של אדם וסגירתו בבית חולים לחולי נפש נגד רצונו, הן גם סתמיות וגם סתומות….נושא האשפוז על-פי הוראותו של פסיכיאטר מחוזי, לפי סעיף 5 של החוק, עדיין נשאר פרוץ לרווחה".

בע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 קבעה השופטת נתניהו כי: "כח כה רב נתן המחוקק בידי הרופאים וסמכות כה רבה נתן בידי הפסיכיאטר המחוזי בתחום רגיש זה שיש בו פגיעה כה חמורה בחרותו של אדם ואף בבריאות [768] הנפש שלו (כתוצאה מכליאתו בין חולי נפש אם מסתבר כי טעות היא והיא אכן בריא) עד כדי לעורר חרדה מעצם המחשבה על אפשרות של שימוש בלתי זהיר בו, שלא לדבר על שמוש שלא בתם לב. כגודל עצמתם של הכח והסמכות האלה כך חשיבותם של המגבלות ושל אמצעי הפקוח והבקרת המוטלים על מי שמסמך להפעילם".

הביקורת הגיעה גם מכיוונה של האגודה לזכויות האזרח אשר הציעה כי רק לשופט תקום הסמכות לשלול חירותו של אדם על דרך האשפוז הכפוי, (ראה מקור 2) והן מכיוונו של מבקר המדינה אשר המליץ להגדיר ביתר דיוק את הפרמטרים לאשפוז כפוי(ראה מקור 3) , הן מכיוון האקדמיה והן מכיוון כלי התקשורת.

ביקורות אלו הובילו לכך שהחוק החדש, אשר נחקק בשנת 1990 (חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991) שם דגש על העילה המשפטית. אבל קריאה ביקורתית בחוק החדש מגלה כי החוק החדש מציע לאשפז אשפוז כפוי בעילה רפואית, כאשר נדרשת עילה נוספת משפטית כדי להביא לידי השלמה או גימור את העילה הרפואית.

הדבר בא לידי ביטוי הן בכך שהשבועיים הראשונים לאשפוז הכפוי נשלטים ע"י אינסטנציה רפואית לחלוטין (הפסיכיאטר המחוזי) והן בכך שהאינסטנציה אשר מחליטה על המשך אשפוז כפוי הינה אינסטנציה מנהלית אשר נשלטת ברובה ע"י גורמים רפואיים (שני רופאים ומשפטן אחד) (וזאת מכוח סעיפים 9, ו-10 לחוק).

גם העילות לאשפוז כפוי בחוק החדש עדיין עמומות, פרוצות וסתומות: מכוח סעיפים 6(א) + 9(א) ניתן לאשפז אדם בכפייה אם הוא "חולה, וכתוצאה מכך עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי". למותר לציין כי 'מסוכנות' ו'מחלה' הם קריטריונים עמומים, אשר נתונים לקשת של פרשנויות, הכל לפי תפיסת עולמו של הפרשן (תפיסת עולם שבה תלויה חירותו של הפרט).

המאמר אשר סקר את הליך חקיקת החוק מציין כי: (ראה מקור 4)

"עם כל השינויים שהוכנסו בו, עדיין לא סטה החוק החדש מהמודל הרפואי-פסיכיאטרי שהיה בבסיס החוק הקודם- מודל שלפיו החלטות בנוגע לאשפוז ולטיפול בכפייה מצויות בסמכותם הבלעדית של הפסיכיאטרים, ומעורבותה של מערכת המשפט בהליך האשפוז היא מצומצמת"

נכון, ההליך המנהלי של אשפוז כפוי כפוף דה-יורה לביקורת שיפוטית, אולם בפועל מתוך כמה אלפי אשפוזים כפויים לשנה בשנות ה 90' ובראשית שנות ה 2000, מעטים המאושפזים בכפייה אשר צלחו את המשוכות וערערו לבית המשפט5, וזאת עקב מיעוט משאבים או היעדר ידיעה אודות זכויותיהם.

ביקורת שיפוטית קשה מאוד

בשנות ה 90' – בעשור הראשון ליישומו של החוק החדש, מתי מעט, כאמור, מבין אלפי המאושפזים בכפייה בשנה, צלחו את המשוכות וערערו על אשפוזם בכפייה. מרביתם אם לא כולם הגיעו לדיון בפני השופטת רוטלוי אשר מתחה ביקורות קשות ביותר על קיפוח זכויותיהם של אנשים אשר נתונים לאשפוז בכפייה.

כך לדוגמא ב בע"ש 368/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(3), 10129 כתבה השופטת רוטלוי כי:

כבר נלאיתי להתריע בפסיקותיי על כל העיוותים הנגרמים לאזרחים בהליכי האשפוז הכפוי, שהוא שלילת חירות בצורה הכואבת והקשה ביותר לכל אדם. נדמה כי אם משווה אני את מצבם של אסירים לעומת חולי נפש המאושפזים בכפיה, הייתי אומרת, כי מצבם של החולים קשה יותר, לא רק משום שלא עברו עבירות, אלא משום נטילת צלם אדם מהם עקב נטילת תרופות, שפעמים רבות שולל את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה.

במחוזי ע"ש 142/00 (ת"א), פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים מחוזי כרך לב(7) 653 כתבה כי:

למרבה הצער, בתיק זה, שבו היו מעורבים מספר פסיכיאטרים, ממחוז תל אביב ומחוז המרכז, הופרה ברגל גסה כל זכות של המערער ונראה כי הלחץ המאסיבי, שבא מצידה של האם, שעברה סבל קשה, ועל כך אין מחלוקת, הוא שכנראה גרם לשיבוש המערכות.

וכן כי:

כבר נלאיתי מלהתריע על כך, שמחובת הוועדה לנמק את החלטתה כשהיא נסמכת לא רק על הבדיקה הרפואית אלא על שיקולים של בדיקת חוקיות ההליך.

ב ע"ש (ת"א) 227/00 פלונית נ' היוהמ"ש (טרם פורסם):

כבר נלאיתי מלחזור על המחוייבות של הוועדה הפסיכיאטרית לעמוד בעקרונות המחייבים כל וועדה מעין שיפוטית, בין השאר, קיום חובת הנמקה.

וכן:

כבר נלאיתי מלחזור על כך שוב ושוב בפסקי הדין, כי המחוקק הבחין בין עילות שונות לבדיקה כפוייה ולאישפוז כפוי, גם כאשר מדובר בסיכון פיזי לאדם או לזולתו. סיכון פיזי מיידי מצדיק בדיקה כפויה דחופה ולאחר מכן אישפוז כפוי דחוף ואפשרות להארכתו בעוד שסיכון פיזי, שאיננו מיידי, מצדיק בדיקה כפויה ועמה אישפוז כפוי, שאינם דחופים.

האגודה לזכויות האזרח קוראת לשינוי

גם האגודה לזכויות האזרח לא חסכה את שבט ביקורתה מאופן יישום החוק החדש, וקבעה כי התיקונים שבוצעו בו אינם מספיקים: אשפוז כפוי, לטעמה, צריך להיעשות דרך בית המשפט, והפעלתו (היות ומדובר בשלילה קשה ביותר של חירויות הפרט) צריכה להתבצע על סמך קריטריונים מדויקים ולא עמומים (האגודה לזכויות האזרח הציעה לבטל את האשפוז הכפוי האזרחי אשר מסתמך על קריטריון עמום של "מסוכנות" ולהותיר על כנו בחוק אך ורק את האשפוז הכפוי הפלילי אשר הקריטריונים להפעלתו ברורים יותר).

המערכת הפסיכיאטרית אינה נותרת חייבת

בשנת 2000 פרסמה השופטת רוטלוי, כאמור, פסק דין (ע"ש 368/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(3), 10129) אשר קומם עליה את המערכת הפסיכיאטרית. היא כותבת:

לא אוכל להימנע מציון התחושה הקשה, שמלווה אותי בשמיעת ערעורים אלה, לנוכח העובדה, שרק אזרחים מעטים המאושפזים באשפוז כפוי שלא כדין, זוכים לייצוג משפטי ולאפשרות הבאת ערעורם כהלכה בפני בתי המשפט. יש לזכור, כי התנאים, שבהם נכתבים הערעורים מטעם החולים המצויים באשפוז אינם מאפשרים להם לא את הנגישות לבית המשפט, לא את אפשרות הביטוי הראויה וזאת עקב כליאתם ועקב הימצאותם תחת השפעת תרופות. עניין זה טעון שינוי בדחיפות על-ידי המחוקק.

פסק דין זה העמיד את המערכת הפסיכיאטרית כולה על הרגליים האחוריות, ולפי כתבתו של רן רזניק אשר פורסמה בהארץ בתאריך 29.11.2000, ראשי איגוד הפסיכיאטריה שגרו מכתב לשופטת רוטלוי, עם העתקים לנשיא בית המשפט העליון, מנכ"ל משרד הבריאות ולהסתדרות הרפואית (אשר גיבתה את הפניה) ולפיו: "דברים אלו מביאים לפגיעה אנושה במקצוע הפסיכיאטריה ובבתי החולים שעושים מאמצים להלחם בחולי ולעזור לאנשים סובלים… זאת סטירת לחי לאנשים שעושים עבודת קודש ומצליחים להחזיר את החולים לקהילה". כן נכתב במכתב כי "בתי חולים אינם מתקני כליאה", טענה תמוהה לאור העובדה שאשפוז כפוי פירושו כליאה במקום סגור ללא יכולת לצאת ללא רשות הצוות (בבחינת: "אם זה נראה כמו ברווז ומתנהג כמו ברווז, זה ברווז")

בסיומו של המכתב הנרגש כותבת המערכת הפסיכיאטרית כי היא מעלה יוזמה "להסיר מהפסיכיאטריה את הסמכות לשלול את החירות מהאזרחים. סמכות זו שהחברה הטילה על הפסיכיאטרים וכך אילצה אותם לעסוק בפונצקציה לא רפואית".

עם כל המילים הנרגשות, המחקר אשר סקר את הליכי חקיקת החוק מגלה כי למערכת הפסיכיאטרית הייתה מעורבות רבה בחקיקת חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, תוך שהיא מקימה לובי חזק אשר ינווט את ספינת חקיקת החוק לכיוונים הרצויים לה, קרי, שהאינסטנציה העיקרית אשר תכריע באשפוז כפוי תהא רפואית ולא משפטית.

המאמר 'מגמות שינוי ושימור' מסתיים באלו המילים:

"במאבק האידיאולוגי בין קבוצות אלה הצליח הממסד הפסיכיאטרי לשמור על המודל הרפואי שהיה בבסיס החוק הקודם, אם כי לא בגרסתו הנוקשה. השפעתו של הממסד הפסיכיאטרי על נוסח החוק הייתה דומיננטית. נוכח הביקורת שהושמעה כלפי החוק הקודם העריך הממסד הפסיכיאטרי כי שינוי החוק הוא בלתי נמנע, ולפיכך העדיף להוביל את המהלך לשינוי החוק על פני מתן אפשרות לגורמים אחרים להובילו, תוך היגררות אחריהם בלית ברירה. באופן זה, העריך, יצליח לשמור על האינטרסים המקצועיים-"טריטוריאלים" של הפסיכיאטרים. התוצאה הסופית מראה כי אכן הצליח בכך, ושמר על המונופול של הפסיכיאטרים בתחום האשפוז הכפוי ועל מידה רבה של אוטונומיה מקצועית בהחלטות לגביו".

