דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים

המאמר דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים , רן רזניק, הארץ , יום שישי, 28 במאי 2004,

חולי נפש רבים סובלים מטיפול רפואי כושל ומהזנחה רפואית; חולים אחרים סובלים מאלימות פיסית ומילולית מצד הצוות הסיעודי

במחלקות האשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים בישראל יש "תחושת איום ואווירת פחד" שמונעת מהחולים להגיש תלונות על המחלקות. כשכבר מוגשות תלונות, הן לא תמיד מדווחות להנהלות בתי החולים ולא מופקים לקחים כדי למנוע הישנות הכשלים – על אף שמדובר גם בתלונות חמורות על "חוסר נגישות וסובלנות" מצד מנהלי המחלקות ויחס בלתי הולם של הצוות הרפואי והסיעודי.

אלה רק חלק מהממצאים הקשים על הפגיעה המתמשכת בחולי הנפש, שנמצא בסקר שערך משרד הבריאות ב-2003-2002 ב-17 בתי חולים פסיכיאטריים ומחלקות בבתי חולים כלליים בישראל, שבהם מאושפזים כ-4,600 חולי נפש. הסקר, המקיף ביותר שנערך עד עתה, נעשה באמצעות שאלונים וראיונות למנהלים, עובדים, מטופלים ובני משפחותיהם.

בנוסף, חולי נפש סובלים מטיפול רפואי כושל, שפעמים רבות ניתן לאחר עיכוב ממושך, ומהזנחה רפואית קשה. מדובר בעיקר בתחומי רפואת שיניים, גינקולוגיה וסיעוד אצל חולי נפש זקנים.

חולי הנפש סובלים גם מאלימות פיסית ומילולית קשה מצד הצוות הסיעודי ומצד מטופלים אחרים. במחלקות קרו מקרי גניבה רבים, והשימוש בסמים בהן שכיח (נמצא כי מנהלי בתי חולים לא מצליחים להשתלט על הכנסת הסמים למוסדותיהם). החולים סובלים גם מפגיעות מיניות, מקשירה בלתי מוצדקת בניגוד להוראות החוק ומענישה בלתי הולמת, הכוללת איומים בלתי חוקיים על קשירה, הגבלת תנועה, איומים בהעברה למחלקה הסגורה. בנוסף, דווח על צוות שהעיר חולים על ידי משיכת השמיכה מגוף החולה ועל חולה שהתלונן שפנה לאחות במחלקה ו"נענה שאם לא יפסיק היא תקשור אותו".

תוצאות הסקר הוצגו באחרונה בפני שר הבריאות דני נוה ומנכ"ל המשרד הפרופ' אבי ישראלי. ואולם, התוצאות שהוצגו לנוה וישראלי הן רק התוצאות הכלליות של הסקר (שמצביעות על תופעות ומגמות כלליות); הממצאים לגבי כל אחד מבתי החולים מוסתרים אפילו ממשרד הבריאות – על אף שבחלק מהמקרים מדובר בממצאים קשים. זאת למרות שכל בתי החולים אמורים על פי חוק להיות בפיקוח מלא של המשרד וחלק מבתי החולים, כמו אברבנאל, אף בבעלותו של משרד הבריאות.

בסקר נמצא עוד כי החולים סובלים מתנאי אשפוז קשים ומבישים: נמצאו מחלקות שבהן מאושפזים 12 חולים בחדר, מחלקות שבהן החולים מתקלחים רק שלוש פעמים בשבוע ומחלקות שבהן אין מיטה קבועה לחולה ואין ארונית אישית לחפציו, אין חדרים לביקור משפחות, אין פינות עישון (ולכן העישון חופשי בכל המחלקה) ואין אפשרות לשמור על פרטיותם של החולים.

משרד הבריאות בדק בשנים האחרונות ממצאים קשים על טיפול רפואי כושל בבעיות גופניות של חולי נפש (בין השאר התגלו מקרים כאלה בבתי החולים "שער מנשה" באזור חדרה, באברבנאל ובבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע). בתחום זה נמצא בסקר כי אפילו במחלקות פסיכיאטריות שממוקמות בתוך בתי חולים כלליים, יש מקרים שחולים נאלצו להמתין לבדיקה גופנית עד שבוע.

בבתי החולים הפסיכיאטריים נמצא כי "העברת חולים לבתי חולים כלליים או למרפאות כרוכה בעגמת נפש רבה לחולים ולבני משפחותיהם. חולי הנפש, בני משפחתם ולעתים אף אנשי הצוות אומרים כי הטיפול הגופני בחולים אלה הוא חלקי ולא מספק וניתן 'במטרה להיפטר מהחולים'".

תוצאות הסקר מוסתרות גם מנוה

תוצאות הסקר לגבי כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים מוסתרות לא רק משר הבריאות דני נוה וממנכ"ל משרדו הפרופ' אבי ישראלי, אלא אפילו מהד"ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. זאת בעקבות ההחלטה של הנהלת המשרד ב-2002 (בראשות הד"ר בועז לב, אז מנכ"ל המשרד) להיענות לדרישה של איגוד מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים וההסתדרות הרפואית שהסקר יתקיים רק בתנאי שתוצאותיו לפי בתי חולים לא ייחשפו אפילו בפני המשרד עצמו.

בעקבות זאת המשרד אינו מסוגל לערוך בקרה אפילו על אותם בתי חולים שבהם נמצאו ממצאים קשים על יחס מחפיר לחולים. כפי שפורסם בדצמבר ב"הארץ", בכירים במשרד העלו על כך ביקורת נוקבת ובכיר בהנהלת המשרד אמר כי הדבר "מהווה מעילה באמון הציבור". ממשרד הבריאות נמסר כי לאחר שהסקר הוצג לשר ולמנכ"ל המשרד הם הינחו את הנהלת המשרד ליישם את לקחיו.

פלייליסט – מוסד פסיכיאטרי אברבנאל

פלייליסט – בית חולים פסיכיאטרי – טירת הכרמל

קישורים:

מודעות פרסומת

הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' אמר לי קח אותה למקלחת ות… אותה

סער שיינפיין: "הייתי בסיטואציות לא אנושיות" , 11/03/2012
מערכת גיא פינס
מתמודד "האח הגדול" שחשף את פרשת הכדורים הפסיכיאטריים מדבר על הרגעים הקשים בבית, בראיון ראשון מאז החשיפה הגדולה בשבוע שעבר. "הפסיכיאטר (אילן רבינוביץ') אמר לי קח אותה למקלחת ות… אותה", משחזר שיינפין
.

.
מתמודד העונה שנייה של "האח הגדול" סער שיינפיין, שחשף את פרשת הכדורים הפסיכיאטריים בתוכנית הריאליטי בשבוע שעבר, מספר בראיון ראשון מאז החשיפה על מה שעובר עליו בימים האחרונים. "התגובות מרגשות אותי, אני לפעמים לא עומד בזה רגשית וזה חונק שאנשים מבקשים ממך סליחה, אבל זה מחמם את הלב", הוא מודה.

"כמה ימים לפני שהתחלנו את גלגול הפרשה, עמדתי בבר ונגשה אליי בחורה שאני לא מכיר ואמרה לי שאני יודע שיש לנו את אותו פסיכיאטר", משחזר שיינפיין. "אני לא יודע איך מישהו מגלה את הסוד שלך לפני שסיפרת אותו, זה הרגיש כאילו היא ראתה אותי בעירום. שאלתי אותה למה היא מתכוונת והיא אמרה לי שאילן רבינוביץ' לוחץ עליה להכנס להפקה של 'האח הגדול'. החלטתי שאני לא יכול לשתף פעולה עם השתיקה ורציתי להוציא את זה". שיינפיין מספר על סיטואציות שאותן הוא זוכר ובהן כמעט והיה "על הרצפה בוכה. אני חושב שהסיטואציות שהייתי בהן היו תת אנושיות, אני זוכר שהייתי מתחנן על נפשי לצאת החוצה בבכי משם. מה הדרך לצאת אחרת? לנפץ את דלת הזכוכית? לטפס על החומות ולברוח החוצה?".

כשנשאל למה בלע את הכדורים בסופו של דבר, ענה כי גם הוא לא הבין את מעשיו. "זה הסימפטום של נאנסת, איך לא הבנתי שהכדור לא יעשה לי טוב, אבל אתה רוצה לחשוב שזה יעזור כדי שתוכל להרגיש ולתפקד טוב יותר", הוא מסביר. על מערכת היחסים שלו עם המתמודדת איילה רשף, אמר שהפסיכיאטר רבינוביץ' היה מלטף אותו, "הייתי בוכה והוא היה אומר לי "דמעות של מלאכים". אני מתחלחל מזה, אתה פשוט שבוי שלו. כשאני מנסה לחשוב על הרומן שלי עם איילה היום הכל בכלל היה על גבול הפלרטוט, הוא אמר לי שאני אעוף מהבית אם לא אגע באיילה. הוא אמר לי 'למה אתה עוצר בעצמך, קח אותה למקלחת ות.. אותה, תתפוס אותה ות.. אותה במקלחת'. אמרתי לו 'תקשיב אני במצוקה'".

קישורים:

תחלואי מערך בריאות הנפש – עובדות במוסד בצפון לחדרה נאשמות בהתעללות מינית בפגועי הנפש

עדי רווח ואורלי וונדה מפרדס-חנה נאשמות בשורת עבירות מין חמורות, שביצעו בחוסים שהיו מופקדות על הטיפול בהם. נוסף על כך, הורו למטופלים להכות אחד את השני ולקלל את עצמם

הכתבה עובדות המוסד נאשמות בהתעללות מינית בפגועי הנפש 27/09/2010 , יואב איתיאל , מגזין המושבות , צילום יואב איתיאל

עו"ד גדעון קוסטא, סניגורה של אחת הנאשמות, אומר כי אינו רוצה עדיין להגיב לתוכן כתב האישום: "רק היום ניתנת לי הזדמנות להתחיל וללמוד את חומר הראיות לעומק. לאור העובדה שמדובר בנאשמות צעירות ללא כל עבר פלילי, אני שמח על כי בהסכמת הפרקליטות נעתר בית המשפט לבקשת הסניגורים להפנות את הנאשמות לתסקיר שירות המבחן". בהארכת המעצר הראשונה הזכיר קוסטא כי: "התלונה הוגשה על ידי עובדת המסוכסכת עם אותה חשודה אחרת. העובדת הזו שהתלוננה אומרת שראתה דברים, אבל אם אכן כך לא ברור מדוע לא עשתה דבר להפסיקם, ומדוע הגישה תלונה רק לאחר מספר ימים". עו"ד אסיל מקלאדה שייצגה את הנאשמת השנייה אמרה אז: "מישהו צריך לעשות בדק בית בקשר עם דברים נוראיים, בלשון המעטה, הנטענים כי קורים שם בהוסטל. צר לי שכשעיר לעזאזל טופלים חשדות על מרשתי בגלל מזימות. מתברר שאחת החשודות הזדעזעה ממה שהיא ראתה בהוסטל מאז החלה לעבוד שם לפני כחדשיים. היא סיפרה על כך לבני משפחתה והתלוננה להנהלת ההוסטל. לכשהתלוננה, הגיבו בהנהלה בחשדות שהיא שתולה, שהיא מרגלת".

הנאשמות בהתעללות בבית משפט מחוזי בחיפה

הנאשמות בהתעללות בבית משפט מחוזי בחיפהבבית המשפט המחוזי בחיפה הגישה היום (שישי 24.9) פרקליטות מחוז חיפה כתב אישום חמור כנגד שתי צעירות בנות 21 ו-22, אשר הועסקו כמטפלות בהוסטל באיזור המושבות צפונית לחדרה. השתיים עבדו במחלקה המיועדת למי שלוקים במחלת נפש בנוסף לפיגור שכלי. שתיהן משוחררות מצה"ל. לפחות אחת מהן עבדה במקום במסגרת "עבודה מועדפת" לחיילים משוחררים. המחלקה נמצאת בפיקוח משרד הבריאות ומוגדרת כבית חולים. משטרת חדרה עצרה את השתיים לפני כשבועיים וחצי, ב-7 לספטמבר, ומאז הן מוחזקות במעצר. חקירת המשטרה החלה בתלונתה למעסיקיה במקום של עובדת אחרת, אשר לדברי המשטרה הובילה לחקירה פנימית במוסד ובסופו של דבר להעברת החומר למשטרה.

במקביל להגשת כתב האישום הורה היום השופט יצחק כהן כי השתיים תישארנה במעצר. לבקשת סניגוריהן של הנאשמות ובהסכמת הפרקליטות הורה השופט כהן גם כי דיון באפשרות של חלופת מעצר ייתקיים אצלו ב-18 באוקטובר לאחר שיתקבל אצלו תסקיר שירות המבחן.

כתב האישום מגולל מסכת של התעללויות קשות בחוסים חסרי הישע, רובן בעלות אופי מיני ושהתרחשה במוסד לאורך זמן.

בין האירועים המתוארים בכתב האישום עידודם של שני חוסים גברים לקיים יחסי מין אוראלים זה עם זה בסלון הבית, תוך שהנאשמות וכן חוסים אחרים צופים במתרחש. לפי המתואר עובד בכיר יותר מהשתיים אשר הגיע לאירוע בהזמנתן "כדי לראות משהו", דרש מהן להפסיק את מעשיהן והבהיר להן שמעשיהן אסורים. האירוע התרחש בחודש אוגוסט.

ע"פ כתב האישום, הורו הנאשמות במקרים שונים לחוסים גברים לאחוז ולנשק את שדיה של אחת החוסות וזאת תוך שהיא מתנגדת למעשים. באחד המקרים המתוארים עמדו וצחקו מנגד שתי הנאשמות תוך שהן מסתכלות על המתרחש להוראותיהן. במקרה אחר ביקשה אחת הנאשמות מאותה חוסה לקלל את עצמה בקללות כגון "מי בת זונה" ו"כוס אמא שלך". הנאשמות צפו במתרחש וצחקו ואחת מהן אף הקליטה את האירוע במכשיר הטלפון הסלולרי שלה. אחת הנאשמות נהגה לעודד את אחד החוסים לנשק את אותה חוסה בתמורה לסיגריה וכך עשה במספר הזדמנויות.

אחת הנאשמות, כך ע"פ כתב האישום, נהגה ללפף את גופם של החוסים בנייר טואלט ולצלמם במכשיר הטלפון הסלולרי שלה.

ב-30 באוגוסט, הכל על פי כתב האישום, בסמוך לשעה שמונה בערב, בעת שהנאשמות עבדו במחלקה יחד עם עובדת נוספת, נכחו בסלון המחלקה מספר חוסים. חוסה גבר שוב נישק את החוסה על שפתיה להוראותיה של אחת הנאשמות בתמורה לסיגריה. לאחר שעישן אותה, הובילה הנאשמת הזו את החוסה למרכז הסלון, השכיבה אותה על הרצפה, והשכיבה עליה את החוסה הגבר. היא הורתה לו להרים את חולצתה של החוסה, שמה את ידיו על שדיה והורתה לו לנשק אותם. כשרצה להתרומם אך הנאשמת שמה על גבו יד ולאחר מכן רגל, כדי למנוע זאת. העובדת הנוספת ביקשה מהנאשמת לחדול, וחזרה לשבת במשרד. בינתיים קם הגבר מהחוסה, וזו רצה לכיוון המטבח. הנאשמת רצה אחריה, הובילה אותה ביד, דחפה אותה בכתפיים כך שתכרע וראשה בין רגליו הפסוקות של החוסה שישב כבר אותה עת על הספה.

ב-5 בספטמבר, מועד בו על פי הידוע נערכה כבר חקירה פנימית במוסד, התרחש עוד אירוע חמור שכתב האישום מגולל את תיאורו. אותה חוסה בה התעללו נהגה באלימות כלפי חוסה אחר ובעקבות כך הוכנסה לחדר בידוד על ידי העובד הבכיר לשתי הנאשמות. לאחר שהחוסה פשטה את בגדיה ונותרה שם עירומה קראה אחת הנאשמות לחוסה הגבר ושוב הורתה לו לנשק את שדיה של החוסה והפעם גם להכותה בישבן. לאחר מכן לימדו אותו הנאשמות לבצע בה מין אוראלי כשהוא על ארבע וראשו לעבר אבר מינה החשוף של החוסה על המיטה.

בנוסף להתעללות נפשית ומינית בחסרי ישע על ידי מי שאחראי עליהם, עבירה שהעונש המירבי בגינה הינו 9 שנות מאסר, מואשמות השתיים גם בגרימת מעשה סדום בשני מקרים, גרימת ניסיון לאינוס וגרימת מעשים מגונים במספר מקרים. הפרקליטות מתכוונת לזמן לא פחות מ-17 עדי תביעה. הקרבנות לא יוכלו להעיד. כולם פסולי דין מחמת לקויותיהם.

עו"ד גדעון קוסטא, סניגורה של אחת הנאשמות, אומר כי אינו רוצה עדיין להגיב לתוכן כתב האישום: "רק היום ניתנת לי הזדמנות להתחיל וללמוד את חומר הראיות לעומק. לאור העובדה שמדובר בנאשמות צעירות ללא כל עבר פלילי, אני שמח על כי בהסכמת הפרקליטות נעתר בית המשפט לבקשת הסניגורים להפנות את הנאשמות לתסקיר שירות המבחן". בהארכת המעצר הראשונה הזכיר קוסטא כי: "התלונה הוגשה על ידי עובדת המסוכסכת עם אותה חשודה אחרת. העובדת הזו שהתלוננה אומרת שראתה דברים, אבל אם אכן כך לא ברור מדוע לא עשתה דבר להפסיקם, ומדוע הגישה תלונה רק לאחר מספר ימים".

עו"ד אסיל מקלאדה שייצגה את הנאשמת השנייה אמרה אז: "מישהו צריך לעשות בדק בית בקשר עם דברים נוראיים, בלשון המעטה, הנטענים כי קורים שם בהוסטל. צר לי שכשעיר לעזאזל טופלים חשדות על מרשתי בגלל מזימות. מתברר שאחת החשודות הזדעזעה ממה שהיא ראתה בהוסטל מאז החלה לעבוד שם לפני כחדשיים. היא סיפרה על כך לבני משפחתה והתלוננה להנהלת ההוסטל. לכשהתלוננה, הגיבו בהנהלה בחשדות שהיא שתולה, שהיא מרגלת".

טרם נתקבלה תגובת משרד הבריאות למתואר בכתב האישום ולא ידוע אילו צעדים נקט כדי למנוע הישנותם של מקרים מסוג זה. לאחר מעצרן של שתי הצעירות אמרו במשרד הבריאות כי המשרד מנוע מלפעול מתחילת החקירה על מנת למנוע מצב של שיבוש הליכי חקירה. "לא ידוע על תלונות נוספות בחשד להתעללות מינית במוסד זה", הוסיפו שם. בעלי ההוסטל טרם השיבו לפניה טלפונית אליהם באמצעות מזכירות המוסד לאחר מעצר שתי הצעירות.

קישורים:

בית חולים לחולי נפש טירת הכרמל – אחות הורשעה בהתעללות והפרת אמונים

הכתבה השפילה קשישה והורשעה בהתעללות ובהפרת אמונים , קובי מנדל , מערכת וואלה! חדשות , יום רביעי, 1 בספטמבר 2010

תושבת טירת הכרמל ששימשה כאחות במרכז בריאות הנפש בעיר הורשעה בהתעללות לאחר שהטילה אימה על קשישה, גידפה אותה וייחלה למותה. היא גם הורשעה בהפרת אמונים, משום שהשתמשה לרעה בכוח שהופקד בידיה כעובדת ציבור

בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע הבוקר (רביעי) את אירינה חיימוב (48), תושבת טירת הכרמל, בהתעללות בחסר ישע ובהפרת אמונים. דבר ההתעללות פורסם בתוכנית "כלבוטק". היא הורשעה כי התעללה והשפילה מטופלת חסרת ישע במרכז בריאות הנפש בטירת הכרמל, קיללה אותה וצעקה עליה, כאשר המטופלת היתה במצב בו היא לא יכלה להגן על עצמה.

האחות הורשעה בכך שהושיבה את הקשישה בה טיפלה על אסלת בית שימוש ורחצה אותה תוך התעלמות מתלונותיה שהמים חמים מדי עבורה. "למעשיה של הנאשמת התלווה שימוש בכוח. היא נהגה במטופלת באופן שהטיל עליה אימה ופחד ופגע בה ובכבודה כאדם. בנסיבות אלה, מעשיה של הנאשמת מהווים התעללות במטופלת", נכתב בפסק הדין.

עוד נקבע כי מצפייה בקטע שצולם בתוכנית התחקירים עולה בבירור, ש"המטופלת חשה אי נוחות קיצונית, לא היה לה נעים להתקלח והיא הביעה את תחושותיה באופן ברור". השופט גם קבע, כי הקשישה נותרה בעמדת נחיתות מול המטפלת וללא כל יכולת התנגדות.

"הנאשמת פעלה בחוסר רגישות קיצוני ובגסות הראויה לגנאי כאשר בתגובה לטרונייתה של המטופלת על כך שהמים 'שורפים' השיבה לה 'טוב מאוד, שייקח אותך אלוהים'", כתב השופט עודד גרשון. הוא הוסיף כי "עבירת הפרת אמונים הינה אחד מקווי ההגנה האחרונים של הציבור בפני השימוש לרעה בכוח השלטון, והיא מהווה איזון לכוח יוצא הדופן שהופקד בידי עובד הציבור".

תכנית כלבוטק על בית חולים לחולי נפש בטירת הכרמל קשר השתיקה במלוא כיעורו
.

.

.

.
קישורים:

בית חולים אברבנאל – בת ים: חשד להתעללות במטופל

דוקטור יהודה ברוך - מנהל בית חולים אברבנאלהכתבה רק לא "אברבנאל" , mynet , מאי 2010 , אורה חושחו

אב מבת ים מבקש מבית המשפט שיורה להעביר את בנו מ"אברבנאל" לבית חולים אחר, מכיוון שהוא מוטרד שם מינית ואיימו על חייו. מנהל בית החולים: "אנחנו לא מחזיקים חולים כבני ערובה"

דרישה מבית המשפט: אב מבת ים שבנו מאושפז בבית חולים "אברבנאל", מבקש מבית משפט השלום בראשון לציון להעביר אותו משם. בבקשתו ציין האב: "הוא מותקף מינית ומאויים ברצח".

האב מפרט בבקשה כי בנו (25) אושפז בבית החולים בגלל תלונה במשטרה שהגישה אמו על הטרדה. השופטת שבפניה נערך הדיון קבעה, בהמלצת חוות דעת פסיכיאטרית, כי הבן זקוק לטיפול פסיכיאטרי.

האב מבקש להתמנות כאפוטרופוס זמני לבנו. "לאחר שישוחרר הוא יעבור לגור איתי, מאחר שאני ואמו גרושים", נאמר בבקשה. "עמדת האם חיובית בהחלט. אנחנו רוצים את טובת הבן: להעביר אותו למקום שבו לא יפגע, כפי שהוא נפגע בבית החולים".

האב טוען שערער על האשפוז לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, אך היא דחתה את בקשתו. עוד הוא אומר שבנו הוטרד מיניות, והוגשה על כך תלונה במשטרה. "לא יתכן שהוא יותקף מינית מדי לילה או שיאוים ברצח". לטענת האב, בעת ביקורו בבית החולים "הותקפנו על ידי אחד החולים, שאף איים על בני שירצח אותו".

מנהל המרכז הרפואי "אברבנאל", ד"ר יהודה ברוך, אמר בתגובה כי טרם קיבל את הבקשה, אך הוא מכיר את המקרה. "אנחנו שוללים כמובן את הטענה שלו על תקיפה מדי לילה. נגיב על כך בבית המשפט, אם נצטרך. לגבי הבקשה להעברה, כפי שהוסבר לו, זכותו לבקש. אנחנו מוכנים להעביר אותו לכל בית חולים אחר שיהיה מוכן לקבל אותו. אנחנו לא מחזיקים חולים כבני ערובה", אמר ד"ר ברוך.

קישורים:

פשעי הפסיכיאטריה והרווחה – חלק א – מונולוג של נערה נמלטת

המאמר פשעי הפסיכיאטריה והרווחה – מונולוג של נערה נמלטת , חנה איסלר , אוקטובר 2009

היא פנתה ליועצת בבית הספר לאחר שנתקלה בקשיים חברתיים. מאז סבלה מייסורים: תרופות בקשירה, אלימות ופנימיות מבודדות.

"הגברים מפשיטים את הילדות והאחות באה להזריק. לא חושבים איך הילדה מרגישה כשגבר מוריד לה את התחתונים ומחזיק אותה בכוח? כמה היא מתביישת? לא חושבים על זה"

"'אין כאן זכויות חולה כמו בבתי חולים רגילים', אמרתי. 'לא! לא! לא! אני לא מוכנה, לאף אחד אין זכות לגעת בגוף שלי!' הצמדתי את הידיים לגוף. הגעתי לתודעה שאין לי יותר זכאות על גופי. התחלתי לצרוח! זה היה רגע איום ונורא. אם אתה מתנגד, מפחידים שיקשרו אותך. חבלים וברזלים, חורים מיוחדים במיטה שתוקעים שם מסמרים"

"הילדים מרטיבים מפחד והילדים חייבים לקרצף את המזרנים, שכולם יראו את זה… התרופות הוציאו ממני את כל המרץ, לא רציתי לצאת לטיולי שטח חמישה ימים במדבר. לא הייתי מסוגלת. הבטיחו להחזיר אותי כעבור יומיים, רק אחרי שהתעקשתי וצרחתי. בתור עונש, הייתי חייבת לעבוד בניקיון ובקרצופים"

בכתבתי הקודמת "מונולוג של אישה מתוך מחלקה סגורה ואטומה", לא ציינתי את שם המוסד בו התרחשה הזוועה. התבקשתי על-ידי הקוראים לחשוף את שם המוסד ואני נעתרת לבקשתם – בית החולים שלוותה, במגדיאל – המחלקה הסגורה למבוגרים.

במאמר זה מדובר במחלקה פסיכיאטרית סגורה לילדים בבית החולים הממשלתי בנהריה, והמחלקה "הנסתרת" שמאחורי בית החולים הנקראת "הדרכת הילד" ובשלוחה שלה, פנימיית טוביה, האנתרופוסופית, בהרדוף. לשם נשלחים הילדים להשלמת ה"טיפול" או שחוזרים חזרה ל"הדרכת הילד". אותו הפסיכיאטר, ד"ר שפיץ, אחראי על שתי המחלקות. להלן מונולוג של נערה הנמלטת מפנימיית רווחה (ציטוט):

"חזרתי לחיים. אני בטורקיה עם אבא שלי, רופא משפחה. התקבלתי לתיכון – בית הספר היהודי באיסטנבול. באתי לבקר את אבי, שלא ראה אותי שלוש שנים ונשארתי פה. בחיים לא חוזרת לישראל! יש לי אזרחות כפולה, נולדתי בטורקיה. הגעתי לארץ בגיל שנה וחצי. למדתי בחטיבת ביניים "אורט הורוביץ כרמיאל". לא הסתדרתי חברתית. את יודעת איך זה בארץ, הילדים מחפשים מישהי לרדת עליה. הייתי שעיר לעזאזל. הממוצע שלי בכיתה ז' היה 95. רק התחלתי כיתה ח', אולי שבוע…

"הלכתי ליועצת בית הספר כי היה לי רע, לא הסתדרתי עם אימא שלי ועם הילדים בכיתה, חשבתי שזה לא ייצא מהחדר, מה שאני מספרת לה. לא ידעתי שיש דבר כזה "חובת דיווח". אמרתי לה שרע לי, שבא לי למות. ותוך דקה היא מרימה טלפון למישהו ברווחה שאני אובדנית. תוך 10 דקות הגעתי לפסיכיאטר מכרמיאל שציטט את פקיד הסעד איציק מעוז הנוראי. וקראו לאימא שלי ולא נתנו לי להיכנס – היא לא טובה בעברית. הפסיכיאטר קבע שאני פרנואידית, במצב פסיכוטי חריף ואובדנית. ומיד הזמינו תרופות מבית המרקחת. לקחו אותי למרכז חירום עם נרקומנים ואלכוהוליסטים. הייתי שם שבוע.

"העובדת הסוציאלית מיד עזרה לאימא שלי עם ביטוח לאומי, ואמרו לאבא שלי (הוריי גרושים) בטלפון בטורקיה, עבדו עליו, שעלי "לנוח" כמה ימים בבית חולים. אמרו לאמי שכדאי לה לחתום נזקקות – היא לא הבינה מה זה. נתנו לי תרופה בשם רגזין, החומר הפעיל – מלורין, אסור לשימוש באיחוד האירופי – רק במקרים של סכיזופרניה קשה.

"נתנו לי פי חמישה מהכמות המותרת. אבל כתבו בדוח דברים אחרים, שזה ניתן בהדרגה… עד 25 מ"ג. שקרנים! מותר לתת 10 מ"ג ליום. אני קיבלתי 50 על היום הראשון!!! אבא שלי רופא, הוא בדק את זה.

"הפסיכיאטר המחוזי, ויקטור חזנוב מכרמיאל-משגב, הוא כמו חותמת גומי. הם קובעים אבחנה על-פי דיבור של חמש דקות. הוא בקושי מדבר עברית. כל החברות שלי רבות עם האימא שלהן – מי לא? ואומרות שבא להן למות – זה סתם!

"העברית שלו גרועה, לא מבינים מה הוא מדבר. לא הקשיב למה שאני אומרת: "טוב, טוב, טוב, תביאי את אימא שלך". אמר לה (לאימא): "הבת שלך חולה!". אני לא הייתי נוכחת באף שיחה איתה! "היא לא מבינה כלום. ילדה בסיכון!", המשיך ואמר לה. זהו! קבעו את העתיד שלי, מורידים פרופיל ל-21, זה מונע ממני גם לקבל עבודה. אחרי יומיים וחצי הייתי במחלקה סגורה. לא אמרו לי שאני במחלקה סגורה. יש שם נוער עד גיל 18. מגיל 6! הצעירים 13-6, הבוגרים 18-13. בנות ובנים ביחד – בחדר נפרד. גם דתיים. היו משאירים אותם לבד במחלקה בשבתות, בתור עונש. גם תלוי בהתנהגות. כל דבר שהם עושים הם אומרים, "זה חלק מהטיפול". לא אכפת להם מהתופעות לוואי של התרופות – העונש זה עוד תרופה!

"הם נותנים זריקות בקשירות, כאלו שמשתקות שרירים. יש חדר בידוד, "חדר חשיבה", שתחשוב, יעני, על מה שלא עשית בסדר. קשרו ילדה שקרעה ציור של ילד, מה כבר עשתה? עם ברזלים וחוטים ממוסמרים למיטה עם הידיים והרגליים, והרגיעו אותה בזריקות. היא לא דיברה מילה! תמיד הכוח עזר. הגברים מפשיטים את הילדות והאחות באה להזריק. לא חושבים איך הילדה מרגישה כשגבר מוריד לה את התחתונים ומחזיק אותה בכוח? כמה היא מתביישת? לא חושבים על זה. הרופאים שם – אלוהים!!! רימו אותי, אמרו "מנוחה" שבועיים. הייתי באשפוז חודשיים פלוס תרופות בכוח.

"אחרי חופשת השבת הראשונה הייתי חייבת לחזור עד 20:30 במוצ"ש. אסור לאחר! כשחזרתי, שאל אותי ילד אם כבר עשו לי בדיקת דם, לבדוק אם לקחתי תרופות. אני פוחדת מאוד מבדיקות דם.

"… הבטיחו לי שלא יעשו לי בדיקות דם: "נדבר על זה" אמרו, כי אני פוחדת. שלחו אותי, כאילו, ל"חדר חשיבה" לעשות א.ק.ג., אבל אני רצתי לדלת לפני שהיא נטרקת, כי אז אי-אפשר לפתוח, כל הדלתות ככה, רק לא באמבטיה, למניעת אובדניות ולהצצה… לא עזר לי, ואני הייתי תמימה, התנפלו עלי ארבעה אנשים, ואני רזה, הרופא המטפל, אחות, מדריך ומאבטח.

"'אין כאן זכויות חולה כמו בבתי חולים רגילים', אמרתי. 'לא! לא! לא! אני לא מוכנה, לאף אחד אין זכות לגעת בגוף שלי!' הצמדתי את הידיים לגוף. הגעתי לתודעה שאין לי יותר זכאות על גופי. התחלתי לצרוח! זה היה רגע איום ונורא. אם אתה מתנגד, מפחידים שיקשרו אותך. חבלים וברזלים, חורים מיוחדים במיטה שתוקעים שם מסמרים. ילד שאמר שלא מרגיש טוב, לא מוותרים לו על פעילות, כי אחרים יכניסו אותו לחדר חשיבה, ראיתי אותו כמעט מתעלף בפעילות. סתמתי את הפה, למרות שאני מרדנית, אז נחלצתי מ"חדר חשיבה".

"הילד הדתי בן 15. השאירו אותו לבד במחלקה ביום כיפור! קם כל בוקר בחמש וחצי להתפלל. הוריו מהקריות, לא יכלו לבקר אותו כי הביקורים בשבתות.

"אחרי האשפוזים? רק מעטים חוזרים לחיים נורמליים. מוסיפים להם עוד כמה תרופות. ואתה חוזר לביקורת, לבדיקות דם, לבדוק אם אתה אכן לוקח. אם הפסקת, אתה נכנס חזרה לאשפוז.

"המחלקה ל"הדרכת הילד" נמצאת מאחורי הבית חולים, רק העובדים יודעים על זה. אין שם ביקורת. יש שם ילדים עם הפרעות אכילה. מקבלים כדורים, כל כדור 100 שקל, מקבלים חופשי!

"ילד בן שש וחצי, שהפרידו אותו מאימא שלו, לקח עיפרון מהחבר שלו, החליטו שהוא "קלפטומני" – תשעה חודשים באשפוז. מקבל טונה כדורים, חמש פעמים ביום. מסיעים אותו לבית ספר אחר. אומרים להם שזה סוכריות, מכל מיני צבעים. וחייבים לבלוע הכל!

"לאימא שלו מותר לבקר שלוש פעמים בשנה. לשעה וחצי – אז ראיתי את אחותו התאומה. ד"ר שפיץ אומר: "שיסתגלו לחיות בלי הבית". מי שלא מתנהג יפה לא יוצא לחופשה.

"חשבתי אחרי חודשים שאני יוצאת הביתה – אבל לא! רימו אותי, נשלחתי לפנימייה בהרדוף. לא נתנו לי להגיע לוועדות. ד"ר שפיץ אמר: "כדאי לך ללכת איתנו בטוב – תלכי לפנימייה. אם לא! תבוא משטרה ותיקח אותך לשם, באזיקים!"

"בפנימייה ביקשתי להוריד את מינון התרופות – בשום פנים ואופן לא! איך אני יכולה ללמוד במצב זומבי? יומיים אחרי שביקשתי הוסיפו לי עוד כדור – רספרדל! כעונש. אף אחד לא יכול לבקר אותך. רק אימא שלי – אין שם תחבורה, רק אוטובוס אחד ביום! יוצא ב-06:20 בבוקר. לחברים אסור לבוא. "בשביל מה?" למה לך לנסוע הביתה? מה תעשי שם? הקיבוץ מאוד מבודד. אי-אפשר לברוח. מאוד רחוק – שלוש שעות הליכה עד צומת עדי. ותכל'ס, אי-אפשר לברוח.

"הילדים מרטיבים מפחד והילדים חייבים לקרצף את המזרנים, שכולם יראו את זה. זה אותו פסיכיאטר, ד"ר שפיץ, ב"הדרכת הילד" ובפנימיית טוביה. התרופות הוציאו ממני את כל המרץ, לא רציתי לצאת לטיולי שטח חמישה ימים במדבר. לא הייתי מסוגלת. הבטיחו להחזיר אותי כעבור יומיים, רק אחרי שהתעקשתי וצרחתי. בתור עונש, הייתי חייבת לעבוד בניקיון ובקרצופים. לעולם לא מגיעים לכאן מנקים. הילדים חייבים לקרצף את הקירות. את המרזב מנקים ילדים בני 11!

"התייחסו אלי מגעיל בפנימייה. הבנתי אחרי הטיול הזה שרוצים שאשאר שם בפנימייה עד גיל 18. ועוד כיתת י"ג.

"איציק מעוז, פקיד הסעד, מכרמיאל, רצה להוציא לי צו חוק הנוער. שאם לא אחזור לפנימייה יבוא שוטר עם אזיקים. כאילו אני בסכנה איומה אם אימא שלי תרצה אותי. אמר שלא אבוא לדיון, וגם לא אימא שלי. אבל אני הגעתי. והוא איחר ב-25 דקות. השופטת היאם קרווני בבית משפט לנוער בקריות התעצבנה והוא לא קיבל את הצו. התחיל לגמגם ולהחוויר.

"החלטתי כחודש לפני חופשת הפסח לתכנן את הבריחה.

"שוב היה טיול חובה לחרמון, יצאתי מלאת תרופות. חזרנו בערב ואם הבית, בעלת הפנימייה, שמחה שחורי, רצתה שאתחיל לשטוף הרים של צלחות. העירה אותי שאתחיל לנקות. בצרחות! בבוקר היא מאיימת שאם לא נקום מיד היא תשפוך עלינו מים. "על גופתי את תצאי לחופשת הפסח". יצאתי בחשאי בבוקר עם האוטובוס של 06:20, השארתי חלק מהחפצים שלי, בקושי סחבתי את המזוודה שהתפרקה לי.

"כל יום בכיתי לאימא שלי בטלפון שעתיים – רע לי, תוציאי אותי מכאן, והיא לא יכלה. כשהגעתי סוף-סוף לאמי הביתה אמרתי לה – אני לא חוזרת לשם יותר לעולם! הם אמרו לאימא שלי – הבת שלך משקרת! "שמענו שכל-כך טוב לה שם". הלכתי ברוב טיפשותי לאיציק מעוז ואמרתי שאני לא רוצה לחזור. הוא אמר שאין אפשרות כזאת לעזוב שם.

"הרווחה מקבלים הון תועפות עבורנו. הם מתייגים ילדים נורמלים כבעלי מחלות נפש. זאת מדינה קטנה, אין מספיק ילדים.

"כמה טיפשי מצידי שפניתי לסיוע המשפטי לבקש עזרה. ביקשתי את התיק שלי. הזדעזעתי מכל השקרים! כל-כך הרבה דוחות איומים נגדי. כדי שיהיה תיאום בין הגרסאות, היו כולם מעתיקים את אותו הדוח ומוסיפים כמה מילים. ממש אותו הניסוח! גיליתי את כל השקרים.

"החלטתי לחזור לחטיבה – לבית הספר הקודם ללמוד שם. לא הסכימו לקבל אותי – רצו אישור של בית המשפט. המילה של איציק – היא הקובעת. הוא שיקר שהוציא נגדי צו של חוק הנוער! העורך דין שנתנו לי פחד מאיציק ואמר שאחזור לפנימייה. התעקש שאחזור לפנימייה! לעוד יומיים – עד הדיון! גם בית הספר שיתף פעולה עם הרווחה. פניתי למבקר המדינה, פניות הציבור – ענו לי במכתב קצר שלא יכולים להתערב. הם סתם!…".
.

.
קישורים:

כתב אישום: מטפל אנס קשישות חולות בבית אבות ברעננה

מדוע עובדי רווחה למיניהם: פקידי סעד, עובדים סוציאליים, מטפלים, פסיכיאטרים ורופאים מעלילים על האזרח שמתלונן עליהם או על עמיתיהם?

המאמר "אישום: מטפל אנס קשישות חולות בבית אבות" , ynet , ספטמבר 2009
.
יעקב אברהם מואשם כי נהג להיכנס לחדריהן של הקשישות החולות, וניצל את מצבן כדי לאנוס אותן ולבצע בהן מעשים מגונים בכמה הזדמנויות. "הוא ניצל את היותן חסרות ישע", טענה הפרקליטות

אלימות חסרת מעצורים נגד הקשישות חסרות הישע.
לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה הוגש הבוקר (יום ה') כתב אישום נגד יעקב אברהם, עובד לשעבר בבית אבות ברעננה, בגין אונס וביצוע מעשים מגונים בשתי קשישות שהיו תחת טיפולו.

מכתב האישום עולה כי המקרה הראשון אירע לפני כחודש: אברהם, העובד במשך שלוש שנים במחלקה לתשושי נפש בבית האבות, נכנס לחדרה של קשישה בת 75 השוהה במוסד וסובלת מפרקינסון. הוא ניגש לאישה, ששכבה במיטתה

כשפלג גופה התחתון עירום, ואז ביצע בה מעשים מגונים ואנס אותה בעודה מעורפלת. הוא מואשם כי ביצע מעשים מגונים באותה מטופלת בכמה הזדמנויות אחרות.

בכתב האישום טענה הפרקליטות כי אברהם ביצע מעשים דומים בקשישה נוספת, חולת אלצהיימר, בעת ששכבה במיטתה וקראה עיתון. בכתב האישום צויין כי המעשים בוצעו תוך ניצול מצבה הרפואי של הקשישה "המונע ממנה לתת הסכמה חופשית, בהיותה חסרת ישע ובהיותו אחראי עליה".

עורכי דינו של אברהם, אורי קינן וניר זנו, אמרו כי "על פניו נראה שמדובר בכתב אישום קשה, אולם בשלב זה טרם עיינו בחומר הראיות ולכן מוקדם יהיה לחרוץ את דינו".

בתה של מטופלת: היא הייתה משתוללת כשהבחינה בו

בתה של אחת הקשישות שהייתה תחת טיפולו של אברהם בבית האבות ברעננה סיפרה כי אמה הייתה מגיבה בהיסטריה כשהתקרב אליה. "אמא שלי הייתה רק רואה אותו ומיד צועקת, 'משטרה משטרה'. היא הייתה משתוללת כשהבחינה בו", סיפרה.

לדבריה, מעולם לא תיארה לעצמה שנפלה קורבן להתעללות כה מזוויעה. "היא לא ידעה לבטא את עצמה, אבל הייתה יורקת עליו כשראתה אותו ואני הייתי צריכה להוציא אותה לסיבוב. לא הבנתי למה זה קורה לה", סיפרה ל-ynet.

לדבריה, עוד לפני מעצרו הבחינה בהתנהלותו החשודה של אברהם. "אני בעצמי תפסתי אותו יום אחד שיכור בעבודה והלכתי להתלונן עליו אצל האחות הראשית אז הוא הרים עליי יד ליד הבת שלי. לא הלכתי עד אז למשטרה, כי אמרו לי שאם אעשה מהומות, יסלקו אותי משם. האחות הראשית לא עשתה כלום עם זה כלום ואפילו מנעו ממני מאז אותו מקרה להיכנס לבית האבות ולבקר את אמא שלי בטענה שהעובדים פוחדים ממני ואני מהווה איום. העדפתי לספוג את זה למען אמא שלי", סיפרה. מאז המקרה ניסתה ש' לברר האם אמה הותקפה על ידי הנאשם אך ללא הועיל. "אנשים סיפרו לי שמנכ"ל בית האבות לא מוכנה שהעובדים בכלל ידברו אתי או עם בני משפחה אחרים והם מפחדים למקום העבודה שלהם אז שותקים", היא אומרת.
"כשהתפרסמו החשדות הייתי בשוק ממה שקרה בבית האבות הזה. התמוטטתי, לא האמנתי שיש דברים כאלו. אבל מצד שני שמחתי שהאמת יצאה לאור ולכן גם הגשתי תלונה נגד האיש. הלכתי גם לבית משפט להארכת המעצר שלו וכשראיתי אותו פשוט צרחתי", סיפרה.

קישורים:

מרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל – פיטורי עובדת שדיווחה על פגיעה במטופל

מתוך דו"ח נציבות תלונות הציבור לשנת 2008, משרד הבריאות – פיטורי עובדת שדיווחה על פגיעה במטופל.

העובדת מדווחת על התעללות, וסובלת ממסכת התנכלויות מהממונים
המתלוננת עבדה ככוח עזר במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל מדצמבר 2003. באוקטובר 2006 דיווחה לממונים עליה כי אח שעובד בבית החולים התעלל באחד המטופלים (להלן – האירוע). לטענת המתלוננת, לאחר שדיווחה על האירוע היא החלה לסבול ממסכת התנכלויות, וזו הסתיימה בפיטוריה באפריל 2008.
המתלוננת טענה כי לפני הדיווח על האירוע היא קיבלה מהממונים עליה הערכות וחוות דעת חיוביות, ואילו לאחר האירוע החלה לקבל חוות דעת שליליות, ובתיקה האישי החלו להצטבר מכתבים המעידים לכאורה על ליקויים בעבודתה.
.
תגובת בית החולים – בתחילה היתה עובדת טובה, אחר כך לא טובה
בית החולים טען כי אמנם המתלוננת קיבלה בשנים הראשונות לעבודתה הערכות עובד טובות, אך כבר באותה עת האחות הראשית וסגניתה העירו על שבמהלך העבודה היא עוסקת בעניינים שאינם נוגעים לעבודה. לדברי בית החולים, מינואר 2007 התקבלו במשרד האחות הראשית תלונות על ליקויים בתפקודה של המתלוננת, ובהן טענות ולפיהן היא חורגת מתחומי סמכותה ומקבלת החלטות הנוגעות למטופלים בלי לשתף בעניין את הממונים עליה, שלא כנדרש. כמו כן עמיתה לעבודה טענה כי המתלוננת פגעה בשמה הטוב. בעקבות כך קיבלה המתלוננת הערכות עובד "בינוניות מאוד", וביולי 2007 אף נכתבה עליה הערכת ממונה "לא טובה" במסגרת הליך לקידום בדרגה.
.
בירור הנציבות – חוות הדעת החיוביות בעיקרן שקיבלה המתלוננת לפני האירוע ובין חוות הדעת הבינוניות ואף הגרועות שקיבלה לאחר האירוע
הבירור שעשתה הנציבות העלה כי עד האירוע היו הממונים על המתלוננת מרוצים מתפקודה; עובדים שונים בבית החולים תיארו את המתלוננת כאישה חמה המכבדת את המטופלים ומבצעת את המוטל עליה ואף יותר מכך, לעתים על חשבון זמנה הפנוי. כמו כן היא נתפסה כעובדת האומרת את כל אשר על לבה ומתריעה על ליקויים שהבחינה בהם.
בית החולים התבקש להסביר את פשר ההבדל שבין חוות הדעת החיוביות בעיקרן שקיבלה המתלוננת לפני האירוע (ובכלל זה ההמלצה לקידום בדרגה) ובין חוות הדעת הבינוניות ואף הגרועות שקיבלה לאחר האירוע (ובכלל זה אי-מתן המלצה לקידום בדרגה), אך לא התקבל הסבר מניח את הדעת לכך: אמנם בתיקה אישי של המתלוננת תועדו מאז האירוע שלושה אירועים שהצדיקו לדעתה של אחראית המחלקה הוספת הערה לתיקה האישי, אך הנציבות לא השתכנעה שאירועים אלה הצדיקו את פיטוריה.
בירור הנציבות העלה כי הכוונה לפטר את המתלוננת התגבשה כחודשיים-שלושה לאחר האירוע, ואולם מאחר שבאותה העת הודיעה המתלוננת לבית החולים שהיא הרה, והיא שבה לעבודה מחופשת הלידה רק בפברואר 2008, התעכבה הודעת הפיטורים ונמסרה למתלוננת רק באפריל 2008.
.
בדיקת האירוע היתה לקויה
אשר לאירוע, לדברי בית החולים לאחר בדיקה ראשונית בעניינו נמסר למתלוננת כי לא נמצאו הוכחות חד-משמעיות להתעללות הנטענת, וכי היא רשאית להגיש תלונה במשטרה אם היא מוצאת לנכון לעשות זאת. ואולם בירור הנציבות העלה כי בדיקת האירוע הייתה לקויה אף שהאח שעליו הלינה המתלוננת נחשד בעבר בביצוע מעשים פליליים במטופלים.
.
המתלוננת פעלה בתום לב ודווחה על המעשים הפסולים והלא מוסריים
בירור התלונה העלה שהמתלוננת הודיעה בתום לב, ועל פי נהלים תקינים על מעשים שהם לכאורה בגדר פגיעה חמורה בכבודו של אדם וביחסים שבין חולה למטפל. מעשים אלה, שהם לכאורה עברות פליליות (התעללות בקטין או בחסר ישע) הם כה פסולים ובלתי מוסריים שיש לראות בהם מעשי שחיתות.
.
לא היתה הצדקה לפיטורי העובדת
נציב תלונות הציבור לא שוכנע כי כל השיקולים שעליהם התבססו חוות הדעת השליליות שנכתבו על המתלוננת לאחר האירוע היו ענייניים, וכי חוות הדעת האמורות לא הושפעו, בין היתר, מהרצון "להיפטר" מעובדת שאומרת את כל אשר על לבה ומתריעה בריש גלי על ליקויים שהבחינה בהם ובכך גורמת אי-נוחות לבית החולים. לא נמצא אפוא כי בעת שהוחלט לפטר את המתלוננת הייתה לבית החולים הצדקה סבירה ומספקת לעשות כן.
.
מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור הוציא צו להגנת המתלוננת ובו ציווה כי פיטוריה יבוטלו
נוכח מסקנות הבירור, כאמור לעיל, הוציא מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור צו להגנת המתלוננת ובו ציווה כי פיטוריה יבוטלו, וכי היא תועבר לתפקיד אחר במשרד הבריאות, באופן שלא ייפגעו שכרה ותנאי עבודתה ותוך שמירה על זכויותיה כעובדת המשרד ממועד פיטוריה ועד מועד החזרתה לעבודה.
.
בית החולים בדק את האירוע באופן לא ראוי
נוסף על כך העיר הנציב לבית החולים על שהבדיקה הלא ראויה של האירוע מעידה על היעדר עידוד של עובדים לחשוף מעשים בלתי תקינים ובלתי מוסריים במקום עבודתם, ועל היעדר תמיכה בעובדים המבקשים לעשות כן, וכן על נטייה של בית החולים שלא לטפל באופן ממצה במידע על מעשים כאלה הנעשים לכאורה בבית החולים.
משרד הבריאות קיים במלואו את הצו שהוציא הנציב.

קישורים:

מי שומר על הילדים בבתי החולים הפסיכיאטרים?

להלן המאמר "מי שומר על הילדים בבתי החולים הפסיכיאטרים?" צבי לביא, ינואר 2008 , YNET

בהעדר בתי חולים פסיכיאטרים מיוחדים, מאשפזת המדינה צעירים בבתי חולים כלליים, וזה יוצר לא מעט בעיות. השבוע העידו משפחות של ילדים בכנסת וסיפרו על התעללות נפשית ופיזית בילדיהם, כליאה בחדרים חשוכים למשך זמן רב וחשיפה של הילדים למראות הקשים במוסד.

האם ילדים בישראל המאושפזים בבתי חולים לחולי נפש מקבלים "טיפולי הרגעה" לא רפואיים או חשופים למעשי אלימות במבוגרים מהם שמתרחשים לנגד עיניהם? הכנסת נדרשה השבוע לסוגיה זו בעקבות עדויות הורים שהתקבלו בוועדה לפניות הציבור. מדבריהם עלה כי האשפוז הפסיכיאטרי בישראל לא פוסח גם על ילדים בני 6 אם אובחנו אצלם ליקויים נפשיים. הורים טענו כי ה"טיפול" בהתנהגות פרועה של הילד בשעות הבוקר נעשה בזריקת הרגעה שהוא מקבל בשעות הערב כשהוא כבר רגוע ממילא, וזה במקרה הטוב. במקרה הגרוע – כופתים את הילד או סוגרים אותו בבידוד במשך שעות רבות.
.
הורים שביקרו בבתי חולים הפסיכיאטרים סיפרו כי ילדיהם המאושפזים שם היו עדים להתעללות בחולים אחרים, שנעשתה לנגד עיניהם והשפיעה קשות עליהם. חולים אלה ספגו מכות ובעיטות או שנגררו בכוח. אחד המתלוננים טען כי המטפלים עצמם מודים שהטיפול איננו מועיל ואם הזריקות וכדורי ההרגעה לא עוזרים נועלים את הילדים בחדרים חשוכים ומפגישים אותם עם ההורים רק לאחר שהכינו את הילד למפגש. "הילדים מתחננים שיוציאו אותם משם", אמר האיש.
.
אם לילד בן 15 שהתנהגותו שקטה אבל אובחן כ"לא חברותי" סיפרה איך אשפזו אותו למשך חצי שנה במחלקה סגורה לאחר שהסתגר בביתו בעקבות פגישה עם פסיכולוג
שנערכה ביוזמת יועצת בית-הספר, אך מבלי ליידע קודם את ההורים לגבי ילד בן שש מאושפז במוסדות של מבוגרים החשד לבעיה שקיימת אצלו. לדבריה, הוא שהה בחדר סגור בבית החולים, בסביבת נרקומנים, התקלח במים קרים בלבד ולא נתנו לו לאכול. לאחר שחרורו הוא לא חזר לבית הספר אלא נמצא בבית ללא מסגרת. כשניסתה לשחרר אותו מבית החולים ופנתה לבית המשפט, לא היה לה עורך דין ואיש לא הסביר לה את זכויותיה. דרישתה לאפשר את טיפולו במסגרת הקהילה נדחתה לדבריה בטיעון ש"הילד הוא של המדינה ולא שלה" והמדינה יודעת מה טוב בשבילו.
.

ילד בן שש מאושפז במוסדות של מבוגרים

ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר יעקב פולקביץ הגיב בקריאה לכל מי שנכחו בהתעללות בילדים בבתי החולים הפסיכיאטרים להגיש תלונה למשטרה. "אנחנו לא חוטפים ילדים ולא סוגרים אותם בחדרים חשוכים", אמר וטען כי להורים יש זכות ערעור על כל החלטה שמתקבלת לגבי ילדם. הוא אמר כי על האשפוז מחליט פסיכיאטר מחוזי לאחר שבדק את הילד בהסכמת ההורים. אם ההורים מתנגדים לבדיקה, היא מתבצעת לאחר התערבות של פקידת סעד. הוא הודה שגם ילדים בני שש צריכים אשפוז כשהם מסוכנים לעצמם, וכי הקטינים מוחזקים בבתי חולים פסיכיאטרים למבוגרים, אבל במחלקות נפרדות בהעדר מוסד לבני גילם. דבריו הדהימו את עדינה מרקס יו"ר האגודה לזכויות החולה.

עוד במהלך הדיון היא תבעה ממשרד הבריאות לקבוע מבחנים שקופים לאשפוז קטינים. היא התריעה על המחסור בתחום שירותי הטיפול הנפשי בקהילה בכלל, שגורם לעלייה במספר האשפוזים החוזרים גם של ילדים ונוער. בהקשר זה היא תקפה את תכנית הממשלה להפריט את התחנות לבריאות הנפש ביוזמת האוצר ובהסכמת משרד הבריאות. "על אסון של אנשים לא עושים כסף", אמרה, "מערכות הבריאות והרווחה צריכות להיות יותר קשובות לצרכי הילדים והוריהם, ומודעות לחובתן להסביר להם את זכויותיהם ולהדריך אותם למי לפנות בעת צרה".

מהדיון בוועדה עלה כי היקף הבעיה איננו רחב. ד"ר פלקוביץ ציין כי בבתי החולים יש רק כ-50 מיטות לילדים בני 6-13, ובשנה האחרונה אושפזו בכפיה לא יותר מ-20 ילדים. פקידת הסעד הארצית לקטינים במשרד הרווחה, חנה סלוצקי, חיזקה את דבריו ש"הפסיכיאטרים אינם ממהרים לאשפז ילדים, וידם איננה קלה על ההדק". לדבריה, יש למשרדה חלופות טיפוליות לאשפוז בפנימיות תחת ייעוץ פסיכיאטרי.
.

הילדים אינם מוגנים משפטית

סוגיית הטיפול נותרה בסימן שאלה. עם זאת הדיון חשף בעיה כואבת לא פחות עליה רמזה אחת המתלוננות: לילדים המאושפזים אין הגנה אם יד ההורים איננה משגת לשכור עורך דין פרטי. עו"ד אייל גלובוס ממשרד המשפטים גילה שקיימת בעיה בחוק שלא מאפשרת לאגף לסיוע משפטי לייצג קטינים בוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות. החוק אמנם תוקן לפני 4 שנים אבל העניק את הסיוע המשפטי רק למאושפזים מעל גיל 18. עו"ד דורית רובין מהסנגוריה הציבורית הודתה כי "ברגע שיש עורך דין פרטי המסייע למשפחה, התמונה משתנה לחלוטין".
.
יו"ר הוועדה ח"כ סופה לנדבר (ישראל ביתנו) קיבלה את הזמנת ד"ר פלקוביץ לסייר בבית חולים פסיכיאטרי לא לפני שתקבל ממשרדי הבריאות הרווחה והמשפטים, תגובות מפורטות לעדויות המצמררות שהגיעו לוועדה. היא תבעה משר הבריאות להדק את הפיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים בביקורים תכופים של צוותים המשותפים למשרדי המשפטים והרווחה, ולפרסם על גבי שלטים בולטים במחלקות הילדים את זכויות ההורים והילדים לפני טיפול ואשפוז פסיכיאטרי. משרד המשפטים דרשה לפעול מיד לתיקון החוק שיאפשר סיוע משפטי לקטינים.

נקודות:


קישורים:

"אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" – בית חולים פסיכיאטרי לילדים – נס ציונה

המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" מרב בטיטו, NRG 14/7/2007 – מעריב

תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית.

תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות"

– מה זה בידוד?

"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".

– וחדר מחשבה? "אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".

– מה שמעתי? י' הרביץ לך?

"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".

– מי זה י'?

"מכוח עזר".

– למה הוא עשה את זה?

"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".

– וזה כאב?
"כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי".
– מיהם? המטפלים?
"לא, הם רופאים".
– אז הם תפסו אותך חזק?
"כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?' ".
– ומה , ואז י' הרביץ לך?
"לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר".
– אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך.
"זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי".
– אז כבר אין מה לעשות.
"טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".

(שיחה שהוקלטה עם בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. השמות וההקלטות שמורים במערכת).

הפתולוגיה הסבוכה ביותר
קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור.
דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו – מדי בית חולים – סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים.
בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים פסיכיאטרי "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד – אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול.
למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות. ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום.
ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת.
.
"הוא בא ובעט ברגל"

– מה זה אס-או-אס?
"זה זריקה".
– איפה? בטוסיק, בגב?
"בטוסיק".
– מה זה, עושים את זה בכוח כזה?
"בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד".
– מי זרק אותך?
"א'".
– ומה, הוא נשאר איתך בחדר?
"לא. ואחרי זה טלטלו אותי".
– הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה?
"הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל".
(שיחה שהוקלטה עם בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
.
האיום: מחלקה סגורה
החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה – אם צעירה לשלושה ילדים קטנים – ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה".
אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות".
שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'".
במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות' ".
לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך".
בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם.
"ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים – אני איתה, לארוחה – אני איתה, בלילה – אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה".
.
"כי ראיתי דברים…"
אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים. היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק".
שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?".
למה את לא רוצה לחזור לשם?
"כי ראיתי דברים… הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה".
.
"עף פנימה וחטף בפרצוף"
לאורית דעה נחרצת – וחד צדדית – בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים."אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה".
אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'".
כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'".
שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה.
.
לפעמים קושרים לכיסא
"אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה".
– לאיזה חדר?
"בידוד".
– זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא?
"כן".
– מה זאת אומרת? תספרי לי על זה.
"רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה".
(שיחה שהוקלטה עם בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
.
"את לא אמא טובה"
אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי.
בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע".
הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה".
כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו – שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה".
כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם".
מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה".
רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז.
אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו".
ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: "כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה".
.
"שימוש באלימות – עונש ולא טיפול"
רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי".
אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח". ממה הכי פחדת?
"הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד
".
מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים?
"או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות".
איך התייחסו אליך אנשים מהצוות?
"תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה".
רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות.
"ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ – ושנוי במחלוקת – לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול".
.
צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים. "האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו."ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר".
.
"איש צוות אלים לא היה נשאר כאן"
"כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו".
גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'.
-אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס.
"למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות – רופא, איש סיעוד או מדריך – יכול למלא טופס כזה".
– עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית.
"את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה".
– אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן.
"לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה".
.
"ילד משתולל הוא ילד סובל"
"הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה".
מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן?
"בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו – אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות. כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר".
יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות. "תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא".
.
"תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה"
ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות".
מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים?
ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת".
אז מתי כן?
"להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים".
מה המדיניות לגבי חדר בידוד?
"ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד". ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה?
"הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר
".
וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה?
"לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו".
ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא?
"אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?".
אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים.
ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה".
ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות."תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות".
בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.

קישורים: