הוצאת ילדים מבתיהם האינטרסים המשותפים לפסיכיאטרים ולרווחה – מאמר מאת יהודה קורן

זהירות פקידי סעד - תחקיר 'ישראל היום' על פשעי משרד הרווחה נגד הורים וילדים - דצמבר 2013

הקדמה

הכתבה "איפה הילד ואיפה הסעד?" (ישראל היום 20/12/2013), חשפה את ממדיה העגומים של תופעת הוצאת ילדים מידי הוריהם ע"י פקידי סעד. על פי תחקיר הכתבה, יותר מ־10,000 ילדים מוצאים מבתיהם ומנותקים מהוריהם בכל שנה לפי החלטת פקידי הסעד.

בעקבות הכתבה, סגני יו"ר הכנסת, חברי הכנסת יוני שטבון (הבית היהודי) ופנינה תמנו־שטה (יש עתיד), הגישו בקשה לדיון דחוף בוועדה לשלום הילד בכנסת בנוגע להתנהלות פקידי הסעד של משרד הרווחה. דיון זה התקיים, וכעת מגובשים נהלים חדשים אשר יפחיתו את כוחם של פקידי הסעד.

אם פקידי הסעד הצליחו לעורר כל כך הרבה מורת רוח ותרעומת, סביר להניח כי קיים גורם נוסף בעל אינטרסים, הגורם לערבול ולעיוותים בתחום הרווחה.

מסתבר כי לפסיכיאטרים, ולבני בריתם מחברות התרופות, קיימים אינטרסים מובהקים בתחום עבודתם של פקידי הסעד. ומאידך, פקידי הסעד מצאו בפסיכיאטרים ובתאוריות הפסיכיאטריות מקור שופע לכוח, סמכותיות ויוקרה. כך נוצרה לה ברית לא כתובה, שדרדרה את הרווחה לתהום בו היא מוצאת את עצמה כיום.

הילד לא לוקח ריטלין? את מזניחה אותו!

פעמים רבות, הדרך להוצאת ילד מהבית מתחילה בבית הספר. מורים ויועצות מתחילים להזרים דיווחים לרווחה על כך שהילד צריך כביכול אבחון להפרעות קשב וריכוז ולא מקבל אותו, או "זקוק" לריטלין ולא נוטל אותו. כאשר דיווחים כגון אלו מצטברים אצל פקיד הסעד, הוא יתחיל לפעול כנגד ההורה על מנת לאכוף את האבחון או השימוש בתרופה הפסיכיאטרית. בעשותו כך, מהווה פקיד הסעד למעשה "זרוע אכיפה" של פסיכיאטרים וחברות התרופות.

במידה והורה יעמוד בהתנגדותו לאבחן או לתת ריטלין לילדו, פקיד הסעד עשוי לגרור אותו לבית משפט באשמה של הזנחה של ילדו. משם הדרך קצרה להוצאת הילד מהבית.

תהליך זה מהווה חוסר צדק משווע – להורה, בתור האפוטרופוס של הילד, ישנה זכות לקבוע את אופן הטיפול הרפואי בילדו. אולם כאן המדינה אומרת, באמצעות פקיד הסעד, שהיא תקבע לגבי הטיפול הרפואי בילד, ואם ההורה לא יתיישר, המדינה תיקח לו את הילד.

כאשר הטיפול הרפואי המדובר הינו למעשה טיפול פסיכיאטרי, העוולה כלפי ההורים גדולה הרבה יותר. זאת מכיוון שהאבחון הפסיכיאטרי הינו סובייקטיבי ולא מדעי (לא מתבסס על בדיקות רפואיות אלא על רשימות בדיקה של סימפטומים התנהגותיים בלבד). בנוסף, הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי הינו למעשה דיכוי סימפטומים באמצעות סמים, ולהורה חייבת להיות זכות מלאה לסרב לאופי טיפול שכזה.

יש לך הפרעה נפשית – אינך כשיר לגדל את הילד!

כל גורם המעוניין להפעיל פקיד סעד כנגד אדם מסוים, יכול להעליל על האדם כי הוא סובל מהפרעה נפשית.

דוגמא נפוצה למצב כזה הינו "נקמה" של בן זוג במצב של גירושין: בן זוג אחד מעליל על האחר כי הוא סובל מהפרעה נפשית, ודורש שהילד יישאר בחזקתו עם מינימום גישה לבן הזוג.

פקיד סעד המעוניין מסיבה כלשהי להוציא ילד מחזקת הורה, יכול להדביק הפרעה פסיכיאטרית להורה, וכך להקל על תהליך הוצאת הילד מהבית. כך, האבחנות הפסיכיאטריות מהוות תחמושת עבור פקידי הסעד להשגת מטרותיהם.

העובדה שהאבחון הפסיכיאטרי הינו סובייקטיבי ולא מדעי, מאפשרת לבעל הכוח (במקרה זה – לפקיד הסעד) לקבוע בסופו של דבר את תוצאות האבחון. וכך האזרח עלול למצוא את עצמו חסר אונים, בניסיון להוכיח שאינו סובל מה"הפרעה" המיוחסת לו.

באופן זה, פקידי הסעד מקדמים את השימוש באבחונים פסיכיאטריים ובתוויות פסיכיאטריות. וזה מפרנס פסיכיאטרים, פסיכולוגים, ותעשייה של מכוני אבחון לבדיקת "מסוגלות הורית" ו "הערכת מסוכנות" (מכונים בהם מועסקים פסיכיאטרים ופסיכולוגים).

ילד שהוצא מהבית – טרף קל לפסיכיאטרים וחברות התרופות

כאשר ילד נמצא במרכז חירום או בפנימייה, אין מי שיגן עליו. וכמובן, במקומות כאלו נוכח פסיכיאטר.

פניות רבות של הורים לעמותת מגן לזכויות אנוש, מצביעות על כך שילדים בפנימייה מקבלים טיפול פסיכיאטרי באחוזים הגבוהים בהרבה מילדים שאינם בפנימייה, ומקבלים טיפול תרופתי גם אם הוריהם מתנגדים לכך באופן מפורש.

כמובן, עצם הטראומה של המעבר למקום זר הרחק מהמשפחה, עלולה בהחלט לגרום למצב נפשי ירוד אצל הילד, וזה הופך את הטיפול התרופתי לכמעט וודאי.

במקומות כמו פנימיות או מרכזי חירום, המטרה המידית לגרום לילד להיות שקט וצייתן גוברת בקלות על שיקולים נגדיים כגון תופעות לוואי ונזק ארוך טווח מהתרופות.

ילד שהוצא מביתו, באחוזים גבוהים, משמעו ילד על כדורים – לקוח לכל החיים של פסיכיאטרים וחברות התרופות.

טיפול פסיכיאטרי מעלה את הסיכון להתערבות הרווחה

פסיכיאטרים, מצדם, מספקים "לקוחות" לפקידי הסעד.

כאשר הורה משתמש בתרופה פסיכיאטרית (לדוגמא תרופת הרגעה), הוא מהווה טרף קל יותר עבור פקידי הסעד- ניתן בקלות לטעון שהוא סובל מחרדות או דיכאון, ולכן אינו כשיר לגדל ילד.

אולם, עצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות עלול לדרדר אדם למצב שהוא "עולה ברדאר" של פקידי הסעד. תרופות פסיכיאטריות גורמות לתופעות לוואי קשות, ביניהן אלימות, החמרת חרדה ודיכאון, פסיכוזה, ועוד.

גם לריטלין תופעות לוואי דומות, וילד הנוטל ריטלין עלול להפוך לאלים, וכך למשוך את תשומת לבם של עובדי הרווחה.

סיכום

פקידי הסעד מצאו בפסיכיאטריה מקור יציב לכוח, סמכות ויוקרה. בתמורה, הם מקדמים את האינטרסים של פסיכיאטרים וחברות התרופות בעידוד תעשיית האבחונים והטיפולים הפסיכיאטריים.

על פקידי הסעד לנטוש ברית אפלה זו, ולחזור לייעודם המקורי והנכון – לספק עזרה אמתית לאלו הזקוקים לה. מקור ערכם וכבודם של פקידי הסעד צריך לנבוע אך ורק מהעזרה שהם מעניקים.

עד שזה יקרה, יש לפעול להחלשת כוחם השרירותי של פקידי הסעד לחרוץ גורלות של ילדים ומשפחות.

במקביל, יש להמשיך ולחשוף את השרלטנות של האבחונים והטיפולים הפסיכיאטריים, שכן אלו חודרים לכל תחום בחיינו, ולא רק לתחום הרווחה.

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03

מודעות פרסומת

סימום ילדים בגילאים 0-5

נובמבר 2013 – סרטון קצר החושף את התופעה החמורה מכולן בנוגע לפסיכיאטריה – הסימום ההולך וגובר של תינוקות וילדים בטווח הגילאים 0-5 שנים.

280,000 תינוקות מקבלים תרופות פסיכיאטריות בגילאים שבין 0 ל-12 חודשים.
198,000 ילדים מתחת לגיל חמש משתמשים בתרופות להפרעת קשב וריכוז, המסווגות באותה קטגוריית סמים שבה מסווג קוקאין.
עם כמות הילדים על תרופות נגד חרדה בגילאים 0-5
אפשר למלא ששה אצטדיוני כדורגל.
יותר ממיליון ילדים בין הגילאים 0-5 מקבלים תרופות פסיכיאטריות, בארצות הברית בלבד.
רשויות פיקוח על תרופות פרסמו 286 אזהרות לגבי תופעות לוואי חמורות ומסכנות-חיים של תרופות פסיכיאטריות הנרשמות לילדים.

פשעי משרד הרווחה והפסיכיאטריה נגד נערה מאומצת – "פגעו בגופי ובנפשי בפנימייה ובבית חולים פסיכיאטרי"

פקידת אימוץ ראשית אורנה הירשפלד - מדיניות הפקרת מאומצים להתעללות

הודעה לתקשורת מאת עמותת מגן זכויות אנוש יום רביעי 6 נובמבר 2013

פשעי משרד הרווחה והפסיכיאטריה נגד נערה מאומצת – "פגעו בגופי ובנפשי בפנימייה ובמחלקה לנוער בבית החולים הפסיכיאטרי"
עמותת מגן לזכויות אנוש: בני נוער במוסדות הללו חשופים להתאכזרות לשמה תחת הכותרת של "טיפול רפואי" או "חינוך".

נערה מאומצת בת 19 הגישה השבוע קובלנה למשרד הבריאות כנגד שורה של פסיכיאטרים ביניהם מנהלת פנימייה. הנערה קובלת על כך שבתוקף תפקידה התירה הפסיכיאטרית לצוות הטיפולי להשפיל אותה, לכלוא אותה בבידוד, לאזוק את ידיה, להעניש אותה ולהתעלל בה בעקביות במשך שנים. הנערה טוענת כי היחס הבלתי אנושי שקיבלה במוסד בשילוב עם היחס המשפיל, הקשירות, התקיפות המיניות והטיפול התרופתי הממכר במחלקת הנוער של בית החולים הפסיכיאטרי שאליו הגיעה גרמו להתדרדרותה עד כדי ניסיונות אובדניים, והשאירו בנפשה משקעים עמוקים שלא מאפשרים לה כיום להתגייס לצבא או להתחיל כראוי את חייה הבוגרים.

התלונה הוגשה בסיוע מתנדבי עמותת מגן לזכויות אנוש. מנכ"לית העמותה, הגב' גת מגידו טוענת שהפסיכיאטריה דוגלת בגישה ההתנהגותית, אשר רואה באדם סוג של חיה שניתן לאלפה כפי שמאלפים חיות באמצעות ענישה בלבד, ומבלי לשאול להסכמתה. זוהי גישה כוחנית שפוגעת בזכויות אדם בסיסיות.

עוד אומרת הגב' מגידו, כי דו"ח האו"ם שהתפרסם בפברואר השנה, בנושא "עינויים במסגרת שירותי הבריאות" קורא למדינות לבחון מחדש ולהגביל את חופש הפעולה שהיא נותנת לפסיכיאטרים להשתמש באמצעי "ענישה" מתאכזרים אשר מתאימים להגדרה המשפטית של עינויים בבואם "לטפל" או "לחנך" או "לעזור" לאנשים החלשים ביותר בחברה, בכללם בני נוער הנשלחים למוסדות החינוך המיוחד, מסגרות הרווחה ולמחלקות הפסיכיאטריות לנוער שבכולן מצויים פסיכיאטרים בתפקידים ניהוליים.

למידע נוסף,

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03

קישורים:

מדיניות משרד הרווחה המופקרת: רעות – סרט דוקומנטרי על כשלון והתעללות רשויות הרווחה בילדה מאומצת בטיפולם – הכתבה: לקראת שידור: רעות , אורית הראל, 27.07.11 , מערכת מוטק'ה – סרטה התיעודי של סיגל עמנואל "רעות" (היא דלית מספרה של מילי מאסס "בשם טובת הילד") מציג בפסיפס של עדויות את סיפורה המצמרר של רעות איש-שלום, שחיפשה לעצמה בית ובסופו של דבר נרצחה בבית – מקור עוצמתו של הסרט "רעות" של סיגל עמנואל הוא בסיפור המצמרר שהוא מציג. הסרט התיעודי, שיוקרן ביום ד' (27.7) בערוץ יס דוקו בלוויין, מביא את סיפור חייה הקצרים והקשים, עד למותה האלים בגיל 21, של רעות איש-שלום. יש בסיפור הזה כל האלמנטים שאיתם אפשר היה בקלות לגלוש בסרט למחוזות מלודרמטיים דומעים-רגשניים: ילדות בצל אלימות וניכור, הזנחה, מוסדות, סמים, חיים ברחובות, אימוץ, מאבקים משפטיים, נישואים שלא מאהבה, יהודייה בכפר ערבי, שלוש לידות ורצח…

כישלון קונספציית האימוץ הסגור – סיפור ילדותה ונעוריה של דלית – פקידי הרווחה משווקים את מוסד האימוץ בפנטזיות של הצלחות ואושר, אך נמנעים מלדווח לציבור נתונים כמותיים כגון כמה אימוצים כשלו, מה עלה בגורל הילדים שננטשו ע"י המאמצים, ומה עלה בגורל ההורים המולידים שילדיהם נלקחו מהם בכפייה. בפועל מוסד האימוץ הסגור נכשל לחלוטין, ופוגע קשות בגופם ונפשם של הילדים והוריהם – להלן ציטוט מהספר "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ" של ד"ר מילי מאסס. הציטוט מספר את סיפורה של דלית שנשלחה לאימוץ בילדותה, ומאמציה זנחו אותה והתעללו בה. רשויות הרווחה הפקירו אותה בפנימיות, וכשהרתה החליטו לחטוף את תינוקה לאימוץ טרם שנולד…

טיפול נפשי לילדים- מידע חיוני להורים – מאמר מאת אילן סלומון

יולי 2013 – טיפול נפשי לילדים- מידע חיוני להורים! – אילן סלומון-רוקח, מטפל ומאמן לילדים

יש לעשות הכול כדי שילדים יקבלו טיפול נפשי ללא תרופות
בעידן שבו ערוצי התקשורת הם מסחריים, הציבור חשוף ל"הפגזה" בלתי פוסקת של מידע "רפואי" בשירותן הסמוי של חברות התרופות או גופים המייצגים אותן. התוצאה היא שאדם בוגר שנתקל בקשיים נפשיים פונה מיד לרופא המשפחה או לחדר המיון בבית החולים. התוצאה: תרופות הרגעה ושינה ותרופות נגד דיכאון וחרדה ניתנות לאנשים כמעט בכל מצב נפשי לא אופטימלי. במקרים רבים ההנחיה היא לקחת אותן לפחות חודש, חצי שנה או שנה, ו"אז נראה". כשהם מנסים להפסיק או להיגמל מהתרופות הללו ההתרסקות מיידית או שאינה מיידית אבל היא מובטחת. מאות אנשים שעזרתי להם בשנים האחרונות חזרו והשתמשו באותה המילה כדי לתאר את זה: גיהינום.

לפני שתפנו לטיפול נפשי רגשי לילדים דאגו לבצע בדיקה גופנית מקיפה אצל רופא המשפחה
תפקידו של הרופא הינו לטפל בגופו (ולא לסמם את נפשו) של הילד. שיבושים הורמונאליים, חוסר או עודף ברזל, בעיות ראייה או שמיעה, בעיות במערכת העיכול, כאבים גופניים, כל אלה עלולים להציק לילד ולהקשות עליו. רופא לא מיומן עלול לדלג על שלב הבדיקה הגופנית ולגשת ישר לטיפול תרופתי פסיכיאטרי.

לפני שתפנו לטיפול נפשי רגשי לילדים בקרו אצל נטורופת או תזונאי. שפרו את תזונתו של הילד
תזונה שהינה דלה בחלבונים וירקות ועשירה בסוכר ובמזונות תעשייתיים עלולה להשפיע לרעה על מערכת העצבים ועל תפקודם הגופני והנפשי של ילדים. ישנם ילדים הסובלים מרגישויות מיוחדות לצבעי מאכל, חומרים משמרים ואף מזונות מסוימים כגון חיטה, מוצרי חלב, סויה או סוגי פירות שונים. חוסר בויטמינים ומינרלים מסוימים עלול לגרום לילדים לחרדות, עצבנות, התקפי זעם, בעיות שינה, חוסר מוטיבציה ואף דיכאון.

בדרך לטיפול נפשי רגשי לילדים הימנעו מאבחון פסיכו דידקטי. היעזרו במורה פרטי טוב שיתרגל את הילד, ויעזור לו להצליח בלמידה.
קשיי למידה בהחלט עלולים לגרום לילדים לחוש אי הצלחה, שעמום, תסכול, כעסים ואף חרדות. לילד שמצליח בבית הספר קל בהרבה לצאת ממשבר נפשי ולהשתלב מחדש במסגרת. כאשר תלמיד עובר קשיים נפשיים הוא יישלח במוקדם או במאוחר לאבחון פסיכולוגי או פסיכו- דידקטי (שגם בודק קשיי למידה) על ידי גננת, או יועצת חינוכית. הבעיה עם אבחון פסיכולוגי היא שהוא מכפיש את הילד בעקבות משבר זמני, ויוצר לגביו רישום מתועד שילווה אותו כל חייו ועלול לפגוע בעתידו. הבעיה עם אבחון דידקטי היא שברוב המקרים הוא קובע כי הילד סובל מ'ליקוי' ולכן ממליץ על 'הקלות' לימודיות או על שיעורי 'אסטרטגיות למידה' שבפועל הינן שיטות וקיצורי דרך שנועדו 'לחפף' את הלמידה ו'להשיג' ציונים במקום לשים דגש על חיזוק יכולת הלמידה עצמה.

תנו לילד זמן להתאושש ואל תרשו שילחיצו אתכם לפעול מיד. ילד מטבעו נוטה להגיב באופן קיצוני ללחצים שונים, כאשר הלחץ פוחת הוא נוטה להתאושש מהמצב החריף שסבל ממנו.
ילדים הינם לרוב שבריריים בהשוואה למבוגרים כיון שחסרות להם התנסויות החיים הרבות, והביטחון העצמי שנרכש באמצעותן. משום כך קל לערער אותם, ותגובותיהם עשויות להיות חריפות במיוחד בגילאי היסודי אך בהחלט גם בגילאי התיכון ובצבא. קל מאד להגזים בפרשנות לתגובותיהם. כשילד אומר: "אני רוצה למות", מערכת החינוך הממלכתית, הפועלת על פי נהלים, ומושפעת כמובן מהקמפיין הרשמי למניעת התאבדויות שנוצר בהשפעתן (הסמויה) של חברות התרופות, תגיב לכך, כמובן, תמיד בהגזמה. עובדי הרווחה יקבלו דיווח ויחייבו כעת את ההורים לערוך לילד אבחון פסיכיאטרי כתנאי לכניסתו לבית הספר. במקרה שההורים משוכנעים מתוך היכרותם עם הילד כי אין כאן סכנה אמיתית, מומלץ לגשת לאבחון פרטי למרות העלויות הגבוהות יותר ולנסות להתעקש שהמערכת תסתפק באבחון פסיכולוגי או חוות דעת של המורים שלו או במסמך משפטי שבו ההורים מסירים אחריותם מבית הספר במקרה שיקרה משהו. עליהם גם להקפיד שלא להשאיר את המסמך בידי בית הספר. המשמעות של אבחון פסיכיאטרי הינה כמעט תמיד תיוג והמלצה לטיפול תרופתי ולעיתים אף אשפוז יום פסיכיאטרי, שאותם תוכל כעת המערכת לכפות על ההורים עקב מעורבותו של "גורם מקצועי מוסמך". ההורים, אם כן, חשופים ללחץ גדול מצד המערכת ולמרות זאת עליהם להקפיד לא לערב בכך את הילד ולתת לו את האפשרות להתאושש בקצב שלו.

'ריפוי בעיסוק' הינו התרפיה היעילה ביותר לילדים עם בעיות נפשיות חריפות, בניגוד ל'טיפול רגשי' לא זהיר שעלול להציף ילדים, ולגרום בהמשך דווקא להחמרה במצבם
למרות שהנחת היסוד של טיפול רגשי היא שכאשר משוחחים על נושא מסוים ניתן לעבד אותו ולהשיג לעיתים הקלה, חשוב מאד לדעת שלא נכון לעסוק בנושאים טעונים כאשר האדם מרגיש מוצף בהם, אלא לעשות זאת רק לאחר שחזר לעצמו והוא יציב מספיק. בנוסף, עיסוק יתר או דיבור יתר על נושא טעון יכול לגרום להצפה כרונית שלא ניתן לכבות אותה, והופכת את המטופל לתלוי במטפל או באנשים שסביבו כדי שיקשיבו לו, אחרת הוא מרגיש שהוא "טובע". עם ילדים, עקב אי יציבותם (ראה לעיל) אזהרות אלה חייבות לקבל משנה תוקף. יש להיזהר מאד עם ילדים שמצויים במצב רגשי חריף מלהיכנס איתם לדיון בנושאים הטעונים ולא לאפשר להם טיפול רגשי שמתמשך לאורך שנה ויותר כפי שקורה לעיתים. דרך הטיפול הנכונה במקרים של הצפה או מצב נפשי חריף היא דווקא להסיח את תשומת ליבו של הילד מן הבעיה בכך שלוקחים אותו לסביבה אחרת, לטיול לא מאומץ, נותנים לו לעסוק בתחביביו, מאפשרים לו לעזור באמצעות ביצוע פעולות שאינן קשות עבורו, לטפל בבעל חיים וכו'. זו הסיבה שטיפולים באמנות ובבעלי חיים מוצלחים כל כך כיון שהם מהווים ריפוי בעיסוק והסחה מהכאב הנפשי עד שהוא מתפוגג.

הישמרו במיוחד מפסיכולוגים שמפנים אתכם לקבל תרופה פסיכיאטרית במקביל לטיפול הרגשי שלהם. הם מחפשים חיים קלים ו/או מפקפקים ביכולתם לעזור לילד שלכם.
גם לימודי הפסיכולוגיה כיום מושפעים מאד מכוחן הכלכלי העצום של חברות התרופות. עשרות שנים של השקעה עולמית במחקר מגמתי באוניברסיטאות ופרסום מאמרי מחקר בכתבי עת "מדעיים" גרמו לפסיכולוגים רבים לפקפק בכוחם לעזור. תזהו אותם לפי זה שיספרו לכם טענות חסרות בסיס מדעי, כמו הטענה שהילד שלכם סובל מ- 'חוסר איזון כימי במוח'. פסיכולוגים כאלה יקבלו ילדים או מבוגרים לטיפול רגשי רק בתנאי שייטלו גם תרופות. זה לא יעיל ומסוכן בדיוק כמו אצל אותו רופא שיניים שבא לטפל בשן כואבת בעת שהמטופל מצוי תחת השפעת משככי כאבים ובעצמו לא בטוח איזוהי השן החולה.

אם הבעיה לא משתפרת חפשו בסביבת הילד מישהו שמאיים עליו, מלחיץ אותו או מדכא אף ילדים אחרים סביבו מבלי שיוכלו להשיב לו או להתגונן מפניו. טיפול נפשי נכון יאתר את הגורם הזה וישים לו סוף.
חלק נכבד מהבעיות הנפשיות של ילדים נובעות מלחצים שמופעלים עליהם על ידי מבוגרים או על ידי ילדים בני גילם. הסיבה לכך היא שילד נוטה להתאושש מטראומות שהוא עובר עם חלוף הזמן, אולם אם הוא נשאר במצב נפשי מעורער ולא מתאושש, זה אומר שאותו גורם מלחיץ או מאיים נמצא באופן קבוע בסביבתו ומלבה את הפחדים או הכעסים שלו כל יום מחדש. זה לא משנה אם לילד יש פחד מכלבים או פחד לעזוב את אימא. מי שמלחיץ אותו או מדכא אותו מעיר את השדים הללו. מטפל נפשי טוב לילדים יידע להימנע מלהיכנס לתוכנן של החרדות אלא יחפש את הגורם המלחיץ שמעיר את הפחדים הללו בסביבתו של הילד, וידאג לכך שאותו גורם יפחית את הלחץ או ידאג להרחיק את הילד לזמן מה מאותו גורם מלחיץ. דוגמא לכך היא ילד שמאיים על חברו כי יהיה ברוגז איתו אם לא יעשה את רצונו והילד מציית, אולם מגלה סימנים של חרדת נטישה כאשר אמא רוצה ללכת. הטיפול במצב יהיה לאסור על הילד המדכא מלאיים על אחרים, ולא עיסוק יתר בחרדת הנטישה.

טיפול נפשי רגשי לילדים חייב להבחין בין ילד שהוא קורבן לבין ילד שהופך אחרים לקרבן, וצריך לספק לילד מהסוג השני מסגרת שתדרוש ממנו יותר משמעת ואחריות כתנאי לקבלת תמיכה.
ישנם ילדים שמטילים אימה על ילדים אחרים ואף על מבוגרים. ישנם ילדים שמטילים גם אשמה על אחרים ומייחסים את הקשיים שלהם למעשיהם של אחרים. ילדים אלה אינם קרבנות כפי שהם מנסים לכאורה להציג, וייתכן מאד שילדים אחרים נמצאים בטיפול נפשי רגשי לאחר שילדים אלה הפכו אותם לקרבנות. טיפול נפשי נכון לילדים לא ינסה לתת סימפטיה או יחס חם לילד שנוהג בחוסר אחריות בכך שהוא מאשים אחרים במצבו. הטיפול הנפשי בילדים כאלה יתמקד בדרישה להתנהגות אחראית, ולא בהקשבה לתלונותיו של הילד שממילא לא נראה שתסתיימנה.

לסיכום: טיפול נפשי לילדים הוא נושא עדין כעדינותם של ילדים. הוא דורש סבלנות ואורך רוח, אולם יותר מהכול הוא דורש ערנות וזהירות של ההורים מפני אנשי המקצוע המוסמכים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדי רווחה שעשויים להציע או לדרוש 'פתרונות' מערכתיים שלטווח ארוך יפגעו בעתידו של הילד. רק אתמול נפגשתי עם אישה שנולד לה בן שהוגדר כסובל מפיגור, ועד כיתה ג' שום מסגרת חינוכית רגילה לא הסכימה לקבל אותו. האם סירבה לתת לו תרופות. בכיתה ו' התגלה שהילד מחונן, הוא התקבל לפנימייה יוקרתית וסיים תיכון ואוניברסיטה בהצטיינות. זה אולי מקרה קיצוני, אבל הוא מדגים את ההכרח שלא לקבל עצות מאנשי המקצוע לגבי טיפול נפשי רגשי לילדים באופן עיוור ולהיות נאמנים להבנתכם והשקפתכם.

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org

טלפון עמותה: 5660699 03

אלפי עוברים ושבים הביעו הזדהות בהפגנה מול הכנס הפסיכיאטרי הבינלאומי ל"קשב וריכוז"

אלפי עוברים ושבים הביעו הזדהות בהפגנה מול הכנס הפסיכיאטרי הבינלאומי ל"קשב וריכוז"

ביום ד' 27.2.13 בבוקר מול מלון דוד אינטרקונטיננטל, תל-אביב

ההפגנה בשיתוף עם "ביונד"- אמנים מאוחדים נגד סימום ילדים וקבוצת "אמהות נגד ריטלין"

במשך כ- 4 שעות הפגינו עשרות מתנדבים לצלילי להקת "ביונד"מול מלון דייויד אינטרקונטיננטל ביניהם ילדים שנפגעו ישירות מריטלין, רופא ילדים ששמו שמור אצלנו, עבר ליד המפגינים והחל לצלם ואמר: יד הריטלין קלה על ההדק, והכנס הזה יהפוך לאולי ריטלין! ולא כן גורף לריטלין !. אחד הצופים בנעשה היה אמן שבעברו נטל ריטלין וחווה חוויות קשות מעצם השימוש, הקים להקה בשם הפרעת קשב וריכוז. הצטרף ללהקת "ביונד" עם מספר שירים, שהמסר היה הפסיקו לתייג ולסמם ילדים, במקום לשתול ילד בתבנית תתאימו את המערכת לילד. בדיוק כמו מיתת סדום אם הילד לא שקט כמו דג נסמם אותו בריטלין נתאים את הילד למיטת סדום!. אם מארגון אימהות נגד ריטלין הגיע מאילת להיות מספר שעות עם המפגינים וספרה את תלאותיה עם אבחון ביתה והנזקים שגרם לה הריטלין. עוד אימהות הגיעו עם ילדיהן כדי למחות מול הכנס הפסיכיאטרי.

הנה עדות של ביתה של אם שהפגינה: אומרת הילדה אני בעצמי לקחתי רטלין במשך כ-4 שנים, ואני חושבת שחשוב שמי מכם שהורה לילד שלקח\ לוקח רטלין יקדיש מזמנו לקרוא את זה.
נתחיל מזה שהמחקרים נכונים, רטלין הוא סם- והוא ממכר. אין וויכוח. לא מזמן גיליתי שכל אחד מחבריי שנוטל רטלין או נטל בעבר ושאלתי אותו על כך, ניסה יותר מפעם אחת להסניף את הכדור, דבר שאני בעצמי הייתי עושה באופן קבוע. ולא כי "ראיתי את זה בסרט", אלא כי הרגשתי שאני צריכה, באופן הכי טבעי. ואני מדברת על כשהייתי בת 14. את הדבר הזה גיליתי ממש לא מזמן ועד אז הייתי בטוחה באמת ובתמים במשך כמה שנים שמשהו איתי לא בסדר. אז רטלין כן ממכר ואת כולם- ואין יוצאים מן הכלל. כמו קוק, יש השפעה פיזית ומנטלית קשה, שכוללת מצבי רוח קיצוניים, מאופוריה עד הרגשת חוסר ערך, ריקנות… , רדיפה וחוסר שקט , אפאטיות , חוסר תאבון עייפות וקשיים בשינה. כשהפעילות המוטורית משתבשת מעלים את המינון וחוזר חלילה. בתקופה שכבר נטלתי קונצרטה של 50 ומשהו מ"ג, למשקל הגוף שלי שמעולם לא עלה על 42 ק"ג (מינון גבוה מידי לכל הדעות) יום אחד הרגשתי שאולי בכל זאת אני צריכה יותר. 4 וחצי ימים רצופים בלי לאכול, לישון או לתקשר עם הסביבה מחשש שמישהו ישים לב, ולבסוף הגיעו גם הזיות והגעתי לחדר מיון. זה היה היום האחרון שלקחתי רטלין.

היום אני בת 17 וחצי, כבר קרוב לשנתיים בלי רטלין ועדיין סובלת מתופעות לוואי גופניות ונזק בלתי הפיך שקשור לבעיות גדילה, הורמונים ובינהם בלוטת התריס שנגרמו כתוצאה מנטילת התרופה. לאחר הפסקת הרטלין קימיים בבירור תסמיני גמילה, הקושי בריכוז עולה במידה משמעותית ונכון להיום אני מסיימת בית ספר בלי שום תעודת בגרות.

יהודה קורן – דובר

עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org

המדינה מארגנת חגיגות סמים לילדים – ריטלין

ריטלין Ritalin - תופעות לוואי
פתאום לכולם יש לקות למידה. כדורי ריטלין

המאמר המדינה מארגנת חגיגות סמים לילדים , אלי ישראלוב | mako | 26/02/13

עשרות אלפי ילדים בישראל מתגלים כלקויי למידה ומקבלים את סם הפלא "ריטלין". גם מבוגרים לוקחים אותם כדי להתרכז טוב יותר בעבודה. אלי ישראלוב עשה ניסוי על עצמו, וחזר עם תוצאות ברורות. מבחינתו, זה כמו לתת לילד שלו להסניף שורה של קוקאין

צילום׃ רויטרס לפעמים אני קורא עיתונים ומופתע כיצד זרם מחשבה מסויים מכה גלים כמו וירוס, מתפשט כמגפה. אתה מתבונן על הטירוף שמתהלך סביבך ונדהם לראות כיצד אנשים בעלי חשיבה עצמאית לא פוקחים עיניים ומבחינים כי משהו אינו כשורה, משהו לא מסתדר פה.

עשרות אלפי ילדים בשנה מתגלים כלקויי למידה ומועמסים בסמים בכדי להסדיר את התופעה. גידול של 76% במספר צרכני הסמים בקרב הילדים והיד עוד נטויה. רופאים, פסיכולוגים ואנשי חינוך נלהבים מיחצנים את הקמפיין ומחלקים מרשמים כמו פושרים בפינות הדרכים. הורים מאושרים גילו את הנוסחה לאי התמודדות מול פיזור הנפש של ילדיהם ומשמשים כמשגיחים נאמנים, מוודאים שהילדים היקרים בולעים את הסמים… שבשמם המכובס נקראים ריטלין.

גם חברים קרובים גילו את הנוסחה ומצטרפים לחגיגה. "יותר אפקטיבי להם בעבודה", כך הם אומרים. אפילו הבן שלי בא הבוקר ואמר שגם הוא רוצה סמים."אבא, בחבר'ה אומרים שככה יותר קל במבחנים", אז למה לא בעצם? אז ככה לא. כי לא ייתכן שפתאום כולם ליקויי למידה – יש בעיה בהגדרה. נכון שיש יותר מודעות לתופעה ולכן צצים יותר ילדים, אבל מודעות למה? לכך שילדים החלו לאבד את כושר הריכוז שלהם ויכולת השליטה העצמית לחתור למטרה אחת?

ריטלין כן ואקסטזי לא?

יכול להיות שילדים עושים דברים סימולטנית: משחקים במחשב, מדברים בפייסבוק עם שלושה חברים במקביל, מציצים בטלוויזיה ובהזדמנות גם לומדים למבחן. הכל עובר אצלם במסרים תמציתיים ועניינים – אז אולי שיטת החינוך צריכה להשתנות ואסור לה להחזיק במשך שעה ילדים בכיתה ולדבר על נושא אחד?

פיזור נפש זו לא לקות למידה, זו סוג של חולשה שאפשר לחזק.

ברור שכתוצאה מהפגזת המסרים מסביבנו מתמעטים האנשים שיכולים להתרכז לאורך זמן, לקרוא ספר, לכתוב מכתב, לסיים עבודה. אז אולי צריך לאמן את כוח הרצון של הילדים, יכולת הריכוז, יכולת השליטה העצמית – במקום סתם לחלק סמים.

שלא יעבדו עליכם, גם לריטלין יש תופעות לוואי. השאלה היא האם בכלל ניתן לאבחן בצורה מדוייקת תופעות לוואי אצל ילדים? עד כמה בכלל הם מודעים לעצמם? האם הניסוי ההמוני הזה, שנקרא ריטלין, בכלל צבר מספיק זמן על מנת להבין את ההשלכות שלו?? סביר שנתעורר עוד כמה שנים ונעמוד המומים ביחס לטיפשות שלנו, לעיוורון שלקינו בו.

מאחר והאמון שלי במחקרים מזמן נעלם ורובם מוטים, החלטתי לערוך מחקר קטן בקרב 4 חברים שרשמו להם ריטלין ודיברתי עם אמא אחת (שגם הבן שלה לקוי למידה ולוקח ריטלין). מאחר שאני מאמין כי מעבדת המחקר הטובה ביותר היא הניסיון האישי, כללתי את עצמי והתנסיתי למשך מספר שבועות.

אז הממצאים כדלהלן (אצל כאלו שקיבלו מרשם ואצלי גם):

1) משפר בצורה משמעותית את כושר הריכוז.

2) משפר את היכולת שלך להתמיד כמכונה בעשייה מסויימת.

3) מוריד את החוויה הרגשית והופך אותך עמום ופחות יצירתי.

4) כשההשפעה מתחילה להתפוגג- תחושה של חוסר שקט.

5) גירוי עצבי מתחת לפני השטח שלפעמים גורם לכאבי ראש.

6) תלות ורצון לקחת שוב על מנת לעמוד במשימות הנדרשות.

7) שני חברים שהפסיקו לקחת בשל תחושת חוסר השקט המצטברת, מצבם חזר למקורי ואף יתרה מכך, איבדו יכולת שליטה בתחומים נוספים והחלו להשמין. נשמע טוב לא?

אז נכון שזה סם מהול וניתן בבקרה- אך הגישה מקוממת, היא לא תוביל אותנו לשום מקום. לאורך זמן היא רק תנוון אותנו. זוהי גישה שמעבירה את האחריות בכל הנוגע לשליטה עצמית, לפיתוח כוח הרצון וכושר הריכוז לסמים ומורידה את האחריות מן הילדים, מאיתנו.

ואם כבר מוהלים סמים אז למה לא לתת תוך בקרה גם את הסמים הבאים:

אקסטזי – לשיפור חיי המין בזוגיות ויציאה מהדיכאון. חוויות מין עלובות בין זוגות היא גם מגפה שזקוקה לסם, שלא נדבר על הדיכאון הקולקטיבי.

LSD – לפריצת דרך ויציאה מהקופסה – כל כך הרבה אנשים תקועים במקום, אז למה לא להרחיב את התודעה ולהפוך ליצירתיים יותר?

קוקאין – לשיפור תחושת הביטחון העצמי, שכל כך הרבה ילדים ומבוגרים לוקים בה.

למה לא בעצם?

פסיכיאטר ריקרדו שטיינבאום מדבר על ריטלין

ריטלין – הפסיכיאטר ריקרדו שטיינבאום חושף הונאת חברות התרופות

מאי 2012 – הפסיכיאטר ריקרדו שטיינבאום חושף הונאות חברות התרופות בהפצת ריטלין לילדים. הריטלין אינו מרפא אלא סם ממריץ קשור למשפחה של קוקאין. חברות התרופות יצרו תחושה כאילו מדובר בתרופה המסייעת להצלחה בלימודים. למעשה מדובר בסם מסוכן מאוד בעל תופעות לוואי קשות ביותר.

צפו בראיון החושפני של הפסיכיאטר ריקרדו שטיינבאום

קישורים 

סמים פסיכיאטרים מעוררים אלימות בבתי הספר – מאמר מאת יהודה קורן

ילדים רגישים במיוחד לסמים פסיכו טרופיים משום שגופם עדיין מתפתח. הסמים עלולים לגרום לתופעות לוואי נפשיות וגופניות מחרידות. רשימה חלקית: עוינות, עוויתות, עוויתות פנים לא נשלטת,התפרצויות אלימות והתקפים.

לפחות 11 אירועי ירי בביתי הספר בארה"ב בוצעו על ידי נערים שנטלו סמים פסיכו טרופיים הידועים כמחוללי התנהגות אלימה והתאבדות.

אלימות כזו אינה אופיינית רק לארה"ב, הנה כמה דוגמאות:

· אנדראסב. מגרמניה, בן 15, ירה והרג את המורה הפרטי שלו כשהיה תחת השפעת סמים פסיכיאטרים.

· ריאן פורלו ממרילנד הורשע ברצח מדרגה ראשונה. הוא רצח את חברו לכיתה תחת השפעת סמים פסיכיאטרים.

· ביפן, שני נערים בני 15 ו-16, דקרו תלמיד תיכון בן 16 בזמן שהיו תחת השפעת סם הרגעה (גלולת שינה). הם אמרו,שהסם גרם להם להרגיש בלתי מנוצחים.

· במניסוטה, ג'ף וייס בן ה-16 הרג את סבו ושמונה אנשים אחרים לפני שהתאבד. הוא נטל פרוזק.

· פקה-אריק אובינן נטל נוגד-דיכאון במירשם לפני שהרג שמונה אנשים ואז ירה בעצמו בבית הספר שלו בג'וקלה, פינלנד.

· הנער קיפ קינקל היה תחת השפעת פרוזק כשרצח את הוריו. לאחר מכן הוא הלך לבית ספרו ירה והרג שני תלמידים ופצע22 בקפיטריה.

· טג סלומון בן ה-15 נטל ריטלין כשפתח באש וירה בשישה מבני כיתתו.

· אליזבת' בוש בת ה-14 היתה תחת השפעת פרוזק כשירתה בבני כיתתה והרגה אדם אחד.

ד"ר ריצ'רד קפיט, חוקר לשעבר במנהל המזון והתרופות האמריקאי ערך מחקר על פרוזק, פקסיל וזולופט לפני שנוגדי הדיכאון האלה שווקו לשוק האמריקאי. הוא העיד במשפט רצח שבו הרוצח השתמש בנוגדי דיכאון ממשפחת ה- SSRI: "תמיד חשדתי שהמטופלים הנוטלים את נוגדי הדיכאון האלו מפתחים אלימות העלולה להוביל לתוקפנות רצחנית".

"במקצוע הפסיכיאטריה, תמיד חשבנו שנוגדי הדיכאון יוצרים אפיזודות של מאניה",אומר קפיט.(15)

בארצות הברית בין השנים 1990 ו-2005 היתה עליה של יותר מ-380% בשימוש בתרופות ממריצות בקרב ילדים. בשנת 2005 הזהיר מנהל המזון והתרופות האמריקאי שסמים אלה עלולים לגרום לפסיכוזה, מאניה ותוקפנות.(16)

בספטמבר 2006, תוצאות מחקר הראו שנוגד הדיכאון פקסיל העלה בצורה משמעותית את הסיכון להתנהגות אלימה בקרב אלה הנוטלים אותו. בסיכום, החוקר הראשי ד"ר דייויד הילי ציין: "ברור כשמש שאנשים בהחלט נעשים עוינים יותר תחת השפעת הסמים האלו (נוגדי דיכאון ממשפחת הSSRI)". (17)

הגדרות:

15. ג'ייסון קאטו, כשהמשפט עומד לפני הכרעה, נוספו שלושה סנגורים למשפט פיטמם, ההרלד, רוק היל, דרום קרוליינה, 12 באוקטובר 2004.

16. הצהרת מנהל המזון והתרופות האמריקאי בדבר קונצרטה ומתילפנידאט, 28 ביוני 2005.

17. מנהל המזון והתרופות האמריקאי שוקל להוסיף אזהרות על גבי אריזות נוגדי –הדיכאון, דיילי פרס, 21 במרץ 2004.

מאת יהודה קורן

ממחקרים של עמותת מגן לזכויות אנוש

קישורים:

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל – כלא שבן אנוש לא יכול לשרוד בו

דוקטור יהודה ברוך - מנהל בית חולים אברבנאל200 מ' מלשכת הרווחה בת ים עוברים ילדים ואנשים התעללות והזנחה ממסדיים שאין כמותה

המאמר הבן באברבנאל, ואני חי-מת , אברהם עמיחי (שם בדוי) , ynet , יולי 2012

ואז אתה נפצע בשנית, פציעה ארורה שגורמת לך להתגעגע לפציעה בלבנון: הילד שלי איבד ביום אחד את שפיות דעתו ואושפז באברבנאל בחדר גרוע מבית סוהר. המדינה נטשה אותו

אתה הולך לצבא, מתנדב ליחידה ששמה הולך לפניה. אתה יודע שאתה עלול להיפצע וחלילה, אולי גם לא לחזור, אבל אתה מאמין שלך זה לא יקרה. לפעמים מתגנבת מבעד ההגנות המחשבה שאולי, אולי, אולי, אבל אתה יודע ומשוכנע שאם חלילה יקרה דבר מה, לא ינטשו אותך. המדינה איתך. וזה קרה לצערי. זה קרה על אדמה זרה, על אדמת לבנון.

הרבה אני לא זוכר, אבל זוכר לילה נטול כוכבים, זוכר את השקט, שקט חד, כפי שלא שמעתי מעולם. ופתאום את התופת, הרעש האין סופי של פיצוצים, יריות וזעקות הלוחמים. אתה שואל עצמך אם מתָּ. אתה חי, אבל מרגיש חי-מת. לפתע רעש המסוק, ואתה מתעורר בטיפול נמרץ אחרי ניתוח ממושך. מתחילה תקופה ארוכה של טיפולים ושיקום, ולאט לאט אתה חוזר לתפקד. מצולק. יוצא לטיול הגדול, חוזר לאוניברסיטה, לומד, מתחתן עם אהבתך, והמשפחה הולכת ומתרחבת.

ואז אתה נפצע בשנית. פציעה ארורה שגורמת לך להתגעגע לפציעה בלבנון. הפעם אפילו המחשבה שזה יכול לקרות לי לא עברה בראשי. הילד שלי, בשר מבשרי, איבד ביום אחד את שפיות דעתו. בן 12, ילד שלא עשה רע מעולם לאיש, לפתע חלה במחלה קשה, קשה יותר ממחלה ממארת, מחלה סופנית שאין לה סוף. הוא חלה ואיתו חלתה כל המשפחה. מרגע זה חשך עולמנו. כל עיסוקנו מתמקד בדאגה לילדנו ובהגנה עליו, ילדנו שלא עשה רע לאיש, הילד היפה, החכם, כחול העיניים, עם חוש ההומור, לפתע נענש בעונש שאין קשה ממנו.

קשה לתאר את הייסורים והסבל. אתה, שהיית גאה כל כך לחבוש לראשו של בנך קסדה, להושיבו על האופניים ולרוץ אחריו, פתאום מלביש לו קסדה ורץ אחריו בבית כדי שחלילה לא יפגע בעצמו. מהגאווה היום יומית שחווית בהתקדמות הגור האנושי, אתה מתכנס בכאב של הנסיגה היום יומית המתרחשת מול עיניך.

זיק התקווה כבה מזמן

במקום המאבק על האוכל, על עוד כפית ועוד נגיסה, המאבק הופך למלחמה של לקיחת תרופות. אתה נקרע בין הצורך לתת את התרופות לבין הידע שלך על תופעות הלוואי האיומות. זיק התקווה שנתנו לנו הרופאים בתחילת המחלה כבה מזמן. הילד הופך לאלים יותר ויותר, וההכרה שחייבים להכניסו למחלקה סגורה נדחקת מהמחשבה, עד היום שבו הפעיל אלימות על המטפלת שלו ופצע אותה. בחדר המיון הבנו שזה אפילו לא לשיקול דעתנו ואנחנו חייבים לאשפז את בננו.


מנסה לשחזר את הכניסה לחצר בית החולים (צילום: קובי קואנקס)

אני לא מצליח לזכור את הדרך שעשינו באמבולנס לבית החולים אברבנאל. מנסה לשחזר את הכניסה לחצר בית החולים, את האחים שלקחו בידיים חסונות את בננו שהשתולל וסירב ללכת. נדמה שידע את מה שאנחנו עוד לא ידענו. נדמה שבננו, שהוגדר כלא-שפוי, גילה לפתע שפיות יותר מכולנו.

עמדתי במחלקה, עיניי דומעות מהכאב וצורבות מאדי הליזול ומצחנת השתן, התבוננתי מסביב ולא האמנתי. עמדתי בתחילתו של מסדרון מאיים שהמרצפות בו התרוממו מהזנחה של שנים, כשלפתע מקק גדול מכוער, כאילו בן בית הוא, חצה את המסדרון.


מרצפות התרוממו לאחר הזנחה של שנים. ארכיון (צילום: גדי דגון)

חדר ללא תמונה וללא פרח

נכנסנו לחדר שמעכשיו יהיה הבית השני של ילדנו. חדר עם קירות ערומים, צבע מתקלף חושף שכבת טיח, מרצפות שבורות, כיור מזוהם בפינת החדר ומיטת ברזל ערומה עם רגליים חלודות. חיפשנו היכן לשים את חפציו של בננו, את הדובי שאהב כל כך, אך בחדר הקר והמנוכר לא מצאנו מדף או שידה, ונאלצנו לקחת איתנו את הדובי הקטן שהיה הקשר היחיד שלו לעולמנו. חדר ללא תמונה וללא פרח, ללא קישוט. גרוע יותר מחדר בבית סוהר.

ניסינו להישאר עם בננו, אך הרופאים שטיפלו בו בחמלה ובאהבה יחד עם הצוות הסיעודי ביקשו, דרשו, שנניח לבננו להישאר ונלך הביתה. חיבקתי את בני. הוא אחז בי בחוזקה כאילו מתחנן שלא אפקיר אותו, כאילו הבין את מה שאני עדיין סירבתי להבין, שהבאנו את היקר לנו מכול, דווקא כשהוא זקוק להגנה, לכלא שבן אנוש לא יכול לשרוד בו. בדרך התבוננתי בשירותים חסרי הדלת ובמקלחת שנמצאת בקצה המסדרון. המקלחת מוסתרת בווילון ישן, קרוע. בני, שכל כך אוהב להתקלח, יצטרך לחשוף את גופו לעיני כול.


חדר קר ומנוכר, בלי מדף או שידה. ארכיון (צילום: קובי קואנקס)


הזנחה בכל פינה. מקלחת באברבנאל. ארכיון (צילום: קובי קואנקס)

הסתכלתי סביב. חדר אוכל מוזנח עם שולחן שבור. ראיתי חדר שעל דלתו כתוב כיתת לימוד. פתחתי את הדלת ונדהמתי לראות חדר ריק, ללא שולחן, ללא כיסא, ללא ספר. הייתכן שזו כיתת לימוד? סירבתי להאמין. כאן המקום שאשאיר את בני? דווקא החולה, הזקוק, הפצוע כל כך שזקוק לחום, לחמלה, לאהבה – נכלא בכלא בלתי נתפש. התבוננתי בעיני הצוות. הבנתי שהם יודעים מה עובר עלינו אבל אינם יכולים לעזור לנו.

יצאנו. דלת הברזל נסגרה אחרינו ברעש, רעש ששמעתי רק פעם בחיי בלבנון. ואני עומד בחצר בית החולים פצוע ומדמם, ומנסה בסערת הרגשות להבין איך נטשתי את בני, ואולי איך המדינה שלי כשאני צריך אותה, נטשה אותו. מנסה להבין ולא מבין, אבל יודע שמה שלא קרה במלחמה עם האויב קרה עכשיו. הפכתי לחי-מת.

קישורים

אבחונים משרתים את המערכת, מזיקים לילדים מאמר מאת אילן סלומון

תוצאה חיובית באבחון איננה הוכחה לבעייה אמיתית

אבחון של קשב וריכוז לא מאתר שום פגם נוירולוגי אמיתי, ולכן חשוב להימנע ממנו אם הוא עלול לקבוע שהילד לקוי, ולא יכול להשתנות. חוקרים רבים מסכימים כי הניסיון לייחס קשיים בילדות למבנה המוח הינו מופרך ומגמתי. במהלך האבחון הנוירולוג או הפסיכיאטר עושים אך ורק פעולה פקידותית. הם מסכמים שאלונים שמילאו המבוגרים, שבהם סומנו התנהגויות שניתן לצפות להן אצל כל ילד. השאלונים לא בודקים את הנסיבות שבהן הילד התנהג כך, ומתעלמים מתיעוד התנהגויות הגיוניות שלו. אם ילד הולך כל יום למכולת, ושומר על אחיו באדיקות, אבל מזיז את ידיו ורגליו לעיתים קרובות, ייתכן שלא יוכל להתחמק מלהיחשב בעל "הפרעת קשב וריכוז", זוהי הכפשה לא הוגנת ובעיקר חסרת בסיס מדעי אמיתי.

חוסר בשלות של ילדים איננו מחלה

כאשר אחד מכל שלושה ילדים במדינה נשלח לאבחון כלשהו בילדותו, אל תחשבו שהבעיה באמת מצויה אצל הילדים. ילדים לא נולדים בוגרים או בשלים. ילד איננו בעל חיים צייתני. הוא איש או אישה עם גוף קטן עדיין, אבל עם רצונות משלו. התעקשות של ילדים לרוב איננה ליקוי או מחלה, אלא דווקא סימן מעודד לגבי עתידם. כאשר המבוגרים לא מרשים שינהלו אותם, למה בדיוק אנחנו מצפים מילדי הגן או בית הספר שעוד לא מכירים את החיים. ההתערבות, האבחונים וההגדרות בשלבי התפתחותם של ילדים בחשד שיש להם בעיה זו או אחרת זה להיכנס להם לורידים, זה להקדים את המאוחר, זה לבלבל, להלחיץ ולערער אותם. ראוי לתת להם זמן כל עוד הם עדיין ילדים, ולעמוד איתן מול אלה המנסים לגרור אותנו לעשות זאת.

ריטלין יוצר ילדים חסרי יכולת

ריטלין או קונצרטה, הם סמי מרץ, ספידים, בני משפחתם של הקוקאין האקסטזי והקריסטל, חומרים שומניים המצטברים במוח וברקמות השומן למשך שנים. בגלל שינויים ברמתם בדם הם גורמים לתנודות לא צפויות במרץ ובמצבי הרוח של ילדים. אל תלכו שולל אחר השיפור הזמני בציונים, ואל תחשבו שריטלין טוב לילד אם כל הפסקה של הכדור גוררת טלפונים מבית הספר, כיון שזוהי תופעת גמילה. מדובר על שימוש יומיומי למשך שנים, ועל סם שקשה "לרדת" ממנו לאחר שמתחילים. אתם מסתכנים בנזקים ארוכי טווח לאישיות, ליציבות הרגשית ולבריאותם של הילדים. העלייה החדה באבחונים וברישום התרופות הללו לתלמידים לא פתרו את הקשיים של מערכת החינוך, אלא רק החריפו אותם. הגענו למצב מסוכן, שבו מי שלא נוטל ריטלין נמצא בעמדה נחותה מול מי שנוטל אותו, כמו ספורטאי שמפסיד מול אחד שנוטל סמי מרץ לא חוקיים. כך מעודד בית הספר של היום את התלמידים ליטול סמים כדי לשרוד אותו ולהרגיש "שווים".

דרשו יותר למידה עצמית ופחות הוראה חזיתית

למידה הינה יעילה רק כאשר האדם לומד בעצמו. זה קצת דומה לאכילה. אדם מעדיף לאכול בעצמו מאשר שיאכילו אותו. בבתי הספר נדרשת מהתלמידים הקשבה בלתי פוסקת, ועוד מצפים מהם "לשתף פעולה" עם משהו שדומה לפיטום אווזים. מספיקה שיטת הלימוד המתישה הזו עצמה כדי לגרום לתלמיד הממוצע להאמין שכנראה הוא סובל מבעיית קשב וריכוז. הלמידה העצמית, שהיא טבעית בהרבה, נתפסת כעונש, כי היא ניתנת בתור שיעורי בית, כאשר התלמיד כבר הותש מהקשבה בלתי פוסקת בבית הספר, ורוצה כבר לעבור לענייניו. למידה עצמית צריכה להתרחש בתוך מסגרת בית הספר. היא צריכה להיות חלק בלתי נפרד מכל שיעור. רק למידה עצמית שנעשית בקצב אישי יכולה להביא באמת להישגים מתמשכים, לגאווה ולסיפוק.

דרשו אפשרות בחירה של מקצועות למידה כבר מההתחלה

ניתן להסכים, שהתפקיד הכי חשוב של בית הספר הוא להקנות לילד את הביטחון ביכולתו ללמוד כל מה שירצה. אולם חייבים כבר מההתחלה לאפשר לילדים לבחור במידה כלשהי מה הם רוצים ללמוד, אם מצפים מהם לבלות מחצית מילדותם בבית הספר. איננו מראים לתלמידים לשם מה הם צריכים את כל זה. וכך נכפים עליהם מקצועות שלא הצלחנו לעניין אותם בהם או להראות להם את חשיבותם. בתקופת הנעורים, הנושא שהם לומדים תמיד פחות חשוב מרכישת יכולת הלמידה עצמה ומאהבת הלמידה. אם הלמידה תוצג כבחירה ולא כפייה, הם ישתפו איתה פעולה בחפץ לב.

דרשו מבחנים חוזרים ללא הגבלה

לדעת מומחים, השגיאה הכי חמורה שקיימת בהוראה המודרנית קשורה למבחנים. מבחן נועד לבחון הבנה ויכולת להשתמש בחומר. הוא לא נועד לתת יוקרה לתלמידים שקיבלו ציון גבוה מחבריהם. אם לא נותנים לנכשלים מועדים נוספים כדי להשיג הצלחה, לא רק שלא יקבלו הזדמנות להשלים את הידע שהחסירו, אלא ייחשבו בעיני אחרים ובעיני עצמם לכישלון. אי השלמת חומר לימוד גוררת פער לימודי מצטבר שלא ניתן לגשר עליו, וכך תווית הכישלון הופכת להיות תמידית. הפחד מהעלבון שבכישלון כל כך גדול, שמה הפלא שילדים מעתיקים ואף עוזרים זה לזה להעתיק. אילו התלמיד היה יודע שיש לו תמיד אפשרות לתקן את הציון, לא היה צריך להשגיח עליו שלא יעתיק. אפשר היה לתת לתלמיד להיבחן בכתב אפילו במהלך שיעור רגיל, כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול. על פי ההיגיון הזה הציונים לא צריכים להתפרסם בשום מקום. ולא להיות מדווחים להורים. ההצלחה היא עבור התלמיד בלבד, וכאשר היא מובטחת, כל "ליקוי" או "הפרעה" הופכים להיות פתאום חסרי חשיבות.

אל תגוננו על ילדים מפני קשיים-תנו להם להזיע, להתמודד ולנצח

חנכו את הילד להתמודד בעצמו. קשיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הדרך לטפל בהם היא לעודד ולספק עזרה אך לא לדחוף אותה. לא צריך להיבהל מקשיים, כמו שלא צריך לומר לילד בוכה שיפסיק לבכות, או לילד כועס שיפסיק לכעוס. זו תגובה טבעית לקושי והיא חולפת. אולם כשמתגברים על קושי, יש הישג. כאשר נוטלים תרופה הכול נהיה קל, יש פחות התאמצות ואין תחושת הישג שדרושה לביטחון העצמי. כאשר מפסיקים ליטול רטלין או קונצרטה יש חשש לעמוד מול מכשולים ולהתמודד איתם בלעדיו. כך מתפתחת תלות. זה כמו תלות באימא שעושה בשבילך הכול. זה עלול לעכב את העצמאות וההתבגרות שלך.

קישורים