גם טענת המערכת הפסיכיאטרית ולפיה אשפוז אנשים בניגוד לרצונם "נכפה עליה" אינה יכולה לעמוד. האגודה לזכויות האזרח אשר סיקרה כנס שהקתיים באברבנל מתארת כיצד רופאים רבים הצהירו כי הם מתעלמים מהוראות החוק אשר מסייגות את סמכות האשפוז הכפוי ומאשפזים על סמך קריטריונים רפואיים. להלן ציטוט מתוך נייר העמדה של האגודה לזכויות האזרח:

בכנס שנערך באברבנל ב–22.6.01 הצהירו רופאים כי במקרים מסוימים הם עוברים על החוק ורופא אחד אף אמר שהוא גאה בכך. בדיון שנערך במשרד הבריאות ב – 25.07.01 אמרה עו"ד דרורה נחמני, פרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים ויו"ר הוועדה הפסיכיאטרית במחוז ירושלים, שהייתה חברה בוועדת שניט, שהמשפטנים אינם ששים ללכת לבית המשפט ולא בהכרח מעוניים להעביר את ההחלטה על אשפוז כפוי לבית המשפט. כמו-כן אמרה שהיא כיו"ר של וועדות פסיכיאטריות נאלצת לחתום על שקרים, משום שאין בחוק מוצא לחוסר באלטרנטיבות טיפוליות בקהילה.

מקורות

1. אורי אבירם, צביה אדמון, מימי אייזנשטדט וארלין קנטר, "מגמות שינוי ושימור בחקיקה בתחום בריאות הנפש בישראל: תהליך חקיקתו של החוק החדש לטיפול בחולי נפש", משפטים לא תש "ס-145 ,(2000) (להלן: "מגמות שינוי ושימור")
2. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 154 – 157.
3. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 157.
4. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 150
5. ראה לעניין זה ד"ר אסף טויב "משפט, פסיכיאטריה ומערכת בריאות הנפש בישראל – נושאים נבחרים" פרלשטין-גנוסר – 2007 (להלן: "טויב"), בעמ' 305: בשנים 2003 – 2000 מס' הוראות האשפוז השנתי עמד על כ – 3494 הוראות אשפוז כפוי לשנה. כך לדוגמא בשנת 2000 לבדה הוצאו כ 3247 הוראות אשפוז כפוי בשנה. מתוך מס' זה בודדים ערערו על הוראת האשפוז הכפוי לבית המשפט המחוזי, מספר הערעורים אשר הוגשו בשנת 2000 אינו מגיע אף לעשרה, ואף הרבה פחות. כמו-כן בשנת 1996 עמד מספר האשפוזים הכפויים בשנה על כ 2667 ובשנת 2005 עמד מספר האשפוזים הכפויים השנתי על 5334 (נתונים אלו לקוחים מתוך דן אבן, "שיגעון: תמונה עגומה בבתי החולים הפסיכיאטרים", http://www.Ynet.co.il , 6.2.07).
6. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 189.

קישורים:

תחלואי הפסיכיאטריה – פסיכיאטר בכיר חשוד בחטיפת בחורה בת 21 באמצעות סמים פסיכיאטריים

הכתבה פסיכיאטר בכיר חשוד במעורבות בחטיפת בחורה חרדית , איתמר לוין , פברואר 2011 , news1

המדינה: הרופא הזריק לבחורה חומרי הרדמה וסייע להוריה להעביר אותה דרך האבטחה בנתב"ג בניסיון להוציאה מהארץ

שופט בית משפט השלום בתל אביב, בני שגיא, האריך היום (ג', 1.2.2011) ב-48 שעות את מעצרו של פסיכיאטר בכיר, החשוד במעורבות בחטיפת בחורה חרדית בידי הוריה. ביהמ"ש אסר לפרסם את שמו של החשוד.

על-פי החשד, חטפו ההורים את בתם בת ה-21, הביאו אותה לבית חולים פסיכיאטרי ממשלתי, שם הזריק לה הרופא תרופות הרדמה. לאחר מכן הסיעו אותה ההורים והרופא לנתב"ג, רימו את המאבטחים וטענו שרגלה נשברה ויש להטיסה בדחיפות לרומניה. רק כאשר התעוררה הבחורה והחלה לזעוק לעזרה, נמנעה השלמת החטיפה. ההורים עצורים עד תום ההליכים, ואילו הפסיכיאטר טס לחו"ל יומיים לאחר המקרה ושב רק לאחר חודשיים.

הרופא טען, כי הבחורה הובאה לבית החולים במסגרת טיפול שיקומי בו היא מצויה וטופלה ככל חולה אחרת. עוד ציין, כי אין מחלוקת שהתנהגותה של הבחורה הצדיקה טיפול, שאכן ניתן לה גם בידי שני רופאים אחרים.

לדברי הסניגור, הרופא נקלע לראשונה בחייו לצד הלא-נכון של המתרס, לאחר שהעניק חוות דעת רבות גם למדינה בהיותו מומחה בעל שם עולמי בתחומו. עוד אמר, כי פסיכיאטר נתקל לעיתים קרובות במקרים בהם יש לכפות טיפול על חולה, ולמרשו לא הייתה סיבה לחשוד שנסיבות העניין שלפניו הן פליליות.

שגיא קבע, כי עצם העובדה שהפסיכיאטר נותר בחו"ל זמן כה רב מלמדת, כי הוא חשש שמא הוא מעורב בפרשה. עובדה זאת, לצד עדותה של הבחורה, מלמדת על קיומו של חשד סביר נגד הפסיכיאטר. לנוכח מצב החקירה ועברו הנקי של החשוד, הורה כאמור שגיא על הארכת מעצרו ביומיים בלבד.

שגיא דחה את בקשת אמצעי התקשורת לפרסום שמו של החשוד, למרות מעמדו המקצועי הבכיר ולמרות שהפרקליטות חושדת שקיבל שוחד מהוריה של הבחורה. הוא קבע, כי הנזק לחקירה עלול להיות משמעותי, וכי ניתן יהיה לשוב ולדון בבקשה להסיר את צו איסור הפרסום בדיון הבא.

קישורים:

תעשיית הרפואה בישראל: רופאים ללא גבולות – הם הפכו את אבא לעכבר מעבדה

רופאים ללא גבולותהכתבה הם הפכו את אבא לעכבר מעבדה , ליאת שלזינגר , מעריב , סופשבוע, 17.12.2010

כשבני משפחת שמול שמעו שאביהם עבר ניסויים רפואיים ללא ידיעתו, הם חשבו שמדובר במתיחה. אחר כך הם הבינו שהוא היה אחד ממאות קשישם שנפלו קורבן בפרשה שזעזעה את המדינה. חמש שנים אחרי: הממצאים עדיין חסויים, חולים לא יודעים שבוצעו בהם ניסויים, כתבי אישום לא הוגשו והרופאים ממשיכים לשמש בתפקידם. עכשיו המשפחה החליטה לצאת לקרב: הם מגישים תביעה ייצוגית, דורשים מהאחרים לשלם את המחיר ומדברים לראשונה על הסיוט שהרס את חייהם.

"בן, תתקרב אליי", לחש מימון שמול לבנו שישב לצד מיטתו בבית החולים "קפלן" שברחובות. מימון היה לבוש בפיג'מת בית חולים, מחובר למכשירים, שולח מבטים חשדניים לצדדים. כשבנו התקרב אליו הוא החל לדבר אליו בערבית, שפת ילדותו. "שמע, הם לוקחים אותי מפה בלילה ומחזירים בבוקר. אני לא יודע לאן. הם מאירים עליי בפנסים ואורות. אני אומר לך, הם עושים לי משהו".
שמוליק , בנו, לא הבין על מה הוא מדבר. הוא היה מבולבל והתנהג בדרך לא אופיינית לו. הוא ליטף את ידו של אביו וניסה להרגיע את שטף הדיבור המהיר.

"מה פתאום ערבית, שנים הוא לא דיבר איתי ערבית. ראיתי שהוא מפוזר, לחוץ, עצבני. הוא היה מאוד נסער. האמת היא שלא ייחסתי לדברים שלו חשיבות. חשבתי שהוא פשוט מבולבל. שהראש שלו בבלגן. מאז שאשפזנו אותו בבית החולים משהו השתנה בו. הוא התנהג מוזר, לא היה כמו עצמו. דאגנו לו וחשבנו שאולי יש לו הזיות". אבל מימון אמר את האמת.

באפריל 2003 הוא אושפז בבית החולים קפלן על מנת לטפל בזיהום עורי שהתפשט אצלו באזור החזה. הוא היה אז בן 83 ושימש כחזן בית הכנסת בעירו רחובות. "זה היה אמור להיות משהו שגרתי, בקטנה. רק טיפול נקודתי. כמה ימים לאחר מכן ציפינו שהוא יחזור לשגרה", אומרת בתו יפה. אבל מאז אותו אשפוז, שום דבר לא חזר לקדמותו. למעשה, מימון השתנה ללא הכרה. "הוא היה פתאום מתחיל לצעוק, מתפרע, מתפשט באמצע המחלקה, קורע את צינורית האינפוזיה. אומר שהוא נשרף מבפנים.

"לא הבנו מה עובר עליו". שמונת ילדיו חזו בטרנספורמציה שעובר אביהם לנגד עיניהם ונותרו חסרי אונים. השינוי באישיותו לא היה יכול להיות קיצוני יותר. "שאלתי את האחות איך זה יכול להיות שאבא שלי הגיע לכאן במצב טוב ועכשיו הוא מחורפן לגמרי? אחת הרופאות אמרה לי שהוא קיבל תרופה ניסיונית ועכשיו מנסים לאזן אותו".

לא חשבתי שיש בזה משהו חריג. אמרתי לעצמי, זה בית חולים, הם בטח יודעים מה הם עושים. אבל היה משהו בטון הדיבור של הרופאה שזכרתי הרבה זמן לאחר מכן. משהו מוזר. כאילו הרגשתי שהיא כועסת על משהו, שהיא מנסה לרמוז לי משהו. אבל אני לא הבנתי כלום". רק ארבע שנים לאחר מכן, כשהמשטרה יצרה איתם קשר, התמונה התבהרה. ניחושים, רמזים וסימני שאלה שצפו במשך שנים התנקזו לידיעה אחת כואבת וברורה. הם גילו כי אביהם היה חלק ממסכת של ניסויים רפויים שבוצעו על קשישים במשך נים. הניסוי שהתבצע באביהם היה ניסוי פולשני וכואב, הכולל ניקור של שלפוחית השתן דרך הבטן. הניסוי התבצע בו ללא הסכמתו, ללא אישורו או ידיעתו ושלא בהתאם לנהלים.

עשרות ניסויים בקפלן ובהרצפלד

בני המשפחה גילו על הניסוי הודות לחקירה מסועפת של עשרות ניסויים התקיימו במחלקות הגריאטריות בבתי החולים קפלן והרצפלד בין השנים 2004-2001. הפרשה , שנחשפה לפני חמש שנים, היא אולי החמורה מסוגה בתולדות המדינה וזכתה לכינוי "הניסויים הבלתי חוקיים". במהלכה נפלו מאות קשישים חולים קורבן לניסויים רפואיים שונים ומשונים בלי שנתנו את הסכמתם לכך ובניגוד לידיעת קרוביהם, תוך התעלמות מכל ההוראות שנכתבו אי פעם בנושא.

הניסויים הפולשניים נועדו, חשדה המשטרה, לקדם את מעמדם הרפואי של הרופאים שעסקו במחקר. מבקר המדינה, שבדק את הפרשה, קבע כי מסמכים רפואיים נעלמו ומקרי מוות שהתרחשו במהלך הניסוי לא דווחו למשרד הבריאות ולא תוחקרו. בין היתר ביצעו החוקרים ניסויי הרעבה, ניסויים בתרופות פסיכיאטריות, מניעת תרופות חיוניות וניסויי ניקור שלפוחית השתן בקשישים שלא הבינו כלל שהם חלק מניסוי כלשהו.

ילדיו של מימון, שגילו לתדהמתם כי גם אביהם היה חלק מניסוי ללא ידיעתו, הגישו בשבוע שעבר, באמצעות
עורך הדין יעקב אביעד, תביעה נגד קופת חולים כללית שמפעילה את בתי החולים קפלן והרצפלד. שני בתי החולים מנוהלים על ידי הנהלה משותפת, כשבזמן הניסויים עמדו בראשה ד"ר יוסף בר-אל וסגנו, ד"ר שמואל לוי. המשפחה דורשת פיצויים ותיקון התיק הרפואי של כל מי שנטל בחלק בניסויים. כעת הם מקווים שתביעתם תוכר כתביעה ייצוגית ושכמה שיותר משפחות יצטרפו אליהם במאבקם.

למרות שבעת חשיפת הפרשה הכותרות זעקו כנגד המחדל, תמונת המצב שמצטיירת היום מדאיגה ומטרידה. הכנסת כינסה ועדה דחופה, מבקר המדינה הכין דוח חריף, המשטרה פתחה בחקירה והפרקליטות הודיעה כי תגיש כתבי אישום – אך חמש שנים מאוחר יותר איש מהרופאים לא הובא לדין. למעשה, רובם ממשיכים לעסוק ברפואה.

חמורה לא פחות היא העובדה שרבים מהמטופלים עדיין לא יודעים שבוצעו בהם ניסויים. ממצאים חדשים שמתפרסמים כאן חושפים את ממדי הטיוח ואת המאמצים שנועדו להשתיק את הפרשה: עדויות שקר, השמדת מסמכים, מחיקת קובצי מחשב וזיוף מסמכים הם רק חלק מהם.

החתימה זויפה

בקרוב תמלא שנה לפטירתו של מימון ושמונת ילדיו עדיין מתקשים להתמודד עם לכתו. יפה (54), עובדת בחברת הובלות ומי שמוגדרת "שרת החוץ של המשפחה" מריצה שוב ושוב את התמונות האחרונות של אביה, שצילמה בטלפון הנייד שעות ספורות לפני שהלך לעולמו בבית החולים. "מאז שגילינו מה שקרה אנחנו לא אותו דבר. אני לא ישנה בלילה. מי היה מאמין שעושים דברים כאלה? שיהודים יעשו על יהודים ניסויים בלתי חוקיים? איפה שמעו על דבר כזה?". שואלת יפה. "את מכניסה את אבא שלך לבית חולים, את לא מצפה שמישהו ינצל אותו ויפגע בו".

הם נפגשים בבית אחד האחים ומדברים עליו בעיניים נוצצות מהערצה. אביהם, שעלה לישראל ממרוקו בשנות החמישים, היה איש מוכר ומכובד בקהילתו. במשך שנים היה חזן בבית כנסת ובמקביל היה חבר בחברה קדישא בבית העלמין המקומי. "לפני שנכנס לבית החולים הוא היה פעיל בטירוף", אומרת ציפי, בתו.

"אין אחד שלא הכיר אותו. הוא לימד ילדים בחדר, נתן שיעורי תורה, לימד ילדים לבר מצווה, והיה נמרץ ושופע ידע. כולנו התלכדנו סביבו". הם מדברים עליו בקול שבור, מנסים לעכל את תחושות הזעם שמציפות אותם. הכל התחיל משיחת טלפון. כשחוקר המשטרה התקשר לפני שלוש שנים אל שמעון, האח הצעיר, הוא היה בטוח שמדובר במתיחה.

"חשבתי שעושים ממני צחוק. כמעט ניתקתי לו את הטלפון. השוטר אמר לי: "שמע, אנחנו מנהלים חקירה רצינית וחמורה". הוא אמר שעשו ניסויים רפואיים על אנשים בקפלן וביניהם גם אבא שלי. כשנפגשנו, הוא הראה לי טופס הסכמה לניסוי עם חתימה של אבא". עד אז למימון או לבני משפחתו לא היה מושג כי אביהם היה חלק מניסוי.

בטופס ההסכמה מצוינת ד"ר אלונה סמירנוב בתור הרופאה שהסבירה את פרטי הניסוי, וד"ר אפרים רימון בתור מי שאישר אותו. בטופס נכתב כי מדובר בניסוי הכולל "ניקור סופראפובי של שלפוחית השתן" (שאיבת שתן באמצעות מזרק דרך הבטן – ל"ש). מדובר בהליך כואב במיוחד שאינו מתבצע עתים קרובות. הסיכונים המפוטים בטופס הם דימום פנימי, פגיעה באיברים פנימיים וזיהום בעור. אגב, סעיף המציין כי "בכל בעיה בניסוי ניתן לפנות לרופא" נותר ריק. לא נכתב בו אף שם של רופא או מספר טלפון.

מבט חטוף אחד בטופס ההסכמה שהציג השוטר הספיק לשמעון להבחין כי בין החתימה שעל הנייר לחתימה של אביו אין שום קשר. "כתב היד נראה בדיוק כמו של הרופאה. זה זיוף. הראיתי לשוטר חתימה של אבא שלי על ספר קודש. היא שונה לחלוטין, זה לא הסגנון שלו. זה מטורף, אם החוקר לא היה מגיע אלינו, בחיים לא היינו יודעים".

אפילו אם הייתה זו החתימה של מימון, טוענת משפחתו בכתב התביעה, אין סיכוי שהוא חתם על הטופס ביודעין. "אם רוצים לעשות עליו ניסוי צריך לשאול אותנו. איזה אדם בריא יעביר את עצמו את שורת הכאבים הזאת" אין סיכוי שהוא היה מקבל החלטה כזאת בלי להתייעץ איתנו", אומרת יפה בנחישות.

בין היתר נטען בתביעה כי "המסמכים שהוגשו לצורך קבלת אישור ועדת הלסינקי לגבי המחקר היו חסרים ומרושלים. הרופאה המבצעת לא הייתה רופאה מומחית כמתחייב בנהלים, המחקר נעשה ללא כל בסיס או רציונל רפואי. משך הניסוי (שלושה ימים) אינו מאפשר לבצע מעקב ובקרה ראויים לצורך גילוי תופעות לוואי".

"יום למחרת האשפוז אני רואה אדם אחר לחלוטין"

בני המשפחה מנסים לשחזר שוב ושוב את השבוע שבו היה אביהם מאושפז. לא מצליחים להבין איך הניסוי הזה התרחש להם מתחת לאף, ולמה בדיוק אף אחד לא עדכן אותם שהוא מתבצע. "עשינו מסביבו תורנות מסביב לשעון. זה הכי מתסכל, כי היינו כל כך מעורבים. לא תגידי שהוא היה מהקשישים שהילדים שלהם מזניחים אותם ובאים לבקר פעם בחודש. זה קרה לנו ממש מתחת לאף. הם בכוונה עשו את זה בלילה, כשאנחנו לא שם. במשך היום תמיד היה איתו מישהו מהאחים ובלילה שכרנו עובד סיעוד פיליפיני שיישב לידו כדי שהוא לא ייפול מהמיטה, אבל כנראה שכשהרופאים לקחו אותו בלילה זה לא הדליק לו נורה אדומה". אומרת הבת ציפי.

מה קרה אחרי שאשפזתם אותו?

אבי: "יום למחרת האשפוז אני מגיע אליו ורואה אדם אחר לחלוטין. חסר מנוחה, עצבני. לא רוצה לצאת מהמיטה רגע אחד, ברגע השני הוא בורח מהמיטה. לא מזהה אנשים. היה בו כזה שינוי קיצוני שהייתי בהלם. אני שואל את עצמי: 'מה קורה פה? מה קרה לאבא שלי?' אף אחד לא עשה את הקישור או חשד במשהו. היינו נאיביים. גם כשהוא אמר שעושים לו דברים לא ייחסנו לזה חשיבות. את מבינה? זה הכי כואב לי. אתה לא משער לעצמך שדבר כזה יכול לקרות לאבא שלך. זה נשמע לא מציאותי".

יפה נזכרת באירוע חריג נוסף. "יום אחד באתי למחלקה וראיתי את אבא כפות בכיסא גלגלים והראש שלו שמוט. כששאלתי מה קרה לו הם אמרו לי שהוא עבר אירוע מוחי. מאוחר יותר הראו תוצאות הסי-טי כי אירוע כזה לא התרחש, אבל אנחנו האמנו לרופאים. רופא זה מישהו עם סמכות. איך אפשר לפקפק? את לא חושבת שהוא רוצה לפגוע".

הוא לא התלונן על כאבים או משהו יוצא דופן?

"הוא אמר שכואבת לו הבטן (הדיקור מתבצע דרך דופן הבטן – ל"ש) אבל לא הבנו למה הוא מתכוון. אבא היה חזן בבית כנסת, לא יכולנו להפשיט אותו ולראות מתחת לכותונת. לא היה לנו מושג. בטופס השחרור שלו לא כתוב שום דבר על ניסוי".

עד היום בני המשפחה לא יודעים להסביר למה, אבל מאז אותו אשפוז מימון השתנה ללא הכרה. מאדם זקוף וגאה הפך לתלותי, מפוחד וחשדן. אדם רדוף. לא פעם סבל מהתפרצויות זעם והתקפי חרדה. "הוא רעד מפחד כשהזכרנו את השם של בית החולים. לא הסכים יותר לקחת תרופות. פעם הייתה לו הפניה לבדיקה והסעתי אותו לבית החולים, והוא פשוט סירב לצאת מהאוטו. שום דבר לא עזר. הסתובבנו והחזרתי אותו הביתה", אומר אבי.

"הוא, אדם שהיה רוחץ מתים במשך שנים, פחד מהצל של עצמו. כשאמא שלי הייתה מאושפזת בבית החולים הנכדים באו לישון איתו והוא ישן איתם על מזרן ברצפה כי הוא פחד לישון לבד בחדר. עד כדי כך זה החמיר. לא ידענו איך להסביר את זה".

ילדיו טוענים כי התנהגות מסוג זה מעולם לא התרחשה לפני האשפוז בבית החולים ובטוחים שהיא תוצאה ישירה של הניסוי. "או שניסו עליו תרופה פסיכיאטרית כלשהי (שימוש בתרופות פסיכיאטריות נעשה בחלק מהניסויים במחלקה – ל"ש), או שזה הניסוי עצמו, אבל הביקור הזה בבית חולים ערער אותו לחלוטין.

אני כועסת כי הם לקחו את אבא שלי, הגאה, המכובד, המנהיג, ובגלל מה שהם דחפו לו ועשו עליו ניסיונות כמו עכבר מעבדה הוא הפך לאיש שפוף, רדוף ומפוחד", אומרת יפה. "כשאבא ראה שאנחנו לא מאמינים לו הוא נסגר בתוך עצמו. בגלל זה כל כך רציתי שהוא יראה שנעשה פה צדק עוד בימי חייו. הוא לא רצה לדבר על זה".

איך הוא הגיב כשנודע לו על חקירת המשטרה?

"הוא לא בא ואמר 'אמרתי לכם' הוא האדם האחרון שיגיד דבר כזה. כשהיינו שואלים אותו על זה הוא סירב לדבר. אני רציתי שאבא שלי יזכה לראות שלא סתם התעללו בו. לצערנו הוא נפטר, אבל אנחנו לא מתכוונים להרפות. הסיפור הזה תקוע ולא ברור לי למה. יש בחוץ הרבה מאוד אנשים שלא מודעים לכך שבקרובים שלהם עשו ניסויים ויש להם זכות לדעת את האמת. מי שהיה מאושפז שם בשנים האלה צריך לבדוק שוב את התיק הרפואי. אל תהיו נאיביים. אני יודעת שאני כבר הפסקתי להאמין ברופאים".
המוות לא דווח

ניסויים רפואיים בבני אדם הם נושא רגיש ומורכב. כבר עשרות שנים שבישראל ובעולם מתבצעים ניסויים כאלה בתדירות גבוהה. אולם לצד הרצון לקדם את המדע ניצבת החובה לכבד את זכויות המטופל ולשמור על בריאותו, ועל כן קיימים שורה של כללים ונהלים שמחייבים הסדרה ופיקוח נוקשה מאוד המאוגדים תחת מסמך רשמי הידוע כ"הצהרת הלסינקי". במקרה הזה, כך נראה, כבוד ושמירה על המטופלים הם הדבר האחרון שעמד בעיני הרופאים.

המוות של הרבנית ברטה ויזל (84), ניצולת שואה ממחנה ההשמדה אושוויץ, היה זה שהביא לחשיפת הפרשה המזעזעת. ויזל אושפזה ב-2004 בקפלן לאחר שלא חשה בטוב. בתה, אחות במקצועה, גילתה במקרה כי במהלך האשפוז מבצעים באמה ניסוי של דיקור שלפוחית השתן דרך הבטן. ארבעה ימים לאחר מכן היא נפטרה מזיהום. הבת ידעה היטב שהניסוי אינו חוקי, משום שהוא נעשה ללא הסכמתה של אמה – במיוחד לאור העובדה כי אמה הייתה תאומה שהופרדה מאחותה בתקופת שהותה באושוויץ, כדי שלא תילקח לניסויים הזוועתיים של יוזף מנגלה. לפני כל ביקור בבית החולים היא הייתה אומרת לילדיה: "שלא ילמדו עליי. אל תיתנו להם לעשות עליי ניסויים".

למרות שעל פי הנהלים מחויבים החוקרים לדווח למשרד הבריאות על מות משתתף בניסוי תוך 48 שעות, הדיווח שהתקבל מקפלן לאחר מותה של ויזל הוא כי "כל החולים עברו את הניקור כפי שתוכנן. הפעולה עברה בקלות וללא תופעות לוואי חריגות". שנה לאחר מכן, חולה נוספת שהשתתפה באותו ניסוי נפטרה אף היא, לאחר שלקתה בזיהום באזור הניסוי.

בעקבות תלונתה של משפחתה של ויזל, שהוגשה באמצעות עורכת הדין מירב בבא-נהרי, הוקמה במשרד הבריאות ועדת בדיקה. שנה לאחר מכן פורסם דוח חריף של מבקר המדינה שבדק אף הוא את הניסויים הבלתי חוקיים. הפרשה נחשפה בעיתון "הארץ" ולאחר מכן בתוכנית התחקירים "עובדה" מהפרסומים עולה כי הניסויים כללו בדיקות שונות של תרופות פסיכיאטריות, מניעת תרופות חיוניות וגם ניסויים אחרים שבוצעו באופן "סתמי" ללא כל תועלת רפואית. כמו כן, פורסם שבמסגרת הניסויים התרחשו מקרי מוות רבים של מטופלים, שלא דווחו למשרד הבריאות.

בדוח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2005 נכתב כי הביקורת על הניסויים "מעידה על מחדלים". הדוח קבע כי החוקרים החתימו קשישים, ביניהם אנשים שסבלו מדמנציה או אנשים שמצבם הקוגניטיבי היה ירוד אפילו על פי מסמכי הניסוי עצמם, על טופסי הסכמה מדעת, שספק אם היו כשירים לתת אותה.

חלקם הוחתמו בטביעת אצבע. בחלק מהניסויים החתימו קשישים על טופסי הסכמה עוד לפני שהניסוי עצמו אושר. הרופאים דיווחו דיווחי שקר על מהלך הניסויים והסתירו מקרי מוות שאירעו במסגרתם. עוד עולה מדוח המבקר, כי הניסויים התבצעו ללא בקרה ופיקוח של משרד הבריאות, של ועדות הלסינקי או של בתי החולים, וכי אישורי הוועדות הללו הושגו במרמה. הניסויים שהתקיימו במשך שנים נוהלו בסמכותו של ד"ר שמואל לוי, סגן מנהל בית החולים והאחראי על הרצפלד.
היקף המחקרים, שנועד על פי החשד לקדם את קריירת הרופאים, הוא בלתי נתפס.

בכתב התביעה שהוגש על ידי משפחת שמול נטען כי נערכו קרוב ל-40 ניסויים וביניהם ניסוי ניקור שלפוחית השתן, ניסוי בעניין מינון נמוך של ברזל, הרגלים תזונתיים במאושפזים, היפוגליקמיה בזקנים מאושפזים, צנתורים מעל גיל 80, ניקור עצם החזה ו"ניסוי ההרעבה", בו נמנעה מהחולים הזנה על מנת לבדוק את יעילותה של תרופה מעוררת תיאבון, שבו, כך לפי הפרסומים, השתתפו 41 חולים, מהם מתו 12 – שהם 30 אחוז מהמשתתפים.

לאחר שנחשפה הפרשה, סירבו הרופאים החוקרים לשתף פעולה עם ועדת הבדיקה שהוקמה במשרד הבריאות. ממצאים חדשים שנחשפים כאן חושפים את מידת הטיוח והטשטוש שנקטו הרופאים על מנת להעלים את הראיות נגדם. משרד הבריאות, שאמור היה לפקח על הניסויים, דווקא שיתף עמם פעולה.
מתברר כי זמן קצר לאחר שוועדת הבדיקה שהוקמה החלה לחקור את הפרשה, החליט מנכ"ל משרד הבריאות דאז, אבי ישראלי, להסב אותה ל"ועדת בקרה ואיכות" על מנת להשיג את שיתוף הפעולה של הרופאים. לא מדובר בשינוי סמנטי בלבד.

כמובן, ממצאיה של ועדת בדיקה נמסרים למטופלים ויכולים לשמש כראיות בבית משפט. בוועדת בקרה ואיכות לעומת זאת, תוכן הדיונים, הפרוטוקולים והמסקנות חסויים מהציבור ואפילו מבית המשפט. עתירה של משפחתה ויזל לבטל את ההחלטה נדונה היום בבג"ץ.

מכתב ששלח פרופ' ז'ק מישל, יו"ר ועדת הבדיקה, למנכ"ל משרד הבריאות ביולי 2006, מעלה על הכתב חלק מן הממצאים שהתבררו במהלך עבודת הוועדה. המכתב, המתפרסם כאן לראשונה ושצורף לכתב התביעה של משפחת שמול, חושף כיצד ניסו הרופאים לזייף ולשקר לוועדה.

נזכיר כי אותם רופאים עדיין מחזיקים ברישיון רפואה ועדיין מטפלים בחולים. "ממצאי הדוח חמורים בסדר גודל חריג מהממצאים ששוערו בתחילת עבודת הוועדה", כתב מישל. "קיים חשש שחלק מהעבירות הנן בתחום הפלילי ולא נחקרו כראוי על ידי הוועדה מחוסר אמצעים לזיופי רשומה רפואית כתובה וממוחשבת".

המסקנות של הוועדה היו חמורות. על ד"ר שמואל לוי נכתב כי "הוועדה סבורה כי כאחראי על סדרה ארוכה של אי סדרים בתחום האתיקה הרפואית והמינהל, שחלקן לכאורה נוגדות את החוק, אינו ראוי לשמש בתפקיד מנהלי. התנהגותו אינה הולמת רופא, מחנך ואיש אקדמיה". בסוף 2006 מונה לוי למבקר מוסדות גריאטריים בקופת חולים כללית, מהלך שגרר ביקורת רבה. לאחר מכן, הוצא לוי לחופשה ואינו עובד כיום יותר כרופא.

בנוגע לד"ר יוסף בר-אל, מנהל בית החולים, פסקה הוועדה כי "התנהגותו ממועד פרסום דוח מבקר המדינה ולאורך כל תקופת העבודה של ועדת הבדיקה מעלה תהיות על מעורבותו בניסיון להסתיר עובדות שחלקן מהוות, לכאורה, עבירות פליליות )תקיפת חוסים וזיופי מסמכים(. לדעת הוועדה, ד"ר בר-אל פעל בצורה לא ראויה לתפקידו ולמקצועו", בר-אל משמש כיום כמנהל הרפואי של מחוז דן-פתח תקווה בקופת חולים כללית.

על ד"ר נדיה כגנסקי, שעבדה בבית החולים, נכתב כי היא "נחשבת לאחת האחראים על המחדלים. עברה עבירות בניהול מחקרים בלתי אתיים ומחקרים שבוצעו שלא כדין. ניסתה לשבש את עבודת הועדה בעדויות שקר ובהעלמת רישומים ממוחשבים. הפרה את הכללים הנהוגים בקהילה האקדמית שבה היא רוצה להשתלב. התנהגותה אינה הולמת רופאה. הוועדה ממליצה למנוע ממנה במהלך חמש השנים הקרובות כל תפקיד ניהולי ולדחות כל מינוי אקדמאי תוך איסור ליטול חלק במחקרים בבני אדם", היום עובדת כגנסקי ביחידה לטיפול בית במחוז מרכז בכללית.

בנוגע לד"ר סמירנוב, נכתב כי היא "מעורבת באי סדרים הקשורים לעבודת המחקר ומסרה עדות שקר לפני הוועדה. התנהגותה מציגה אותה כאדם לא אמין. כל האמור לעיל אינו הולם התנהגות רופאה". היום עובדת סמירנוב כרופאה בקופת חולים מכבי בגבעתיים.

עוד נכתב כי "התקדמות עבודת הוועדה החלה באופן משמעותי רק כאשר החליט ד"ר אפרים רימון לספר את האמת ולשבור את קשר השתיקה, ובעקבות כך עמד תחת לחצים רבים ושילם מחיר יקר בכל הקשור לקידומו. ד"ר רימון היה אחראי לסדרת כשלים במחקר "פיום הקיבה" והוועדה סבורה כי עליו להינזף בגינם". היום מכהן רימון כמנהל היחידה לגסטרו גריאטריה בהרצפלד.

"זאת אחת הפרשות החמורות שיצא לי לחקור. בסיפור הזה ראיתי מה שהיה יכול לקרות לאבי ז"ל. גם הוא היה בסוף חייו חולה במצב כזה ולא הייתי רוצה שזה יקרה לו", אומר השבוע פרופ' מישל, מנהל בית חולים הדסה לשעבר ויו"ר ועדת הלסינקי של בית החולים.

"זה חמור שארבע שנים אחרי שהגשנו את המלצות שלנו מערכת המשפט מתחילה לעבוד. הממצאים שלנו העלו שהיו בהחלט עבירות אתיות וכי הרופאים עשו ניסויים בחסרי ישע ואין ספק שהם לא פעלו בהתאם לתפקידם. צריך לזכור שכל מה שמצאנו מצא קודם מבקר המדינה. אנשים פשוט לא קראו את הדוח שלו".

עברות אתיות

מה אתה חושב על הסחבת בפרשה?
"למה מערכת המשפט פועלת כל כך לאט? אין לי הסבר לזה. היו המלצות מהמשטרה שחקרה ואנחנו עשינו את שלנו וחשפנו את הדברים. מה שהחברה כחברה עושה מזה זה חשוב. אולי זה משדר לאנשים שמתפתים לעשות מחקרים לא אתיים שהסיכויים להיענש קטנים. וגם כשיש ענישה מסוג זה במידה מסוימת היא מאבדת את האפקט הציבורי כי הרבה זמן עבר.

"יש צד אתי ויש את החוק. עבירות אתיות היו. אם האנשים האלה עברו בצורה כזו או אחרת על החוק, אין לי ידיעה, אבל חבל שמכל הבחינות המכונה טוחנת לאט. לאנשים שעברו את הניסויים יש ציפייה שהדבר הזה יגיע להכרעה. צר לי שהרבה מאוד דברים נופלים בתחום האפור בין חוק לאתיקה".

האם אתה סבור שהרופאים ראויים להמשיך בתפקידם?
"המערכת בישראל לא מאפשרת להגיש קובלנה והתליית רישיון (השהיה באופן זמני, ל"ש) על עברות אתיות שלא הוכחו כפליליות בבית משפט. זה שונה ממה שעושים עורכי הדין. באווירה קשה אפשר תוך זמן סביר לקבל החלטות. אבל לא אצל רופאים".

מה אתה חושב לגבי העובדה שרשומות החולים לא עודכנו ובעצם אנשים לא יודעים שהם עברו ניסויים?
"מבחינת הצדק היה צריך לעשות את זה".

מדוע שיתף משרד הבריאות פעולה עם הרופאים ונענה לבקשתם כי ממצאי הוועדה יהיו חסויים? חברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, שהתכנסה באוקטובר 2006, שאלו את עצמם את אותה שאלה. הפרוטוקול שנחשף כאן מבהיר מעט את התמונה.

היו"ר משה שרוני: "ראשית, מדוע החליט המנכ"ל להקים ועדת בקרה ואיכות שהממצאים שלה חסויים בפני כל? נפגעו לא מעט מטופלים ומן הדין שהממצאים יגיעו אליהם. בשל הפרסום הרחב שהיה לנושא גם לציבור הרחב ישנה הזכות לדעת על המתרחש בבתי החולים".

אבי ישראלי (מנכ"ל משרד הבריאות דאז): "אנחנו התחלנו בוועדת בדיקה ומכיוון שאי אפשר היה לקבל מוועדת הבדיקה שום ממצאים נאלצנו לעבור ולטפל בנושא הזה בתור ועדת בקרה ואיכות. הייתי שמח מאוד לו זו יכולה הייתה להיות ועדת בדיקה שהייתה מביאה לי את הממצאים, כי היא הייתה פותרת לי את הבעיה. בלתי אפשרי היה לקדם את החקירה בדרך הזאת ולכן עברנו מוועדת בדיקה לוועדת בקרה ואיכות".

ח "כ זהבה גלאון: "אחריותו של מי למנות את ועדת הבדיקה".

ישראלי: "אני מיניתי את ועדת הבדיקה ואז הבנתי שאני לא אקבל שום ממצא מהוועדה. אני לא אקבל כלום מהאחיות ומאף אחד שהשתתף".

גלאון: "למה? תפרט".

ישראלי: "כי הם יפלילו את עצמם".

גלאון: "כשראית שאתה לא יכול לקבל את הממצאים החלטת להקים ועדת בקרה ואיכות".

ישראלי: "כן, ועכשיו אני מטפל. אני אתקן בתוך הגיליונות את מה שצריך לתקן. תזכרו שכל זה במקביל לחקירת משטרה".

פרופ' אבינועם רכס (יו"ר ועדת האתיקה בהסתדרות רפואית): "מצדי שילכו לבית הסוהר. זה באינטרסים שלי כנציג הרופאים במדינת ישראל שהרופאים האלה ילכו לבית הסוהר כדי שיבינו וייראו. רק ככה אני אוכל להסתכל בעיניים של המשפחות, מפני שהרופאים בגדו באמון של המשפחות".
תחושת אשמה

"לכאורה, משרד הבריאות נכנע כדי לאפשר חקירה, אבל למעשה היה פה למשרד אינטרס להשתיק את הפרשה, שכן המדינה היא זו שכשלה בפיקוח והייתה חשופה לתביעות נזיקין עתידיות", אומר עו"ד יעקב אביעד. "לא רק שנתנו להם אפשרות להעיד בפני ועדה חסויה, מתברר שגם זה לא עזר, כי גם לוועדה הזו, כך עולה מהמכתב, הם שיקרו וזייפו".

לאחר חשיפת הפרשה נחקרו במשטרה 12 רופאים, ונעצרו ארבעה בחשד לתקיפה, התעללות בחסרי ישע, זיוף ועוד. המשטרה הודיעה כי הסיבה העיקרית לעריכת המחקרים הנה קידום אקדמי של ד"ר לוי. זמן קצר לאחר המעצר הם שוחררו.

למרות הממצאים החמורים של הוועדות, נדמה שלאף אחד לא בוער להביא את הרופאים לדין, לשלול את רישיונם לעסוק ברפואה או להכריע בפרשה לכאן או לכאן. כבר לפני שנה וחצי הודיעה הפרקליטות כי בכוונתה להגיש כתבי אישום נגד שישה רופאים בכפוף לשימוע. השימועים כבר נערכו אך החלטה טרם התקבלה. במשרד המשפטים אומרים לנו שההחלטה מתעכבת בשל שביתת הפרקליטים. כידוע, שביתה זו החלה לפני פחות מחודש.

לא פחות חמור מכך, חמש שנים לאחר חשיפת הפרשה, טוען עו"ד אביעד כי עדיין לא הודיעו לכל המטופלים כי הם נפלו קורבן לניסויים בלתי חוקיים ובמשרד הבריאות לא תיקנו את הרשומות הרפואיות כפי שהתחייבו. "העובדה הזו לא פחות חמורה מעריכת הניסויים עצמם. למה לא ליידע אותם? אין לי ספק שהגורמים המעורבים עושים כל שביכולתם להשתיק את הפרשה הזאת".

"הרופאים המעורבים בזה עברו עבירות קשות מאוד בפן האתי ובוודאי בצד הפלילי ואני מצפה מהמדינה שתפעיל עליהם את החוק שייענשו וישאו בעונש כפי שמגיע להם", אומר השבוע פרופ' רכס. "ההסתדרות הרפואית גינתה את ההתנבגות של הרופאים שהייתה בלתי ראויה. מגיע להם עונש שירתיע. ניסויים לא לצורך תכלית מדעית ראויה. תוך סיכון החולים ועלו בחיים של חולים ונזקים של חולים ללא הסכמה לדעת וללא אישור הלסינקי. לא יכול לתאר לעצמי יותר מצבור של עוולות. זה היה נורא ואיום".

בני משפחת שמול זועמים על הסחבת בטיפול בפרשה ועל העובדה כי חמש שנים לאחר חשיפת הפרשה איש מהרופאים לא הובא לדין. גם התנהלות משרד הבריאות הותירה אותם המומים. "נעשה פה פשע. למה בדיוק הם מחכים? שכל הקרבנות ימותו? הרי הם גם ככה קשישים. שום דבר לא זז. אבא שלנו הלך לעולמו אבל אנחנו לא נשתוק. אנחנו מרגישים שבגדו בנו, כולם משקרים ומזייפים, זה לא ייאמן שהם עדיין עובדים כרופאים".

אנחנו לא עושים את זה בשביל הכסף. אנחנו רוצים שהם ישלמו על מה שהם עשו ורוצים שכל המשפחות יידעו את האמת, כי אנחנו יודעים כמה זה חשוב. כל אחד שקרוב משפחה שלו היה מאושפז בשנים האלה בקפלן והרצפלד צריך לבדוק טוב טוב מה היה שם", אומר אבי בכעס.

מלבד הזעם הם מנסים להכיל רגשי אשמה בלתי מתפשרים שמלווים אותם מדי יום. "זה כואב לדבר על זה. יש תחושת מועקה שלא עשינו מספיק. שאנחנו, הילדים שלו, לא יכולנו לעזור לו כשהוא היה צריך אותנו יותר מכל. בדיעבד, אנחנו מרגישים טיפשים שלא ראינו ולא האמנו. אחרי השיחה מהמשטרה הרגשתי חוסר אונים", אומרת יפה. "הרי הרופאה אמרה לי שנתנו לו תרופה ניסיונית ולא חקרנו כי לא האמנו. הרופאה נתנה לי טיפ ואני פספסתי אותו. כששמעתי את זה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי", היא מודה בכנות.

אחיה אבי, שיושב לידה, מחזק אותה: "פתאום האסימון נופל. אתה מרגיש כמו אידיוט. זה כל כך מתסכל. איפה היינו? כל אחד מאשים את עצמו. מאז אנחנו נמצאים בחוסר שקט. כי הוא אמר את הדברים ואנחנו לא האמנו וייחסנו את זה לבלבול שלו. בשנים האחרונות לחייו הוא היה שואל פתאום אם יש חדש בחקירה. אבל אף פעם לא היה לנו תשובות בשבילו. גם היום, אחרי שהוא נפטר, נותרנו עם הרבה סימני שאלה, אך עם מעט מאוד תשובות"

בגידת הרופאים – עשרות ניסויים רפואיים בוצעו במאות קשישים בבתי החולים קפלן והרצפלד ללא ידיעתם ובלי הסכמתם של החולים

תגובות

ממשרד הבריאות נמסר: "בעקבות בדיקת מבקר המדינה בנושא ניסויים רפואיים שבוצעו בבית החולים הרצפלד וקפלן, מונתה בתאריך 28.6.05 ועדת בקרה ואיכות לבדיקת הנושא.

"בעקבות פרסום ממצאי מבקר המדינה וכן בעקבות דוח ועדת הבקרה והאיכות פתחה משטרת ישראל בחקירה פלילית בנושא, שהסתיימה לאחרונה. בימים אלה אנו ממתינים לקבלת החלטה סופית של הפרקליטות בעניין הגשת כתבי אישום כנגד מי מהמעורבים. לגבי רישיונם – הנושא יילמד בימים הקרובים ובתוך חודש תתקבל החלטה בהקשר זה.

"לנוכח התמונה שנגלתה, של כשל מערכתי של הפיקוח על הניסויים בבית החולים – החליט מנכ“ל משרד הבריאות דאז להפסיק את כהונת ועדת הלסינקי של בית החולים קפלן ולהחליף את החברים המרכזיים בהרכבה, ובמשך תקופה ממושכת נעצרו מחקרים בבית החולים הרצפלד והוטל פיקוח צמוד על כל בקשות המחקר בבית החולים קפלן. בנוסף, ד“ר שמואל לוי סיים את עבודתו.

"פרט לכך, הופקו לקחים מערכתיים מהפרשה כולה, נכתבו נהלים מעודכנים והוגבר הפיקוח על הניסויים הרפואיים בכל בתי החולים בישראל. מנכ“ל משרד הבריאות הנכנס ילמד את הסוגייה ויזמן את משפחת שמול להבהרת כל השאלות שנשאלו, כולל אי עדכון הרשומות הרפואיות. במידה שיש משפחות נוספות, ייעשה דבר דומה".

מבית החולים הרצפלד, שירותי בריאות כללית, והרופאים המעורבים בפרשה ומועסקים עדיין בכללית נמסר בתגובה: "בשלב זה לא הוגשו כתבי אישום ולא נקבעה בדין אשמתו של מי מהמעורבים. במישור האזרחי, תגובה מפורטת של בית החולים תימסר בבית המשפט".

עורגת הדין נוית נגב וגל הררי-גולדמן, ממשרד שינמן-נגב-ניב, המייצגות את ד"ר שמואל לוי:

"לד"ר שמואל לוי נעשה עוול גדול בתקשורת. מדובר באחד הרופאים הבולטים בתחום הרפואה הגריאטרית במדינת ישראל, תחום שרק מעטים הרופאים המוכנים לעסוק בו. ישנם פערים גדולים מאוד בין הדיווחים התקשורתיים המנופחים על מעשיו כביכול של ד"ר לוי, לבין המציאות והאמת בשטח.

"כואב לנו שאדם כד"ר לוי, רופא מקצועי ומסור שפעל לשיפור איכות החיים של הקשישים בישראל שמספרם הולך ורב –מוכפש תקשורתית. אנו מנועות מלהתייחס ספציפית לטענות המוזכרות בכתבה, נאמר רק כי קיים מרחק רב בינן לבין האמת, כפי שעוד יתברר.

"עוד יש לציין כי ד"ר לוי החליט לפרוש מתפקידו כמנהל בית החולים דווקא משום שגילה אחריות למערכת אותה ניהל ולא רצה לפגוע בה, וכמובן שלא מתוך הודאה במעשה פסול כלשהו."
.

לכתבה המלאה הקלק על התמונה…

הם הפכו את אבא לעכבר מעבדההם הפכו את אבא לעכבר מעבדה
הם הפכו את אבא לעכבר מעבדה
הם הפכו את אבא לעכבר מעבדה
הם הפכו את אבא לעכבר מעבדהקישורים:

חוק לא חוקתי – האשפוז הכפוי

להלן המאמר: "חוק לא חוקתי" של ענבל בר-און , NEWS1 , יולי 2009

במשך 17 השנים שחלפו מאז היחקק חוקי היסוד בוטלו חמישה חיקוקים בלבד, בשל היותם סותרים את חוקי היסוד האם אלו כל החוקים הלא חוקתיים במדינת ישראל?

▪ ▪ ▪
בשנים האחרונות, במיוחד עם כניסת פרידמן לכהונת שר המשפטים בשנת 2006, הותקפה ציבורית יכולתו של בית המשפט העליון לבטל חוק לא חוקתי, יכולת אשר מהווה את חיל הפרשים הקדמי במערכה על הגנת זכויות הפרט מפני הכוח הפוטנציאלי (וגם המעשי, יש לציין) של השלטון לרמוס את האזרח.

בפועל, מספר החוקים שבוטלו בידי בית המשפט העליון הם מתי מעט, אך החשיבות במהפכה החוקתית הינה חדירתה לשיח הציבורי ולתפיסת הזכויות של כל פרט את זכויותיו, אל מול השלטון. החוק אשר מאפשר את אשפוזם הכפוי של אנשים בישראל ללא הליך משפטי הוגן, מהווה את אחת הדוגמאות ל'כיצד חוק יכול להיות דורסני', ולנחיצות של בית משפט עליון חזק, שפועל באטמוספירה-נורמטיבית וציבורית של שיח-זכויות.

.
סנקציה חריפה מסנקציה פלילית
שיח הזכויות המסורתי, עוד החל מימי המגנה כרטא, נוצר ונולד על-רקע סמכויות השלטון הדרקוניות לשלול חירות. כל מגילות זכויות האדם והחוקות המסורתיות עסקו בעיקר בהליך ההוגן שיש לאפשר לאזרח, טרם שוללים את חירותו. גם בישראל, המהפכה החוקתית הותירה את חותמה ביתר שאת בתחום המשפט הפלילי – סדר הדין הפלילי הוא התחום שבו נעשו שינויים מרחיקי לכת, הן בפרשנות חוקים קיימים (ראה: דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589), הן בביטול חוקים (ראה לדוגמה בג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, שם בוטל החוק אשר איפשר לעצור חייל ללא הבאה-בפני-שופט לכ- 96 שעות ונקבע כי משך הזמן המקסימלי בוא ניתן לעצור חייל הינו כ 48 שעות), והן בחקיקת חוקים חדשים אשר הסדירו מחדש את כל סוגיית המעצרים והחיפושים, והפעם באופן מידתי ולאור חוקי היסוד (החוקים הישנים בוטלו).

לא בכדי, מהפכות חוקתיות והסדרים חוקתיים חדשים מתקשרים בדרך כלל להליך הפלילי: זהו ההליך אשר בו טמונה מידת-הפגיעה הקשה-האפשרית ביותר בחירויות הפרט. בעצם כמעט הקשה ביותר, שכן ישנו סוג הליך אחד אשר עצם הפגיעה-בחירות-הפרט הטמונה בו, קשה יותר מעצם הפגיעה הפוטנציאלית בחירות הפרט הטמונה במאסר/מעצר: מדובר בהליך האשפוז הכפוי, שכן בעוד שבהליך מעצר/מאסר מוטלת על העציר/אסיר סנקציה של שלילת חירות התנועה בלבד, הרי שבסנקצית האשפוז הכפוי, יש משום "פגיעה בנימים העדינים ביותר בנפשו ובכבודו של אדם, הרחק אל-מעבר להגבלת החירות כשהיא לעצמה" (דברי השופט חשין בבש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 240). הליך של אשפוז כפוי פירושו פגיעה שיטתית, אינטנסיבית, יומיומית וקשה בזכות לשלמות הגוף ולכבוד האדם. מאושפזים בכפייה מולעטים בתרופות בכפייה באופן יומיומי, בניגוד להסכמתם. ראה למשל ציטוט מכתבה של דני שפרלינג ב'ידיעות אחרונות' מיום 16.1.1998:

הוא הגיע לאגף הסגור של מחלקה שש ב´אברבנאל´ והוא רק רצה לצאת משם: "לא רציתי שימשיכו לדחוף לי הלידול. פעם פעמיים ביום היו נותנים לי את הכדור. אתה לא רוצה לקחת? שמים לך את זה באינפוזיה. הפכתי לזומבי. הגפיים התחילו להתכופף לי, איבדתי אנרגיה, הכדור הזה נטרל אותי מהחיים. נהייתי פאסיבי. הכדור הזה גרם לי לעצירת שתן. עשו לי קטטר, זה לא היה מביך כמו שזה כל כך כאב. במחלקה הסגורה לא ראיתי אור יום. לא טיילתי , לא היה לי חופש, הרגשתי כמו חפץ שכל מיני רופאים יכולים לעשות בי כרצונם. האשפוז הפך אותי לחצי בן אדם. נהיו לי בעיות מוטוריות בגלל זה… הייתי חייב להתחיל טיפול פרטני אצל רופא כדי לבטל את תופעות הלוואי ולעמוד בחזרה על הרגליים".

לצורך השוואה, שורה של פסיקות קבעה כי יש לשמור על כבודו של האסיר, ואין לחדור לגופו בכוח; בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294 קבע קביעה זו עוד טרם המהפכה החוקתית, כאשר לאחר המהפכה החוקתית מגמה זו הלכה והתחזקה: כיום לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק החיפוש בגוף"), ככל שהחיפוש בגוף פולשני יותר, כך נחוצות יותר ויותר פרוצדורות-נדרשות בדרך למימושו, וכאשר החיפוש בגוף הינו 'חיפוש פנימי', לא ניתן בשום פנים ואופן לבצעו בכוח. על-פי חוק החיפוש בגוף, חשוד אשר מסרב לחיפוש פנימי, בהיעדר הסבר סביר לסירובו, ייתכן שסירובו יחזק את משקל הראיות נגדו, אך לעולם אין לכפות בכוח חיפוש פנימי על חשוד.

אם נשווה את הנורמה אשר החיל המחוקק ככל שהדבר נוגע לאסירים, חשודים ונאשמים (מושאי ההליך הפלילי), למצבם של אנשים אשר כלואים במוסדות פסיכיאטרים בניגוד לרצונם, הרי שהאחרונים, כאשר הם מסרבים ליטול תרופות, הדבר נכפה עליהם באופן ברוטלי: קשירה למיטה והזרקה לגופם בניגוד לרצונם. גם השופט סביונה רוטלוי, בע"ש (תא) 368/00 פלונית נ' היועמ"ש, המחישה את מצבם הקשה של מאושפזים בכפייה, שהוא גרוע מזה של אסירים אשר הורשעו בעבירות:

כבר נלאיתי להתריע בפסיקותיי על כל העיוותים הנגרמים לאזרחים בהליכי האשפוז הכפוי, שהוא שלילת חירות בצורה הכואבת והקשה ביותר לכל אדם. נדמה כי אם משווה אני את מצבם של אסירים לעומת חולי נפש המאושפזים בכפיה, הייתי אומרת, כי מצבם של החולים קשה יותר, לא רק משום שלא עברו עבירות, אלא משום נטילת צלם אדם מהם עקב נטילת תרופות, שפעמים רבות שולל את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה.

אין ספק שהסנקציה של אשפוז כפוי קשה פי כמה מסנקציה של מאסר בבית סוהר, ולפי הגיון זה, המשוכות הפרוצדורליות שיש לעבור בדרך להטלת סנקציה זו על אדם במדינה דמוקרטית, צריכות להיות רבות יותר, דווקניות יותר ונוקשות יותר מאשר המשוכות שעל הרשות להעביר אזרח בהן, בדרך לכליאתו בבית הסוהר. רק כדי להמחיש את חשיבות הכלל, ואשר לפיו ככל שסנקציה על אדם במדינה דמוקרטית קשה יותר, כך המשוכות שיש לעבור טרם מטילים אותה, רבות ודווקניות יותר, ניתן להציג את פסק הדין בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, שם נפסק כי כמות הראיות לכאורה אשר נדרשות לצורך הטלת מעצר עד תום ההליכים על נאשם צריכה להיות גדולה ורבה יותר מכמות הראיות לכאורה אשר נדרשות מכוח ס' 158 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"): סעיף זה דן בטענת הגנה מקדמית של הנאשם, ולפיה התביעה אפילו לא הוכיחה את טענותיה ברמת ראיות לכאורה, כאשר הרציונל הוא שבעוד שראיות לכאורה כמשמעותן בסעיף 158 לחוק המעצרים נדרשות לרשויות התביעה לצורך קיום הליך פלילי כנגד נאשם, הרי שראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים שוללות חירותו של אדם, ומכאן שרמתן, כמותן וטיבן צריכות להיות בהיקף-נרחב יותר, שכן מדובר בסנקציה של שלילת חירות. מכוח הגיון מדרגי (הגיון אשר הוצג אומנם בפסק הדין זאדה, אך מגלם עיקרון כללי בתורת המשפט) זה ולפיו ככל שהסנקציה אשר מוטלת על הפרט חמורה יותר, כך המשוכות בדרך לנקיטתה צריכות להיות רבות יותר, הרי שהיקף וכמות הראיות וטיבן, וכן המשוכות הפרוצדורליות בדרך להליך של אשפוז כפוי צריכים לעלות בדווקנותן על המשוכות, הן הראייתיות והן הפרוצדורליות – אשר ננקטות בהליך פלילי נגד חשודים ונאשמים.האמנם כך הוא הדבר?

למרבה הצער, ובניגוד לכל הגיון דמוקרטי וחוקתי, הגם שאשפוז כפוי מהווה עונש קשה יותר לפרט מאשר עונש מאסר (שכן טמונה בו פגיעה שיטתית, יסודית, אינטנסיבית ויומיומית בכבודו, פרטיותו, ובזכותו לשלמות הגוף של המאושפז בכפייה) – הדרך לביצועה של סנקציה זו קלה בהרבה מהדרך להרשעת אדם בישראל.

.
משוכות קלות בדרך להפעלת הסנקציה
בעוד שכדי להרשיע אדם בעבירה ולהטיל עליו עונש מאסר על התביעה להוכיח את פרשתה ("פרשת התביעה", קרי העובדות המתוארות בכתב האישום, אשר מגבשות עבירה בת–מאסר) מעבר לכל ספק סביר, הרי שלצורך הטלת סנקציה של אשפוז כפוי על אדם נדרשות "ראיות לכאורה" בלבד (ראה ס' 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991) – קרי די בעדות שמועה שאדם, גם אם הוא בעל עניין (כגון קרוב משפחה או שכן), אשר לא אומתה, כדי להביא לכליאת אדם בבית משוגעים בישראל. בעוד שהן חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, והן חוק המעצרים, מתווים לרשויות התביעה ולרשויות אכיפת החוק, פרוצדורה ממושכת, מדוקדקת, של סדרי דין וסדרי הבאת ראיות, אשר באם יקוימו, הסיכוי להרשעות שווא יקטן למינימום האפשרי – הרי שה'פרוצדורה' של כליאת אדם בבית חולים לחולי נפש כוללת לעיתים קרובות מאד התדפקות של גברתנים על דלתו, תוך לקיחתו של האדם, ללא כל הסבר, לאשפוז כפוי, שם לרוב הוא יסומם בתרופות אשר ימנעו ממנו "את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה" (ראה דברי השופטת רוטלוי בע"ש (תא) 368/00 פלונית נ' היועמ"ש), יכולת אשר מהווה עוגן מרכזי ביכולת של כל אדם להגן על עצמו מפני הליכים אשר נוקטת כנגדו הרשות, יכולת שהינה תנאי מקדמי למימוש זכות הטיעון או זכות השימוע.

במדינת חוק דמוקרטית ההקפדה על זכות השימוע הינה אבן יסוד בתחום הדין הפלילי, ראה למשל, ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, ניתן ביום 4.05.06). בפרשה זו נפסלה הודאתו של חייל בעבירה שיוחסה לו, שכן לא הודע לו על זכותו להיוועץ בעו"ד ובכך נפגעו זכויותיו הפרוצדורליות. מבין השיטין של פרשה זו עולה אחד האדנים החשובים בכל סדר דין פלילי במדינה דמוקרטית מתוקנת: מסד פרוצדורלי עמוק ושיטתי אשר מאפשר למי שעומד ותלוי כנגדו עונש מאסר – למצות באופן מיטבי את ההגנה על עצמו.

כאשר מוטלת על אדם סנקציה של כליאה בבית-חולים לחולי נפש, הפגיעה בזכות השימוע/טיעון של האדם שכנגדו מופעלת הסנקציה מובנית בעצם ההליך. לא רק עצם ההלעטה בתרופות אשר מקשה על יכולת הדיבור, הביטוי והחשיבה פוגמת באופן אינהרנטי ביכולת של הכלוא להגן על עצמו מפני ההליך הדורסני הזה, אלא גם תפיסת היסוד במחשבה הפסיכיאטרית לפיה אדם אשר מתנגד לעצם כליאתו בבית-חולים לחולי נפש הינו "חולה חסר תובנה למצבו" משפיעה לרעה, אם לא פוגמת באופן קשה, ביכולתו להתגונן.הגם שכיום, בעקבות תיקון לחוק, ניתן ייצוג במרבית המחוזות למאושפזים בכפייה, הרי עצם הפגיעה המובנית שבהליך האשפוז הכפוי בזכות הטיעון, הופכת את זכות הטיעון לאפקטיבית במידה פחותה.

כך לדוגמא: הגם שבפועל מאושפז בכפייה זכאי לייצוג בפני ועדה פסיכיאטרית, הרי עצם תפיסתו את עצמו כמי שאינו צריך להיות כלוא בבית המשוגעים, מהווה בעיני הוועדה הפסיכיאטרית (אשר מורכבת מרוב של רופאים, קרי שני רופאים ומשפטן אחד) עדות לכך שהכלוא שעניינו נדון בפניהם הינו "חולה חסר תובנה למצבו": כלומר מימושה של זכות הטיעון הוא זה שייתפס בעיני הרופאים היושבים בוועדה כ"ראייה" לכך שהכלוא צריך להישאר כלוא (עד שילמד לקבל את העובדה שהוא "חולה").

זאת ועוד: באופן מובנה, עצם הטענה אשר מועלית בפני הכלוא בבית-חולים-לחולי נפש, ולפיה הינו "חולה-נפש" ו"עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי" (ראה ס' 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991), הינה טענה אשר קשה להתגונן בפניה, שכן קשה להתגונן מפני טענות מעורפלות כגון "מסוכנות" או "מחלת נפש" והרבה יותר קל, לנאשמים במשפט פלילי, להתגונן כנגד כתב אישום ספציפי אשר מתאר בצורה עובדתית (לרבות שמות, מקומות, תאריכים, חפצים וכו') עבירות אשר הם חשודים בביצוען. קל יותר להתגונן כנגד כתב אישום אשר נוקט בשפה של פרטים מאשר כנגד טענה כי הנך "חולה" ועקב מחלה זו אתה עלול, בעתיד, "לסכן את זולתך".

.
האם התכלית ראויה? האם החוק מידתי?
החוק המאפשר אשפוז כפוי בישראל, אם כן, פוגע באופן יסודי בשורה ארוכה של זכויות יסוד. הוא פוגע פגיעה קשה בחירות האדם, הרבה מעבר לפגיעה בחירות אשר מוטלת על עבריין מורשע, הגם שמדובר באדם חף מפשע. החוק מאפשר פגיעה בחירות גם מעבר לפגיעה אשר מובנית בעצם הכליאה, פגיעה בפרטיות ופגיעה קשה בשלמות הגוף (בדמות הלעטה כפויה בתרופות). האם החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה?פסקת ההגבלה, אשר בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובעת כי כל עוד חוק אשר פוגע בזכויות יסוד המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתאים לתנאי פסקה זו, הרי שהחוק ייחשב כחוקתי. הגם שחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 הינו חוק שחוקק טרם חקיקת היסוד, ועל כן הינו מוגן בשמירת דינים (ס' 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), הרי שלפי הלכת גנימאת' (דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589) גם חוקים אשר נחקקו טרם חוקי היסוד יש לפרש ברוח חוקי היסוד. פסקת ההגבלה קובעת שלושה תנאים מצטברים כדי שהחוק אשר נחשד כ'לא חוקתי' יעמוד בתנאיה:

א. על החוק להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;

ב. על החוק להיות לתכלית ראויה;

ג. הפגיעה בזכויות היסוד מכוח החוק אינה צריכה להיות אלא במידה שאינה עולה על הנדרש.

האם חוק אשר מטיל על אנשים סנקציה שהיא מרחיקת לכת בחומרתה ממאסר שמוטל על אסירים שהורשעו בדין, וזאת כאשר מדובר באנשים אשר עומדת להם חזקת החפות, ואשר הסנקציה הוטלה עליהם תוך פגיעה קשה בזכויות-ההגנה-הפרוצדורלית שלהם עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינה דמוקרטית? לא, ולא מוחלט; באופן היסטורי, המאבק על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם קשור במאבקו של הפרט מפני הטלת סנקציה שלטונית שרירותית, קשה ושאינה מידתית. חוק אשר מטיל סנקציה כה דרקונית על אדם, ואשר מאפשר לו כה-מעט הגנות פרוצדורליות מפניה – אינו הולם את ערכיה של מדינה דמוקרטית.

האם החוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א – 1991 עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית? 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית'- זהו, כשלעצמו, נושא כה רחב יריעה אשר חורג בהרבה מיריעת הדיון הקצרה במאמר זה, ויחד עם זאת – חשוב להדגיש כי מורשת ישראל מקפידה הקפדה יתרה על "כבוד הבריות", עיקרון אשר זוכה למקום של כבוד במורשת הפסיקה העברית. יתרה מכך: מדינת ישראל מהווה ביתו הלאומי של העם היהודי אשר היה קורבן לפרעות, לרדיפות ולעלילות דם: הוקעת קבוצה מסוימת (אלו שמתויגים כ'חולי נפש') מחגורת ההגנה אשר פורשת השיטה הדמוקרטית על אזרחיה, (ואשר לפיה: אדם חף מפשע עד שהוכח אחרת), אינה עולה בקנה אחד עם ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית, במובן של היותה בית לאומי לעם שסבל באופן שיטתי מאפליה ממוסדת על-רקע הסטריאוטיפים שהופנו כלפיו: האפליה הממוסדת כלפי אנשים המוגדרים כ'חולי נפש' בחוק החרוט, (לעומת עבריינים מורשעים בעבירות קשות כגון אונס, רצח וכו', אשר להם עומדת חזקת החפות כל עוד אשמתם לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר), נובעת מתוך הסטראוטיפ של "מסוכנותם" הדמונית, כביכול, של מי שהוגדרו כ'חולי נפש'.

האם החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 הינו לתכלית ראויה? חוק זה, אשר נמצא בשדה נורמטיבי של מדינה דמוקרטית, בו אין שוללים חירות של אדם אלא בתנאים מאוד מצומצמים (יסוד סביר לחשד שנעברה עבירה, וזאת רק באם החשוד עלול לשבש הליכי משפט או לסכן את ביטחון הציבור, או במקרה של מאסר – לאחר שאדם הורשע בביצוע עבירה, מעבר לספק סביר, ראה ס' 13(א) וכן ס' 23(א) לחוק המעצרים) מאפשר שלילת חירות בפרוצדורה קלילה יחסית של מי שמתויגים כ'חולי נפש', וזאת מתוך הנחת יסוד מובלעת לפיה במי שמתויגים כ'חולי נפש' טמונה מסוכנות רבה יותר מאשר בשאר האוכלוסיה. יש לזכור כי לאורך ההיסטוריה אות הקין של 'מסוכנות' הוטלה על אוכלוסיות מוחלשות ומדוכאות חברתית, באופן שרירותי ופאסדו מדעי אשר הסתבר בדיעבד כנשען על אדנים "מדעיים" כושלים-מתודולוגית. התכלית של "הגנה על הציבור" מפני מי שמיוחסת לו באופן קטיגורי מסוכנות מזכירה אפליות פסולות מהעבר הרחוק, מאותם פרקים בהיסטוריה אשר אותם אנו רוצים לשכוח. כמו-כן התיוג באופן קטיגורי של קבוצה מסוימת כ'מסוכנת' מעלה ריח של משטרים רודניים אשר עורכים דמוניזציה ל"אחר", ואשר רודפים אותו בשל "מסוכנותו" (כך לדוגמא, בתקופת העבדות בארצות הברית, הפחד לשחרר את העבדים נבע, בין היתר, מן החשש שברגע שחרורם הלבנים יסבלו התפרצויות אלימות כ"נקמה").

האם ניתן להצביע על תכלית הנוספת של חוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, והיא 'ריפוי'? קשה לכנות אקט כה ברוטלית של אלימות שלטונית כלפי הפרט, כליאתו בכוך והלעטתו בכוח בתרופות, תוך נקיטת אמצעים ברוטליים כלפיו (קשירה למיטה במקרה שהוא מסרב ליטול את התרופות, והזרקה בכוח של התרופות לגופו, תוך גרימת סבל נפשי וגופני לקורבן של אקט זה) כ"ריפוי". כאשר אנו מדברים על 'חדירה לגופו של אדם בניגוד לרצונו' (מה שמתרחש לרוב בבתי חולים לחולי נפש), מצד הצוות וכלפי הכלואים, האסוציאציה שעולה בתודעתנו, ובצדק, הינה של אינוס. שורה ארוכה של פסקי דין אשר עוסקים בעבירת האינוס שבץנתס' 345(א) לחוק העונשין, מתארים את הסבל הרב, ההשפלה הקשה והעלבון הצורב שהינם מנת חלקה של קורבן עבירת האינוס על שום שפלשו לגופה בניגוד לרצונה (גם אם הפלישה לא כללה בחובה גרימת חבלה פיזית, עדיין, עצם הפקעת האוטונומיה האישית מהווה "עלבון צורב אשר חותך את הנפש", כדברי השופט חשין בע"פ 115/00 אריק טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289). קשה להבין כיצד אקט זה, של פלישה בכוח לגוף, אשר הוכר בהקשר של גבר הפולש בכוח לגופה של אישה, כאחת החוויות הטראומטיות ביותר שאישה (וגם גבר, במידה שהוא מותקף מינית) יכולה לעבור, יכול להיתפס בעיני כל אדם סביר, בהקשר אחר כ"ריפוי" אך משום שהפולש בכוח מוגדר כ'רופא' והנפלש מתויג כ"משוגע". פלישה בכוח, היא פלישה בכוח . היא "דורסת את הרצון" ו"חותכת את הנפש" ו"רומסת את ה'אני'" (כדברי השופט חשין בפרשת טייב).

התנאי השלישי אשר מציבה פסקת ההגבלה, הינו תנאי המידתיות: תנאי המידתיות המתחלק לשלושה מבחני משנה, וזאת כפי שאלו הוגדרו בבג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241: א. על האמצעי להתאים באופן רציונלי להשגת המטרה: יש לשאול באם אשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש, אקט אשר חורט טראומה כה קשה בנפש מי שמהווים קורבן לו, יכול להוות אמצעי רציונלי לריפוי הנפש? ב. יש לנקוט את אותו אמצעי, מקשת האמצעים אשר עומדים לרשות הרשות השלטונית, אשר פגיעתו בפרט פחותה: בהקשר זה יש לשאול האם לא קיימות שיטות טיפול אלטרנטיביות בנפש האדם, אשר אין בהן את מידת הברוטליות והאלימות המובנית בנפש הפרט אשר טמונה באשפוז כפוי? התשובה ברורה מאליה – לא חסרות אלטרנטיבות, אנושיות יותר, אלימות פחות. ג. "אם השימוש באמצעי החקיקתי גורם לפגיעה חמורה בזכות האדם, ואילו התועלת הצפויה ממנו לציבור היא מזערית, כי אז אפשר שהחקיקה חורגת מהמידה הדרושה" (מתוך פרשת צמח) – הפגיעה בזכויות אדם אשר מובנית בעצם הליך האשפוז הכפוי היא כה קשה וחמורה, ועולה לאין שיעור (כאמור לעיל) על הפגיעה בזכויותיהם של אסירים מורשעים בעבירות, שגם אם נניח לצורך העניין תועלת מסוימת בהליך זה, יש לשוקלה אל מול החריגה חסרת הפרופורציות מכל עיקרון יסוד חוקתי – שכן קשה להבין איך מה שנאסר לעולל לאסירים שהורשעו בדין, מותר לעולל לחפים מפשע (פלישה בכוח לגופם).

.
סיכום
חקיקת חוקי היסוד גררה אחריה מהפכה רבתי בכל הקשור לזכויות אסירים ולזכויות עצירים. גם אם עדיין יישום התוצאות של מפנה זה שבחקיקה ובפסיקה, ככל הנוגע לאסירים ולעצירים, אינו מורגש בפועל, הרי שמדובר בתהליך מתמשך, אשר תוצאותיו ניכרות לטווח הארוך.

הליך של הכרה בזכויות לקבוצת אוכלוסיה אחת, מוביל, בכמעט-תהליך-היסטורי מתבקש מאליו, להרחבה ולהכרה בזכויות של קבוצות נוספות אשר סבלו מהפרת זכויות בעלת אופי דומה. תהליכים שכאלו התרחשו בארצות הברית, אשר בה התנועה לזכויות האזרח משנות ה-60', הובילה כמעט באופן מתבקש לתהליך של שחרור הנשים בשנות ה-70', מה שהוביל לתהליך נוסף של תנועות זכויות-האדם ההומו-לסבית. בעוד שמדינות טוטליטריות הליך של שלילת זכויות מאוכלוסיה אחת, יוביל לרוב, תוך זמן מה, לרמיסת הזכויות של אוכלוסיות נוספות, גם כאלו שהסכינו קודם לכן בשתיקה עם שלילת זכויות של האוכלוסיות אשר זכויותיהן נשללו ראשונות, הרי שבמדינה דמוקרטית, הליך של קונסטיטואליזציה (קרי החלת ערכי היסוד של החוקה) כלפי קבוצה אחת, מביא בהכרח להרחבת זכויות היסוד גם על קבוצות אחרות. דומה שתהליך המשכי מתבקש מהמהפכה שהתחוללה בזכויות העצורים, הנאשמים והחשודים בעקבות חוקי היסוד, הינו תהליך דומה כלפי מי שמתויגים כ'חולי נפש' ואשר, במצב החוקי (והלא חוקתי) דהיום – זכויותיהם נרמסות.

תהליכים כאלו, של קונסיטטוליזציה של מצבה החוקי של קבוצה מסוימת אינם תהליכים אשר מתרחשים ביום אחד. מדובר בתהליכים מזדחלים, מתמשכים על פני שנים, אשר מתעצבים מפסיקת ביהמ"ש-עליון אחת למשנתה, תוך שהציבור עוסק, תוך-כדי, בהטמעת הגישה והרוח ה'חוקתית' החדשה.

אך הקרקע אשר מתוכה צומחים תהליכים כאלו הינה קרקע 'חוקתית'- קרי קרקע נורמטיבית של חברה אשר מכירה בזכויות היסוד, ובביהמ"ש עליון חזק אשר יגן עליהן מפני הכוח המובנה והרה-הפוטנציאל-להשחתה של הרשות השלטונית. ללא קרקע מוצקה, מחד-גיסא, של חוקי יסוד, ושמים איתנים מלמעלה – של בית המשפט עליון חזק אשר מהווה רוח-גבית לאותן זכויות יסוד, תהליכים אלו באטמוספרה החברתית נורמטיבית אינם יכולים להתרחש. גדיעת תהליך הקונסטיטוטליזציה של האטמוספירה הנורמטיבית ושל השיח הנורמטיבי של החברה הישראלית, מסכן את הפג העדין הזה, של תהליך ההכרה בזכויות היסוד במדינת ישראל, פג שללא האינקובטור של הספירה הנורמטיבית של שיח-זכויות היסוד – לא יוכל להתקיים. ללא בית המשפט עליון חזק עלולה לחול נסיגה קשה בכל הקשור לזכויות היסוד של מי שזכויותיהם כבר הושגו בעקבות המהפכה החוקתית (אסירים, נאשמים, חשודים, עצורים), והתהליך של קונסטיטוטליזציה של מי שטרם החל תהליך ההכרה בזכויותיו – ייגדע באיבו. אין זה דיבור תיאורטי גרידא. שורה של ידיעות עיתונאיות בשנים האחרונות חשפו מסכת קשה של אלימות פיזית כלפי כלואים במוסדות פסיכיאטרים (ראה לדוגמא: אטילה שומפלבי, אח התעלל פיזית ונפשית בחולי-נפש, בתוך עיתון 'ידיעות-אחרונות' האלקטרוני, 21.08.02). קשה שלא להבחין בין הקשר הסיבתי ההדוק בין האלימות הממסדית כלפי אותם אנשים, לבין האלימות היזומה של סגל במוסדות כלפיהם; כאשר החוק מצהיר על קבוצה מסוימת שהיא מחוץ לחוק (במובן החוקתי שלו), ושולל מקבוצה זו, בתוקף חוק (לא חוקתי) את זכותה על גופה, אין תימה שאחרים (כמו אותם אנשי סגל במוסדות אשר התעללו באנשים אלו) רואים בגוף זה הפקר, ומושא להתעללות. על כן, הדיבור על-זכויות-יסוד אינו תיאורטי גרידא, אלא מעשי.

קבוצה אשר מודרת מן השיח הדמוקרטי, סובלת גם מהתעללויות אשר נלוות להדרה משיח זכויות זה. המאמר לעיל המחיש בקצרה, בלבד, את אי-החוקתיות של החוק אשר מאפשר את אשפוזם בכפייה של אזרחים במדינת ישראל. דיון מעמיק בסוגייה זו דורש אולי מאמר נרחב, ואולי ספר. אין ספק שלא ניתן להקיף את כל הסוגיות הקשורות לכך במאמר קצר אחד; יחד עם זאת, בחרתי לדון בקצרה באי-חוקתיות החוק ובשלכות הקשות של אי-חוקתיות זו (הדרה של קבוצה שלמה מן הכלל, אשר החוקים של מדינת-שלטון דמוקרטית, חוק חלים עליו) תוך השוואת היעדר-זכויותיהם של מי שמתויגים כ'חולי-נפש' לזכויות הרבות שהוקנו לאסירים/עצירים/חשודים ונאשמים בעקבות המהפכה החוקתית, כדי להמחיש את חשיבותה של מהפכה חוקתית מתמשכת, ואת הפגיעה בחירויות הפרט המצפה לנו, אזרחים במדינת-ישראל, ללא בית המשפט עליון חזק.

קישורים: