מי מטפל בך – מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים

התחקיר מי מטפל בך , ישראל היום ,  רן רזניק , יוני 2012

כך בכל בתי החולים: הרופאים הבכירים הולכים הביתה והטיפול באלפי חולים נותר בידיהם של רופאים צעירים, מתמחים וסטאז'רים. וכך, חוסר ניסיון ורשלנות גורמים למקרים טרגיים

ביום חמישי, 21 באפריל 2011, בשעות אחר הצהריים, הגיע אלי בסון, תושב חיפה בן 53, למחלקת ניתוחי לב וחזה בבית החולים כרמל בחיפה. בסון, בעל מחלת לב כרונית, סבל מהצטברות נוזלים בריאות. האבחנה שהעבירו רופאי חדר המיון היתה ברורה: יש לבצע החדרת נקז בין הצלעות לריאות כדי להוציא את האוויר שהצטבר בבית החזה. "זאת פעולה קצרה שתיקח רק כמה דקות", כדברי הרופא התורן במחלקה, שקיבל את פניהם של בסון ומשפחתו.

מי מטפל בך - מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים
מי מטפל בך – מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים

 הרופא התורן היה מתמחה צעיר. את התמחותו בניתוחי לב וחזה החל חודשים ספורים לפני כן. עצם הטיפול בידי מתמחה אינו נדיר או חריג; במשך שעות ארוכות מדי יום מופקדים הרופאים הצעירים כמעט בלעדית על מרבית המחלקות בבתי החולים בישראל. אלא שעבודתם נתונה בדרך כלל להשגחתם של הרופאים המומחים, בעלי הניסיון. גם במקרה זה לא נכח במחלקה מנתח הלב הבכיר שהיה הכונן באותו ערב. המתמחה הצעיר ביצע, לבדו, את הכנסת הנקז אל בית החזה – פעולה כירורגית הדורשת הרדמה מקומית.

ירדנה, רעייתו של אלי, אחות במקצועה, לא שיערה שעדיף שרופא בכיר יימצא לצד המתמחה בעת ביצוע הפעולה. כ־20 דקות שהתה מחוץ לחדר הטיפולים, עד שהבחינה בהמולה שנוצרה סביב בעלה. "הייתי מבועתת", היא מספרת. "רעדתי ללא שליטה וצרחתי כמה פעמים: 'אני רוצה אותו חי! יש לו ארבעה ילדים!'" בסון הובהל לחדר הניתוח, אך ללא הועיל. הוא נותר במצב של צמח, עם פגיעה מוחית קשה ובלתי הפיכה. בינואר השנה נפטר.
חוות הדעת שחיבר עבור המשפחה אחד המומחים הבכירים בישראל בתחום ניתוחי החזה מלמדת על שורה של כשלים מקצועיים בטיפול. המנתח קבע כי ההידרדרות במצבו של בסון קרתה לאחר שהרופא הצעיר טעה במיקום של החדרת הנקז: במקום להחדירו לבית החזה, הוא החדיר אותו לעומק הכבד, פגיעה שגרמה לדימום מאסיבי ולפגיעה מוחית.
מנהלת בית החולים "כרמל" מסרה בתגובתה ל"ישראל היום" כי האירוע היה כה טראומטי, עד שהמתמחה – "רופא מסור ואנושי", לשון התגובה – החליט לשנות את מקצוע ההתמחות שלו ולעבור לתחום המחקר הרפואי.
למרבה הצער, קשה לומר שהמקרה המחריד של אלי בסון נחשב לנדיר בישראל. מתחקיר "שישבת" עולה כי בשנים האחרונות נפגעו מאות חולים מטיפול שגוי של רופאים זוטרים, שהופקדו על בריאותם באופן בלעדי – מתמחים, "תורני חוץ" המועסקים רק בשעות הלילה, רופאים שלא עברו התמחות בארץ וסטאז'רים, הנמצאים עדיין בשלב ההכשרה המעשית. בכל המקרים הם הושארו לבדם על ידי הרופאים הוותיקים. התמונה העגומה עולה מתחקירים פנימיים של משרד הבריאות ומתביעות על רשלנות רפואית נגד רופאים צעירים שכשלו במתן הטיפול, ונגד רופאים בכירים שהתרשלו כשלא סייעו לרופאים הזוטרים ולחולים עצמם. בנוסף, קיימנו שורה של שיחות עם מתמחים, רופאים בכירים, מנהלי בתי חולים ובכירים במערכת הבריאות, שבהן התברר כי הבעיה מוכרת וידועה, אולם המערכת הרפואית לא הצליחה למצוא לה פתרון. מי שעלול לשלם את המחיר הוא כל אחד ואחת מאיתנו, שמגיע לקבל טיפול בבית חולים.

איפה התיעוד?

הפעולה הכירורגית הכושלת שבוצעה בגופו של אלי בסון הותירה את רעייתו ירדנה, את ארבעת בניו ואת קרוביו המומים וכואבים. לאחר שחרורו של אלי מבית החולים "כרמל", במצב של צמח, פנתה ירדנה לעו"ד ד"ר שי פויירינג, המטפל במקרים של רשלנות רפואית. פויירינג, שהוא גם רופא, דרש מבית החולים להעביר לידיו את התיק הרפואי של בסון, אבל נדהם לגלות כי התיעוד הרפואי לקוי וחסר מידע קריטי על פעולות הצוות הרפואי בשעות הגורליות שבהן שהה בסון במחלקה. זאת ועוד: התברר כי חרף חומרת המקרה, לא דיווחה הנהלת בית החולים למשרד הבריאות על המקרה. בעבר כבר קבעו בתי משפט כי היעדר התיעוד לבדו עשוי להיחשב כרשלנות רפואית.

התיעוד החלקי שנמצא בתיק הועבר לעיונו של רופא מומחה, מנהל מחלקה לניתוחי חזה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. הטענות לרשלנות שאיתר המומחה נגעה לכל חלק בהליך הטיפול – החל מחוסר הליווי של רופא מומחה, דרך הביצוע הכושל של הכנסת הנקז וכלה במהירות הטיפול שניתנה לבסון מרגע שזוהתה התקלה.
הרופא קבע כי מצבו של בסון טרם אשפוזו היה טוב, "ולא היתה כל בהילות ודחיפות בביצוע הפעולות. ההחלטה להכניס נקז היתה נכונה, אך ביצועה היה רשלני. הכנסת הנקז היא פעולה ניתוחית הדורשת מיומנות מקצועית ועלולה לגרום לסיבוכים קשים אם אינה מבוצעת נכון. על פי מצבו של החולה בנקודת זמן זו, ברור כי לא נדרשה פעולה דחופה, והיתה אפשרות להתכונן נכון לביצועה…
"לא ברור האם היה תדריך מתאים של הכונן (הרופא המומחה) לתורן (המתמחה) בנושא הכנסת הנקז, ולא ברור האם התורן היה מיומן מספיק בפעולות מסוג זה. הנקז הוכנס במיקום נמוך מדי ולעומק ניכר בתוך רקמות הכבד. הכנסת הנקז לכבד גרמה לדימום מאסיבי, שחייב פעולה ניתוחית מיידית על מנת להציל את החולה, אולם נראה כי התגובה לא היתה מהירה מספיק וכי מצבו הנשימתי הגרוע של החולה הביא להפרעה בחמצון המוח ולפגיעה מוחית בלתי הפיכה".

דלקת הגרון הפכה קטלנית

שני ברוקמן, סטודנטית למשפט בת 25, היתה אמורה להינשא בקיץ 2009. ב־10 בינואר באותה שנה, היא התלוננה על כאבים עזים בגרון. רופאה האישי היפנה אותה לבית החולים רמב"ם בחיפה, ושם איבחנו הרופאים דלקת שקדים חריפה. ברוקמן אושפזה במחלקת אף־אוזן־גרון בבית החולים. בני משפחתה מספרים כי חרף העובדה שהיתה כל העת תחת השגחת הרופאים, היא לא קמה ממיטתה, לא אכלה, מיעטה לשתות וסבלה מכאבים והקאות, שרק הלכו והתגברו. חמישה ימים לאחר שהגיעה לבית החולים, בעודה שוכבת במחלקה, היא נפטרה.

המקרה הטראגי נחקר ממושכות על ידי משרד הבריאות, ובסיום הבדיקה נקבע כי הטיפול הרפואי הכושל שניתן לברוקמן – רובו בידי רופאים זוטרים, גם בשעות שבהן היה במחלקה רופא מומחה – הוא שהוביל למותה. על פי ממצאי הבדיקה, כל אחד מהמתמחים שטיפל בה בשעותיה האחרונות כשל בתפקידו. גם כאן לא תיעדו הרופאים כלל את מצבה של החולה בתיק הרפואי, בניגוד גמור להוראות החוק ולפרקטיקה המקובלת, מה שהיקשה מאוד על עבודתה של ועדת הבדיקה.
הוועדה מצאה ליקויים קשים בתפקודו של רופא זוטר, שלא זיהה את חומרת מצבה של החולה, גם כשהחלה לסבול מקשיי נשימה ומירידת רמת החמצן בדמה. "הרופא טעה גם בשיקול דעת, כשלא הזמין ייעוץ נוסף והסתפק במתן כדור שינה ומשקפי חמצן".
בעקבות ממצאי הבדיקה זומן ד"ר אבירם נצר, שכיהן בעת המקרה כממלא מקום מנהל מחלקת אף־אוזן־גרון (ואחר כך חזר לתפקידו כסגן מנהל המחלקה), לשימוע לשימוע אצל נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו. נצר טען בשימוע כי "מבחינת הטיפול, אני לא חושב שהייתי משנה משהו אם היה קורה לי מקרה כזה היום". לדבריו, הסיבה להיעדר התיעוד היא שהמחלקה אוישה רוב הזמן על ידי תורני חוץ, שאינם חלק אינטגרלי של הצוות הרפואי הקבוע.
פרופ' הרשקו קבע תחילה כי חרף העובדה שמדובר ב"מקרה קשה של בחורה צעירה", כלשונו, "לא ניתן להסיק מסקנות אישיות". ואולם כמה חודשים לאחר מכן הוא שינה את דעתו. בדצמבר 2010 כתב הרשקו למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו: "מבחינה מערכתית, התמונה עגומה מאוד. מדובר בבחורה ללא מחלות רקע, שנפטרה ממחלה זיהומית חריפה, מבלי שלכל אורך הדרך נרשמה על ידי הרופאים אפילו מילה אחת בגיליון שתעיד על כך שהיא זכתה לקבל את תשומת הלב הראויה".
הרשקו אף דחה במכתב את טענתו של נצר על היעדר התיעוד וקבע כי "איסוף הנתונים ותיעודם לאורך כל ימי האשפוז היה באחריותו, והאחריות על אי־ביצוע פעולות חיוניות אלה מונחת על כתפיו… אין מנוס מהחשד שאיסוף ותיעוד נתונים בסיסיים היה מאפשר זיהוי מוקדם יותר והיערכות יעילה יותר לקראת הקטסטרופה הסופית".

הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock) הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock)

הרשקו דרש מהנהלת בית החולים רמב"ם להציג את הצעדים שננקטו כדי למנוע את הישנותו של אסון כזה, וכן המליץ לנקוט הליכים משמעתיים נגד ד"ר נצר. לראשונה במערכת הבריאות, הוגשה קובלנה נגד רופא מומחה בגין הכשלים שהתגלו בעבודת הרופאים הזוטרים והתורנים שעבדו במחלקתו, ללא מעורבותו הישירה. נצר הואשם בהתנהגות שאינה הולמת רופא וברשלנות חמורה – סעיפים שעלולים להביא אף לשלילת רישיון לעסוק ברפואה בישראל. הקובלנה הוגשה על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב.
פרקליטו של נצר, עו"ד עופר דורון, הגיש בתגובה עתירה מנהלית נגד משרד הבריאות לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, ובה דרש לבטל את הקובלנה לאלתר. הוא טען כי משרד הבריאות לא נימק בשום שלב מה הביא לשינוי הדעה הקיצוני של פרופ' הרשקו, מאי־נקיטת צעדים כלשהם נגדו ועד לנקיטת הצעד חסר התקדים של פתיחת הליכים משמעתיים. "אין מצופה מהמנהל לעבור על כל תיק ותיק ועל כל ביקור וביקור, אלא לערוך בדיקות מדגמיות בלבד", טען הפרקליט, וציין כי "החוטאים הישירים ברישום החסר – הרופאים התורנים, שהיו אמורים לכותבו בידיהם – לא רק שלא עומדים לדין, אלא לא נתבקשו כלל להתייחס למחדלם זה".
במקביל להליך המשפטי במשרד הבריאות הגישו הוריה של שני, מריאו וביאטריס ברוקמן, תביעה אזרחית נגד בית החולים ומשרד הבריאות לבית המשפט המחוזי בחיפה. התביעה הוגשה באמצעות עו"ד אייל בן ישי והתבססה על חוות דעת מקצועית שחיברו שלושה רופאים מומחים מבתי חולים בארץ. על פי חוות הדעת, "הטיפול הרפואי שקיבלה שני ברוקמן לקה בשרשרת כשלים ולא בוצע בהתאם לסטנדרטים הרפואיים המקובלים. אילו ננקטו הצעדים האבחנתיים והטיפוליים הנאותים, ניתן היה למנוע את מותה".
התביעה הסתיימה בהסדר פיצויים. הסאגה המשפטית בין משרד הבריאות לד"ר נצר עודנה מתנהלת.


"הילד סובל מהתייבשות"

ביוני 2006 הובהל לבית החולים מאיר בכפר סבא הילד מאור שריקי, בן 8 מרעננה, לאחר שנפל ונחבל בראשו בשיעור ספורט בבית הספר. על פי דו"ח הבדיקה של משרד הבריאות, הגיע הילד למחלקת מיון ילדים בהכרה מלאה ונבדק תחילה על ידי רופא מתמחה, שקבע כי הוא סובל מהתייבשות. לאחר מכן בדק אותו בחופזה גם מנהל המחלקה, ד"ר פנחס פיינמסר, אבל הוא הותיר את אבחנת המתמחה על כנה והחליט שלא לבצע לילד בדיקת סי.טי, שיכולה לגלות פגיעה בראש.

לחברי ועדת הבדיקה אמר פיינמסר כי באותה עת סבר ש"מדובר בחבלה מינורית, וממילא הילד נשאר להשגחה של 24 שעות ונוהלי משרד הבריאות לא מחייבים במקרה כזה בדיקת סי.טי". שריקי הועבר למחלקת ילדים, שם נבדק על ידי רופא צעיר וסטאז'רית, שהמשיכו לדבוק באבחנה כי הוא סובל מהתייבשות. בהמשך נבדק גם על ידי רופאת עיניים, אולם מאוחר יותר החל לפתח סימנים המחייבים בדיקה רפואית מעמיקה – ירידת דופק, עלייה בלחץ הדם והקאות. למרות זאת, מהצהריים ועד לבוקר שלמחרת, הוא לא נבדק על ידי רופא כלשהו.
רק ב־7:30 בבוקר, עם החלפת משמרת האחיות, הוזעקו הרופאים, שגילו את הילד כשהוא מחוסר הכרה ואישוניו מורחבים. בדיקת סי.טי בהולה גילתה דימום נרחב בראשו, והוא הובהל לניתוח ראש בבית החולים לילדים "שניידר" בפתח תקווה. אולם בשלב זה כבר אובחנה פגיעה בלתי הפיכה בגזע המוח שלו. הילד בן ה־8 נפטר כמה ימים לאחר מכן.
חקירת הפרשה על ידי משרד הבריאות העלתה כי למעט בדיקה קצרה שביצע מנהל המחלקה – שהיתה בלתי שלמה ולא תועדה – הוא השאיר את הטיפול בילד בידיהם של רופאים זוטרים, חלקם מתמחים וחלקם סטאז'רים, והטיפול בוצע באופן כושל. במארס 2011, חמש שנים לאחר מותו של מאור, סיכם פרופ' הרשקו את החקירה: "מדובר בילד בריא אשר סבל מחבלה חמורה בגולגולת. אילו זכתה חבלה זו לתשומת הלב הראויה וטופלה במועד, אפשר שהיה ניתן למנוע את מותו".
הרשקו קבע כי האבחון שסיפקו ד"ר פיינמסר והרופאים הזוטרים שעבדו תחתיו "התעלם מהסבירות הגבוהה של פגיעה מוחית חמורה. כתוצאה מכך לא בוצעה אצלו בדיקת הדמיה ולא ניתנה הוראה למעקב תכוף אחר מצבו, כמתבקש". מתוך שלושת הרופאים שהיו מעורבים במקרה, האחריות הגדולה ביותר הוטלה על ד"ר פיינמסר, בשל היותו הרופא הבכיר שהיה אחראי על האחרים.
בינואר השנה הגיש משרד הבריאות קובלנה בבית הדין למשמעת במשרד נגד פיינמסר, בגין רשלנות חמורה במילוי תפקידו. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו. במקביל, תבעה משפחת שריקי את בית החולים מאיר על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד דורי כספי ושירה פרידן; תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה, במסגרתו שולמו למשפחה פיצויים.

כשלים בעבודתם של הרופאים לא מסתיימים תמיד במוות או בפגיעה פיזית חמורה. לעתים הם גורמים לחולה טראומה קשה, שעלולה ללוות אותו כל ימי חייו. זה מה שקרה לא', שאושפזה בינואר 2008 במחלקה כירורגית ג' בבית החולים שיבא בתל השומר לצורך החלפת טבעת בקיבתה.
הניתוח בוצע על ידי הכירורגית ד"ר אניה פייגין, והטבעת הוחלפה בהצלחה. אולם לדברי א', במהלך הניתוח היא סבלה מ"ייסורי תופת ועינוי", לאחר שלא הורדמה כראוי. היא אפילו יכלה לשמוע את דברי הצוות הרפואי. הסיבה, לטענת עורכי דינה, היא שהרופאה המרדימה נטשה את חדר הניתוח לפרק זמן מסוים והותירה שם רק רופאה מרדימה צעירה, שהיתה בחודש החמישי להתמחותה.בשבוע שעבר הגישה א' תביעה נגד משרד הבריאות, בית החולים שיבא ומנהלו, פרופ' זאב רוטשטיין, לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה (ראו מסגרת). התביעה מסתמכת, בין היתר, על תצהירים שהגישו המעורבים בפרשה.
ד"ר פייגין אישרה בתצהיר את תחושותיה של א' כי במהלך הניתוח היה כשל בהליך ההרדמה. "בשלב מסוים התרשמתי שהחולה אינה מורדמת מספיק", הצהירה המנתחת, "וזאת על פי תחושתי ובשל מדדים של לחץ תוך בטני עולה, דופק עולה, ועוד. הפניתי את תשומת ליבם של המרדימים לכך. בהמשך אף ראיתי את המנותחת זזה ושוב הערתי על כך, מה שהוביל בסופו של דבר לנקיטת פעולות על ידי המרדימים לתיקון המצב". המנתחת סיפרה כי לאחר תום ההליך אמרה לה א' שהיתה ערה באמצע הניתוח וחשה כאבים עזים.
על פי התצהיר שהגישה המתמחה, היא נדרשה להחליף את הרופאה המרדימה משום שזו נקראה לטפל במקרה דחוף. הרופא המרדים האחראי, שתיעד את תלונתה של א' מייד לאחר הניתוח, כתב: "היא שמעה הכל – את הרופאה מדברת, את האחיות, את המוזיקה – ולא יכלה לזוז. 45 דקות של עינוי".
לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' גבריאל גורמן, לשעבר מנהל חטיבת ההרדמה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. גורמן כתב כי מינון תרופות ההרדמה שקיבלה א' היה מינימלי, ו"זאת לא התנהגות של רופא מרדים בעל ניסיון. ללא ספק, ניתן להסביר את המינונים הנמוכים יחסית של תרופות ההרדמה בעובדה שרוב זמן ההרדמה, החולה היתה בהשגחה של רופאה שהיתה בחודש החמישי להתמחותה… התירוץ לפיו הרופאה המומחית נאלצה לעזוב את חדר הניתוח לצורך טיפול בחולה אחר אינו מתקבל על הדעת. רופא מרדים לא עוזב את החולה המורדם שלו בשום פנים ואופן, אלא אם הוא בטוח שרמת הניסיון של הרופא המחליף מתאימה בהחלט לצרכים של החולה המורדם".
גם במקרה חמור זה בחרה הנהלת בית החולים שלא לדווח על המקרה למשרד הבריאות. א' טוענת כי עד היום היא סובלת מטראומה בעקבות המקרה.


הרופא התורן ייעץ בטלפון

ביולי 2007 אושפזה במחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים איכילוב בתל אביב ח', נערה בת 14 מהצפון, שנזקקה להסרת גידול שפיר מרגלה השמאלית. הניתוח בוצע על ידי פרופ' יעקב ביקלס מהמחלקה לאורתופדיה אונקולוגית. למחרת בדקו את ח' שני רופאים שאינם מבכירי המחלקה – ד"ר אלכסנדר נירקין ורופא זוטר – והם התרשמו כי היא סובלת מכאבים חזקים מאוד. "ד"ר נירקין לא ראה לנכון להמשיך ולברר את העניין ולא התייעץ עם רופאים בכירים", קבעה חקירת משרד הבריאות. בהוראת הרופאים, טופלה הנערה במשככי כאבים בלבד.

שעות ספורות לאחר מכן הבחינה אחות במחלקה כי רגלה של ח' התנפחה מאוד וכי אצבעותיה הכחילו, והתקשרה לד"ר נירקין. הרופא הסתפק בתשובה טלפונית וטען באוזני האחות כי מדובר בתופעה נורמלית לאחר הניתוח. באותו ערב שימש ד"ר נירקין כתורן במחלקה, אבל "הוא לא ראה לנכון לבצע ביקור ערב ולא בא לבדוק את הנערה במהלך כל התורנות, ואף לא דיווח לרופאים הבכירים על השינוי במצבה".
רק ביום הרביעי לאחר הניתוח הגיע פרופ' ביקליס, בעקבות פנייה נוספת של האחיות, לבדוק את מצבה של ח' – והחליט להעבירה מייד לחדר הניתוח. אולם מצב הרגל החמיר עד כדי כך, שלצוות הרפואי לא נותרה ברירה אלא לכרות אותה מתחת לברך.
במאי 2011 החליט משרד הבריאות להגיש קובלנה נגד ד"ר סירקין, בטענה שפעל ברשלנות חמורה, ושהתנהגותו לא הלמה רופא. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו.

עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock) עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock)

במקרים מסוימים, הסתמכות של רופאים בכירים על אבחנות של רופאים צעירים ובלתי מנוסים עלולה להתברר כהרת אסון. כך אירע ביולי 2009 לרויטל בולשגו, ילדה בת 11, שהגיעה לבית החולים סורוקה בבאר שבע, לאחר שטופלה בבית החולים ברזילי באשקלון ואובחנה אצלה תופעה מסוכנת של שטפי דם מתחת לעור. הילדה אושפזה בלילה במחלקת ילדים א' וטופלה על ידי מתמחָה, שהתייעצה טלפונית עם הרופא הבכיר הכונן – מנהל המחלקה האונקולוגית־המטולוגית, ד"ר יוסף קפלושניק.
על פי ממצאי החקירה של משרד הבריאות, קפלושניק לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולבדוק את הילדה, אלא התבסס על המידע שסיפקה לו המתמחה – שהתברר בהמשך כחלקי בלבד ולא כלל את כל הערותיהם של הרופאים בברזילי. הוא איבחן באופן שגוי כי הילדה סובלת ממחלת דם מסוימת, ואף הורה על מתן טיפול תרופתי שעלול לגרום לתופעות לוואי קשות.
תופעות הלוואי אכן החלו להופיע בגופה של הילדה במהלך הלילה, אולם הרופאה הזוטרה לא עידכנה את הרופא הבכיר. ד"ר קפלושניק ראה את המטופלת רק בבוקר שלמחרת, ואז ביקש לערוך לה שורה של בדיקות יסודיות יותר, אולם במקביל הורה גם על הגברת המינון של התרופה השגויה. בעקבות האבחון הכושל וכתוצאה מתופעות הלוואי המחריפות, התדרדר מצבה של הילדה עד שנפטרה. האבחנה המדויקת והנכונה של המחלה שממנה סבלה נעשתה רק לאחר מותה.
באוקטובר 2011, לאחר שפרטי המקרה התפרסמו בתקשורת, הגיש משרד הבריאות קובלנה לבית הדין למשמעת נגד ד"ר קפלושניק. הוא הואשם בגילוי רשלנות חמורה ובהתנהגות שאינה הולמת רופא, בכך שבהיותו כונן בכיר, לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולנהל את הטיפול בחולה, חרף סימנים שמדובר במקרה יוצא דופן בחומרתו. "הרופא הסתפק במידע חלקי שהועבר אליו טלפונית על ידי הרופאה התורנית, לא חקר לעומק את העובדות ולא ראה לנכון להגיע לבית החולים כדי לבדוק את החולה ולעיין בחומר הרפואי בטרם נתן הוראה לטיפול שהיה שגוי ומותאם לאבחנה לא נכונה. טיפול זה אף החמיר את הנזק הקיים". גם במקרה זה, הדיון בקובלנה טרם הסתיים.
משפחת בולשגו תבעה את בית החולים סורוקה על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד צביקה ילינק. גם התביעה הזאת הסתיימה בהסדר פיצויים.

הכתובת על הקיר

כל המקרים הקשים שפורטו כאן הם מהגילויים החמורים ביותר של הסתמכות על עבודתם של רופאים זוטרים, תורנים מן החוץ ואפילו סטאז'רים. בעיה זו והשלכותיה ידועות לצמרת מערכת הבריאות זה שנים, אולם גם כיום מופקדים מתמחים באופן בלעדי על מרבית המחלקות של בתי החולים בישראל בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. במקרים מסוימים מתפקדים רופאים צעירים וחסרי ניסיון כמאבחנים וכמטפלים־בפועל גם בשעות הבוקר העמוסות. רק במחלקות בודדות ברחבי הארץ ניתן למצוא רופאים מומחים גם בשעות הלילה, לצד המתמחים הצעירים.
הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר, וכן כוננות מתמדת של מנהלי המחלקות. עם זאת, מהתחקיר שלנו עולה כי במקרים רבים, מערכת הבקרה והייעוץ פועלת באופן כושל, דבר הגורם לפגיעה קשה בחולים רבים. במקרים לא מעטים, הרופאים התורנים, שמאיישים לבדם את המחלקות במשך שעות ארוכות, אינם מיומנים ומנוסים דיים כדי לתת מענה למקרים מסובכים, והרופאים הבכירים לא תמיד מסייעים להם. אין כל ספק כי עצם נוכחותם של הרופאים הבכירים בבתי החולים, ועוד יותר מזה, הקפדה של הרופאים הזוטרים להיוועץ בהם, עשויות למנוע מהחולים סבל רב ומיותר, ולעתים אף להציל את חייהם.
הסכם השכר שנחתם בין המדינה ובין ההסתדרות הרפואית באוגוסט 2011, לאחר חודשים של שביתות ומשברים, קבע כי תורחב נוכחותם של הרופאים המומחים בבתי החולים גם בשעות הערב והלילה, וכך תשופר איכות הטיפול. אולם מבדיקת "שישבת" עולה כי בפועל, אין שינוי משמעותי בתחום התורנויות בבתי החולים ואין תוספת משמעותית של מומחים מעבר לשעות היום.
רבים ממנהלי בתי החולים וממנהלי המחלקות לא מקפידים על מימוש הסעיף בדבר תורנויות מומחים, ואפילו משרד הבריאות, שאחראי על הבקרה והפיקוח על איכות הטיפול הרפואי בישראל, אינו עורך בקרה משמעותית בנושא. זאת, למרות החשיבות הציבורית והרפואית הגדולה בתוספת של מומחים לצד הרופאים המתמחים במהלך שעות התורנות.
במשרד נמנעו מלספק נתונים בדבר הצטרפות הרופאים המומחים לתורנויות הערב והלילה ומסרו רק כי "בחלק מבתי החולים מיושמות כבר היום תורנויות מקוצרות בשעות אחר הצהריים. משרד הבריאות דורש מבתי החולים שטרם הפעילו תורנויות מקוצרות – ליישמן. כתוצאה ממחסור ברופאים לצורך התורנויות המקוצרות הושג סיכום בין ההסתדרות הרפואית למעסיקים, שלפיו ניתן יהיה לשלב בהן גם מומחים ותיקים יותר. בבית החולים שיבא ישובצו בתורנויות אלה, החל מהחודש הבא, גם מנהלי מחלקות וסגניהם".
קופת חולים כללית, המפעילה כמחצית מבתי החולים בישראל, סירבה אף היא למסור נתונים בנושא. בהודעת הקופה נאמר: "בהתאם להסכם הרופאים החדש, הנמצא בשלבי יישום ראשוניים, אנו מעודדים ביצוע תורנויות על ידי מומחים. בשלב זה ניכרת היענות מצד המומחים הצעירים, ואנו צופים שככל שיתקדם ההסכם, ובצדו התגמול עבור התורנויות, תעלה המוטיבציה לתוספת שעות על ידי מומחים נוספים".

מההסתדרות הרפואית נמסר: "אין ספק שנוכחות רופא בכיר במהלך שעות הערב מסייעת ומיטיבה עם הצוות הרפואי ועם המטופלים כאחד. אנו מאמינים שבנושא זה, כמו בתחומים אחרים, ניתן יהיה לאמוד את היקף השינוי רק בחלוף זמן".

אז מה עושים – לדרוש בדיקה של רופא בכיר

עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. בכל מקרה קשה או מסובך כדאי לדרוש מהרופא התורן במחלקה לערב את הרופא הבכיר ולנסות לשכנעו שהמומחה יגיע פיזית לבית החולים ויאבחן את החולה בעצמו. צריך להדגיש: גם רופא מתמחה יכול לתת אבחון וטיפול טובים, אולם אין תחליף לידע ולניסיון של הרופאים המומחים. בכל מקרה, אפשר לשאול את הרופא שמטפל בכם מהי הכשרתו – הוא מחויב להשיב על כך.
כדאי לזכור גם שלכל מחלקה בבית החולים יש תמיד כונן בכיר, וגם מנהל המחלקה נמצא בכוננות מתמדת. שניהם מקבלים על כך תשלום גבוה. רופאים בכירים מחויבים להגיע לבית החולים אם הרופא הזוטר מבקש זאת מהם, ורק במקרים נדירים מתעקשים הזוטרים להימנע מכך, גם במחיר של עימות עם החולים ומשפחותיהם. אם בקשותיכם נענות בסירוב או בהתחמקות, דרשו מהרופא שירשום בתיק הרפואי שהחולה ביקש להיבדק על ידי רופא בכיר. לרוב, אמירה כזאת תגרום לרופא מומחה להגיע במהירות למיטת החולה.
ועוד משהו: אם הרגשתם שהטיפול הרפואי שניתן אינו מספיק טוב – אל תהססו לפנות למנהל המחלקה שיתערב בעניין, או אפילו ישירות אל הנהלת בית החולים. בשל החשש מתביעות, פניות אלו מטופלות לרוב באופן מהיר מאוד.
ויש גם לקח חשוב עבור ציבור הרופאים. רופאים זוטרים, ש"ימחלו על כבודם" ויקראו לכונן הבכיר להתערב בטיפול, עשויים למנוע מעצמם ומהחולים טעויות טראגיות; רופאים בכירים ומנהלי מחלקות מצוּוים, על פי הוראות משרד הבריאות, להתעדכן מיוזמתם במצב החולים במחלקה, לערוך ביקור בבית החולים לפחות פעם אחת בתורנות ולהיות זמינים וקשובים לרופאים הזוטרים.

מבית החולים לבית המשפט – א' מאשימה: "שיבא הסתיר וטייח"

תביעתה של א' נגד בית החולים שיבא בתל השומר, שבה היא טוענת כי התעוררה באמצע הניתוח, כוללת גם טענות רבות נוספות על התנהלות בית החולים והנהלתו – רובן תקדימיות מבחינה ציבורית ומשפטית.

כתב התביעה, אותו הגישו עורכי הדין דורון כספי ומאיה סופר־פלדמן ממשרד כספי־סרור ושות', כולל באופן חריג גם את מנהל בית החולים, פרופ' זאב רוטשטיין, ש"מתווה את התנהלות בית החולים במקרי כשל רפואי… אופן התנהלות בית החולים בזמן אמת מלמד על מדיניות פסולה של הסתרה וטיוח, לה, מן הסתם אחראי רוטשטיין בתוקף תפקידו, וזאת גם במחיר הפרתם הבוטה של הכללים הבסיסיים ביותר לניהול רשומה רפואית, ואף יותר מכך – במחיר פגיעה אפשרית בבריאותה של א'…
"למרות חומרת המקרה, ולמרות שהאירוע הדרמטי היה ידוע היטב לצוות חדר הניתוח, הרי שבאופן מזעזע ומקומם, גברו שיקולי הסתרת המקרה וטיוחו על שיקולי טובת המטופלת, ואיש לא טרח לתת לתובעת כל תמיכה נפשית, חרף מצבה הנפשי הרעוע. נהפוך הוא: לתובעת נעשה תחקור קצר, שכל מטרתו דיווח לניהול סיכונים (המחלקה המטפלת באירועים רפואיים חריגים, ר"ר), ולאחר מכן היא 'נזרקה' במהירות לביתה, ללא כל עזרה".
בית החולים שיבא טרם הגיש כתב הגנה, ואולם בתגובתו להליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק לפני כשנה בבית המשפט המחוזי בירושלים הוא טען כי "בית החולים נהג בשקיפות מלאה וכל טענה אחרת ראוי שלא תישמע. ניסיון להטיל דופי במניעים ובכוונות להעברת התיעוד שבידי בית החולים, כאילו מדובר בניסיון התחמקות מתוצאות משפטיות, הינו ניסיון נואל ופסול… בית החולים דאג להעביר לתובעת את תיקה הרפואי המלא, לרבות תיעוד תלונותיה, כפי שנרשמו בכתב ידו של הרופא ששימש כתורן המרדים בחדרי הניתוח".
עם זאת, בית החולים הודה כי לא הקים ועדת חקירה לבדיקת המקרה, ואף לא דיווח על המקרה למשרד הבריאות, מאחר ולטענתו, מקרה זה אינו מצוי ברשימת האירועים המחייבת דיווח.


"האירוע הקשה התרחש בלא שהיתה כל רשלנות"

בפרשת מותו של אלי בסון מסרה מנהלת בית החולים כרמל, ד"ר חן שפירא: "מר בסון ז"ל פנה למיון בשל קוצר נשימה, שהופיע כ־8 חודשים לאחר ניתוח מעקפים. לאחר צילום חזה, ובהמשך CT של בית החזה, הוא אובחן כסובל מנוזל בבית החזה. בהתייעצות של התורן עם הכונן הוחלט להכניס נקז בין־צלעי, כמקובל במקרים אלה, לחבר את הנקז לשאיבה על מנת לנקז את האוויר שהצטבר בבית החזה. עוד הוחלט שלא לבצע את הפעולה בחדר מיון, אלא לקבלו לאשפוז ולבצע את הכנסת הנקז במחלקה לניתוחי לב וחזה.
"מדובר בפעולה בסיסית ביותר בניתוחי לב וחזה, המבוצעת עשרות פעמים על ידי כל אחד מהמתמחים בניתוחי לב לאורך השנה, ולעתים אף מספר פעמים במהלך תורנות אחת. פעולה זאת מבוצעת בדרך של שיגרה על ידי רופאים מתמחים, למעט במקרים יוצאי דופן המוערכים מראש כמסובכים, אך בוודאי שלא במקרים כמו זה. זאת, משום שמדובר בפרוצדורה בטוחה יחסית. הרופא התורן באותו יום הכניס טרם האירוע מספר רב של נקזי חזה. המנקז שהוכנס פצע את הכבד. מדובר בסיבוך נדיר של הכנסת מנקז מימין. התורן הזעיק מייד לבית החולים את הכונן, שהיה בקרבת מקום והגיע תוך דקות, את צוות ההחייאה של בית החולים וכן כירורג כללי ומרדימים. בחולה בוצעו פעולות החייאה שכללו מתן נוזלים, עירויי דם ועיסוי לב. בהמשך בוצעה פתיחת החזה מימין, ותפירת החתך בכבד. יש לציין כי מיידית הצטרף לטיפול בחולה ולהחייאה רופא בכיר נוסף, ששהה במחלקה באותו זמן. לא היה איחור במתן הטיפול, במקום נכח מנתח לב בכיר מתחילת האירוע, וצוות ההחייאה הגיע מייד.
"לאחר חזרת פעילות הלב והתייצבות המודינמית (הדופק ולחץ הדם), הורד החולה לחדר ניתוח לעצירת דימומים וסגירת בית החזה. כל פרטי האירוע נמסרו למשפחה מייד לאחר האירוע על ידי הכונן אישית, אשר המשיך לעדכנם לאורך האשפוז באופן שוטף, כמו גם שאר הצוות, בלי להסתיר דבר. לצערנו הרב, החולה נותר מחוסר הכרה ונפטר לאחר מספר חודשים מחוץ לכותלי בית החולים.
"יש תיעוד מלא המפרט את כל ההתרחשויות באותו ערב ולילה וביום למחרת, שנכתב על ידי התורן ועל ידי הכונן. ייתכן וחלה תקלה בהדפסת כל החומר הקיים בתיק הרפואי הממוחשב. במידה ויורשיו החוקיים של מר בסון ז"ל יבקשו, נוכל להעביר העתק נוסף של הרשומה הרפואית. האירוע נבחן, נלמד ונדון על ידי צוות המחלקה בישיבות הצוות בסמוך לאירוע, ולא נמצא צורך בשינוי נוהלי העבודה במחלקה בנוגע להכנסת מנקזים.
"האירוע הקשה התרחש בלא שהיתה כל רשלנות. הצוות עשה את המירב על מנת לטפל במר בסון ז"ל בעת האירוע ולאחריו והקפיד על עדכון של המשפחה ועל התיעוד המלא בתיקו של החולה. אנו מבינים את תחושותיה הקשות של המשפחה ומשתתפים בצערה הכבד. במידה ואכן המקרה לא דווח למשרד הבריאות, זוהי תקלה. לאחר שלא נראתה התאוששות של מר בסון ז"ל היה צורך לעדכן את משרד הבריאות על פי הנוהל. אנו נעשה זאת כעת, בדיעבד".
בפרשת מותה של שני ברוקמן נמסר מבית החולים רמב"ם: "בעקבות האירוע ודו"ח ועדת הבדיקה נערכו מספר ישיבות של הנהלת ביה"ח עם צוות מחלקת אף־אוזן־גרון. הליקוי של היעדר תרשומת רפואית ע"י רופאי המחלקה הובהר היטב, ומנהל המחלקה וסגנו קיבלו על עצמם להקפיד, באמצעות הרופאים הבכירים, על תרשומת רפואית מסודרת וראויה.
"ביחס לנהלים וסדרי העבודה במחלקה, נערכו ריענון וכתיבה חדשה של חלק מהנוהל. מנהל המחלקה מחויב שהנוהל מצוי בידיו של כל רופא במחלקה, כולל תורני חוץ, וכולם מודעים לו ופועלים על־פיו". לגבי שני הרופאים התורנים שהיו מעורבים בטיפול בברוקמן נמסר: "לאחד מהם נערך שימוע קפדני ומפורט, שבסיומו הוחלט לאפשר לו להמשיך בהתמחותו אולם הוכנסה הערה לתיקו האישי. המתמחה השני היה רופא ברוטציה מבית חולים אחר. הרוטציה שלו הופסקה, והוא חזר לעבודתו בבית החולים האחר, ואינו מבצע עוד תורנויות במחלקת אף־אוזן־גרון ברמב"ם".
משרד הבריאות מסר בתגובה: "ההליך המשמעתי טרם הסתיים, ותגובת המשרד לעתירה המנהלית תוגש לביהמ"ש על ידי הפרקליטות בימים הקרובים".
בפרשת ההרדמה הכושלת במהלך הניתוח של א' נמסר מבית החולים שיבא: "למיטב ידיעתנו, התובעת התלוננה על כך שהיא התעוררה בשני ניתוחים שונים שהתקיימו בשני בתי חולים שונים. הטיפול בתלונותיה הגיע לבירור בבית המשפט, בתום הדיון המשפטי נדע את תוצאותיו".
בפרשת מותו של הנער מאור שריקי נמסר מבית החולים מאיר:
"ד"ר פנחס פיינמסר עוסק ברפואת ילדים וברפואה דחופה זה עשרות שנים, שבמהלכן הגיש טיפול מסור ואיכותי לעשרות אלפי ילדים והציל את חייהם של ילדים רבים. ברצוננו להביע צער על מותו של מאור שריקי ז"ל. במקרה זה הוקמו שתי ועדות בדיקה נפרדות – של קופת חולים כללית ושל משרד הבריאות, ובאף אחת מהן לא נקבעו כל ממצאים או מסקנות המעידים על פגם כלשהו, וכל שכן רשלנות, מצדו של ד"ר פיינמסר.
"יתרה מכך, תוכן הקובלנה והאישומים המועלים סותרים את קביעתם של מומחים ברפואת ילדים, טיפול נמרץ ילדים ונוירו־כירורגיה, שהשתתפו בוועדות הבדיקה. מעבר לכך, חוזר משרד הבריאות קובע כי במקרים של חבלת ראש ניתן להעביר ילדים למחלקת ילדים להמשך השגחה, כפי שנעשה, ואין הכרח לבצע בדיקת סי.טי. לאור כל אלה, לא ברור לנו מדוע הוחלט להגיש את הקובלנה בנושא זה, ומדוע היא מפנה אצבע מאשימה כלפי ד"ר פיינמסר".
בפרשת כריתת רגלה של הנערה בת ה־14 נמסר מבית החולים איכילוב:
"כבר לאחר הבדיקה הראשונית של פרטי האירוע ביקש בית החולים ממשרד הבריאות למנות ועדת בדיקה חיצונית של המשרד, שתחקור את האירוע המצער. מסקנות הוועדה מצאו כי אי בדיקת הדופק בגפה המנותחת בזמן הביקור היתה חריגה משמעותית מבדיקה סבירה, היות שזו רוטינה הכרחית. לאור ההמלצות הוחלט לקיים בירור משמעתי עם ד"ר נירקין, שעדיין לא הסתיים. בעקבות המקרה החליט מנהל המחלקה על החלת חובת נוכחות של רופא בכיר אחד לפחות בזמן ביקור רופאים".
בפרשת מותה של הילדה מהדרום נמסר מבית החולים סורוקה:
"אנו משתתפים בצערה ובכאבה של המשפחה. מדובר באירוע שהתרחש לפני כשלוש שנים. מייד לאחר פטירתה של הילדה נבחן המקרה לעומק על ידי צוות החטיבה לרפואת ילדים בבית החולים ונלמדו מסקנות ועדת הבדיקה של משרד הבריאות.
"הסימנים הראשונים למחלתה של הילדה לא היו ספציפיים. מדובר במחלה נדירה בילדים, סוערת ופרוגרסיבית מאוד במהלכה, שהתדרדרותה עלולה להיות פתאומית ולהסתיים במוות, כפי שלדאבוננו קרה במקרה הנוכחי. פרופ' קפלושניק הוא רופא מוערך בבית החולים, בעל ניסיון רפואי עשיר, שטיפל באלפי ילדים חולי סרטן והציל חיים של רבים מהם. אופי ופרטי הקובלנה כלפי הרופא יתבררו בזמן הקרוב מול משרד הבריאות".

קישורים:

רשלנות רפואית בית חולים סורוקה – סיפורה של שירה חצרוני

עובדה 2012 – התחקיר המלא על שירה חצרוני שנכנסה לבית החולים סורוקה בחודש השמיני להריונה ושמה קבעו שהיא סובלת מהרעלת הריון והחליטו ליילד אותה בניתוח קיסרי ולאחר מכן היא נשארת בהשגחה בבית החולים ולאחר כמה ימים הגיעה לטיפול נמרץ ומשמה הכל מסתבך – שירה חצרוני הגיעה לבית החולים סורוקה, ילדה תאומים בניתוח קיסרי, אושפזה ולבסוף שוחררה עם נזק מוחי קשה. איך זה קרה? שרית מגן ורוני זינגר יוצאות עם הוריה למסע לגילוי האמת.
רוני זינגר | שרית מגן | עובדה | 03/04/12

כשההורים של שירה חצרוני הביאו אותה לבית החולים סורוקה בחודש השמיני להריונה, הם לא תיארו לעצמם שלידת הנכדים שלהם תסתיים כך. אחרי שנים של טיפולי פוריות הצליחה שירה להיכנס להריון, ולשמחתה נודע לה שהיא נושאת ברחמה תאומים. בחודש השמיני להריונה הגיעה לבית החולים, שם אבחנו כי היא סובלת מרעלת הריון והחליטו ליילד אותה בניתוח קיסרי דחוף. בשל מצבה, הושארה שירה להשגחה בבית החולים.

ההורים של שירה, איווה ואביה, לא עזבו את מיטתה יום ולילה. אחרי חמישה ימים החליטו לראשונה לנסוע הביתה לישון קצת, אלא שבשלוש בבוקר הגיע הטלפון ששינה את חייהם. "התקשרו ואמרו ששירה בטיפול נמרץ נשימתי", מספר אביה, "איך בטיפול נמרץ? הרי עזבנו אותה לפני כמה שעות".

כשההורים מגיעים לבית החולים הם מגלים ששירה חסרת הכרה. ההסבר שהם מקבלים הוא ששירה התמוטטה במחלקת יולדות, הונשמה והורדמה ולאחר מכן הועברה לבדיקת סיטי ולטיפול נמרץ. לתדהמתם, כשהיא מתעוררת כעבור שבועיים, היא לא הבת שהיתה להם. מתברר שהיא סובלת מנזק מוחי.

הם לא שוכחים את מה שלחשה להם אחת האחיות באותו לילה ראשון בטיפול נמרץ: "שירה הגיעה לכאן כחולה לגמרי", היא אמרה, "לא היינו בטוחים בכלל שנצליח להחזיר אותה לחיים". ההורים לא מצליחים להבין: בבית החולים סיפרו להם ששירה הונשמה היטב כל הדרך, ממחלקת יולדות ועד טיפול נמרץ, אם כך – איך זה שהגיעה לטיפול נמרץ כשהיא כחולה, ללא דופק, ונזקקת להחייאה דחופה? ואיך זה שבסופו של דבר יש לה נזק מוחי?

כשהם מנסים לחלץ תשובות מבית החולים, נתקלים ההורים בקירות אטומים ומחליטים לצאת למסע משלהם כדי לגלות את האמת. יחד עם צוות "עובדה", מצוידים במצלמות נסתרות, הם מסתובבים במסדרונות בית החולים ושואלים את הצוות הרפואי את השאלות שלא נותנות להם מנוח.

העובדות המקוממות שמתגלות להם בדרך מותירות אותם עם סימן שאלה אחד גדול. "שמישהו יעמוד מולי ויגיד לי את האמת פעם אחת… אני מאמין שהמצפון של אנשים שם מעיק עליהם. מותר לרופאים לטעות, אבל אסור לשקר", אומר אבא של שירה.

הפגנת מחאה מול משרדו של הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' – תרופות פסיכיאטריות אינן פיצוחים

הפגנת מחאה מול משרדו של הפסיכיאטר אילן רבינוביץ'
ביום ג' 3 באפריל ,2012 בשעות 9:00-14:00, ברח' ז'בוטינסקי 7, רמת גן, רחבת מגדל משה אביב
תרופות פסיכיאטריות אינן פיצוחים!
אסור לאפשר לפסיכיאטר רבינוביץ' לחמוק מאחריות למעשים המיוחסים לו,
בתואנה שרק מילא הוראות!
      זהו מעשה גבורה לעמוד מול פסיכיאטר כל כך מקושר כמו רבינוביץ', ולחשוף את סיפורך הכול כך אישי לעיני כל. יש להוקיר את מתמודד "האח הגדול" סער שינפיין על אומץ ליבו, ולהגן עליו, אם יתברר כי אמת בפיו.
       הפסיכיאטר רבינוביץ', על פי הטענות, התנהל באופן לא אתי ורשלני: הוא ניסה, כך נטען, למנוע מהמשתתפים, שהופנו אליו, לצאת מ"סיר הלחץ" שהיו נתונים בו, שהיה הגורם הברור לקשיים שלהם, בניגוד לחובתו המקצועית להיטיב עם מטופליו ולא להזיק להם. במקום זאת, נטען שהפעיל עליהם לחץ לצרוך תרופות אנטי פסיכוטיות חזקות כ-"ריספרדל", כאשר כל המדינה ראתה כי אין הם מצויים במצב פסיכוטי, לא הסביר את הסיכונים שבנטילתן, ואף גרם להם לחשוב כי מדובר בכדורי שינה. אין במעשים אלה חדש. מזה שנים "מחלק" ד"ר רבינוביץ' "מתכונים" לקוקטיילים" של תרופות מרשם פסיכיאטריות למאזינים בשידור חי, כאילו שמדובר בתכניות בישול. התוצאה: תלות והתמכרות המונית של רבים לתרופות אלה.
    אסור לאפשר לד"ר רבינוביץ' לחמוק מאחריות למעשים המיוחסים לו בתואנה שרק מילא הוראות, כפי שאסור לעצום עין בפני הפגיעה האנושה שהפסיכיאטריה פוגעת בכל מגזר חברתי בישראל.
·        אלפי מאושפזים בכפייה בישראל חשופים למתן בלתי מבוקר של תרופות פסיכיאטריות כדבר שבשגרה.
  • פסיכיאטרים הופכים אלפי אסירים בבתי הכלא בישראל ל"מחוקים" באמצעות תרופות פסיכיאטריות עבור שלטונות הכלא, שמעוניינים בהתנהגות כנועה.
  • פסיכיאטרים המציאו את המונח "הפרעת קשב וריכוז", והופכים אלפי ילדים בישראל לצרכנים קבועים של ריטלין, שהוא נגזרת של קוקאין, בשירותה של מערכת חינוכית, שמעדיפה ילדים מרוסנים ומאולפים.
  • פסיכיאטרים, שעובדים במסגרות החינוך המיוחד, הפנימיות ומוסדות האימוץ ועבור מערכת הרווחה כופים סימום המוני ובלתי הפיך של עשרות אלפי ילדים בסמי הריטלין והריספרדל לכל חייהם.
  • פסיכיאטרים כותבים חוות דעת עבור פושעים, כדי שאלה יחמקו מעונש בתואנת חוסר שפיות, ועבור בני זוג מסוכסכים, שמעוניינים להרחיק את ילדיהם מבן הזוג השני בתואנה כי "אינו ראוי לגדלם".
  • פסיכיאטרים עובדים עבור חברות התרופות. הם משכנעים כל יולדת כיום ליטול נוגדי דיכאון, אם היא חשה תשושה או חלשה לאחר הלידה. הם הופכים אותה לצרכנית לכל החיים של תרופות אלה.

.
הפגנת המחאה קוראת לרשויות לחקור לעומק את התנהלותו המקצועית של הפסיכיאטר רבינוביץ', ולא רק את התנהלותו בתכנית "האח הגדול".
מדינת ישראל זקוקה לענישה מחמירה כלפי פסיכיאטרים שהתרשלו, כיון שהטיפולים הפסיכיאטריים מוחקים את האישיות, ורק מעטים מצליחים לשרוד כדי להעיד על הפשעים שעוללו להם.  
דובר: יהודה קורן
3350928 052 
.
קישורים: 

הפנייה לאשפוז כפוי על סמך השמועות – פסיכיאטר מחוזי ד"ר זאב ירמלוביץ ועובדת סוציאלית מלשכת הרווחה קיראון

שנת 79 – עא 79 / 219 זאב ירמלוביץ נ’ משה חובבשימוש בחוק פרוץ לרווחה (בזמנו) לאשפוז כפוי, אחריות נזיקית של פסיכיאטר באשפוז לא נחוץ, "קשר השתיקה של הרופאים" וקשיי הוכחה. התובע אושפז אצל הנתבע (הפסיכיאטר ד"ר זאב ירמלוביץ) על סמך פניה בעל פה של עובדת סוציאלית, מכתב מרופאו הכללי (ד"ר מיטרני) של התובע ומכתב מהיועצת החינוכית של בתו של התובע אך בלי שבדק את התובע או שמע אותו.

שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי קבעו שרשלנותו של הפסיכיאטר ירמלוביץ התבטאה בכך שהסתמך על נתונים מפי השמועה מבלי שטרח לברר אמיתותם מכלי ראשון והעיקר – ללא בדיקתו של התובע, בין מרצון ובין בעל-כרחו. יתרה מזו, אחת העובדות הנזכרות במכתבו של ד"ר מיטרני – כאילו היה התובע בהסתכלות במרפאה פסיכיאטרית בקריה – הוכחה כמוטעית.
היועצת החינוכית הודתה שמעולם לא בקשה שהבת תראה לה את החבורות וסימני המכות אותן ספגה, לטענתה, מידי אביה (התובע). העובדת הסוציאלית שטפלה במשפחה הסתמכה על דברי קרובים ושכנים באשר למעשיו ואיומיו של המשיב, אך מעולם לא היתה עדת ראיה להם.
גם מסקנותיו של ד"ר מיטרני, במכתב שכלל לא נועד לפסיכיאטר אלא למשרד הבריאות, אין מסקנה חד-משמעית, שהמשיב חולה בנפשו וזקוק לאשפוז. על כך יעידו המלים המופיעות במכתב "מר פלוני עושה רושם של אדם חולה מאד" וכן "אני סבור שמר פלוני הוא אדם חולה".
לדעת השופטים, בכל אלה לא סגי. בבוא פסיכיאטר מחוזי להשתמש בסמכות הרחבה שהוענקה לו לשלול חרותו של אדם, בפרט בעל-כורחו, דורש הצדק הטבעי שיעשה כן בדחילו, על סמך עובדות מאומתות ובדוקות, להבדיל משמועות גרידא. אמנם אין בחוק הוראה מפורשת המסמיכה את הפסיכיאטר המחוזי לכוף אדם להיבדק על ידו, או על ידי איש מטעמו, עד שהמחוקק יתקן מעוות זה.

משרד הבריאות ערער לעליון שקיבל את הערעור הואיל ובאותה תקופה לשון החוק איפשרה לפסיכיאטר מחוזי לשלוח אדם לאשפוז ללא בדיקה (סעיף 5 בחוק חולי נפש באותה עת: "נוכח פסיכיאטר מחוזי כי חולה עלול לסכן את עצמו או את הזולת חייב הוא להורות, בכתב, שהחולה יאושפז בבית החולים.")
קשר השתיקה של עובדי הרשויות פעל בצורה משומנת כפי שנכתב בפסק הדין: "הרופאות למחלות נפש שטפלו בו, באברבנאל בת-ים וב"גהה", העידו מטעם המערערים וכולן סמכו ידן על הוראת האשפוז".

מסקנות שעולות מפסק הדין:

באילו מצבים ניתן לאשפז חולה ללא הסכמתו?

כאשר החולה אינו מהווה סכנה מותר לאשפזו רק בהסכמתו גם אם החולה זקוק לאשפוז. המצב שונה במידה והחולה מסוכן.

לפי אילו מדדים תבחן ההחלטה האם חולה נפש חייב באשפוז?

השאלה האם יש הצדקה למתן הוראת אשפוז היא שאלה רפואית-פסיכיאטרית ואין לבחון אותה לפי דיני הראיות הנהוגים בבית המשפט או עקרונות הצדק.

האם פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראות אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה פסיכאטרית?

פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראת אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה רפואית פסיכאטרית, ובלי שנתקיים דיון בנוכחותו של המאושפז ונשמע דברו לפני האשפוז.

מה האחריות הנזיקית שעלולה להיות מוטלת על רופא פסיכיאטר הנותן הוראת אשפוז?

רופא פסיכיאטר הנותן הוראות אשפוז רשלנית עלול להיות אחראי בנזיקין ובפליליים בשל תקיפה ובשל כליאת שווא. זאת במידה והוראת האשפוז לא היתה "נחוצה באופן סביר" מהבחינה הרפואית-פסיכיאטרית ואם ההוראה לא בוצעה בתום לב ובלי זדון.

כיצד ניתן להוכיח את קיום תום הלב וחוסר הזדון בהתנהגות הרופא הפסיכיאטר?

בדרך כלל מוכח תום הלב וחוסר הזדון מתוך נחיצותו הרפואית-פסיכיאטרית של המעשה לפי תורת הרפואה. באופן דומה חוסר תום לב וקיום זדוני מוכחים על ידי אי נחיצות המעשה מהבחינה הרפואית.

על מי מוטלת הראיה בתביעה שטענתה כי הוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין?

הטוען שהוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין – עליו נטל הראיה.

מה המשמעות המשפטית של מצב בו רופא מסרב להעיד בשאלה מקצועית נגד חברו למקצוע או לספק חוות דעת מומחה שתסכן רופא אחר באחריות נזיקית?

מצב זה מכונה במשפט "קשר השתיקה של הרופאים" ולפיו בדרך כלל לא יסכימו רופאים מומחים להעיד בבית המשפט באופן שיסכן את חברם באחריות משפטית. מצב זה, לפי פסיקת בית המשפט, "גובל בפלילים" אבל קשיי ההוכחה אינם יכולים להחליף את העילה הנזיקית עצמה או את החובה להביא ראיות.

האם ניתן לחייב בפיצוי נזיקי במידה והרופא התרשל והפר את חובת הזהירות שלו כלפי המטופל אך אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם למטופל?

אין יסוד משפטי המאפשר חיוב בפיצוי רק לשם הרתעה ובמידה והקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק נותק, דין התביעה להדחות.

קישורים:

יולדת באפלה – טיוח ורשלנות פושעת במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם

פרופ. פסיכיאטר משה קוטלר - חוות דעת פסיכיאטרית עלה תאנה לרשלנות רפואית
משה קוטלר – חוות דעת עלה תאנה לרשלנות רפואית

רפואה או עבודת אלילים של תיוגים וטיפולים פסיכיאטריים

המאמר יולדת באפלה , ישראל היום , מרץ 2011 , רן רזניק
ליאורה (שם בדוי) היא אישה צעירה, בסוף החודש השביעי להריונה, שאושפזה, בשל מצבה הנפשי הקשה, בחדר בידוד במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם • לילה אחד היא ילדה שם לבדה, בלי שאיש ייענה לקריאותיה • במהלך הלידה נחבט ראשה של התינוקת ברצפה וכיום היא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור • בפסק הדין באחת הפרשות הרפואיות החמורות שנחשפו בישראל קבע בית המשפט שבית החולים התרשל בטיפולו במאושפזת • "ישראל שישבת" חושף: כך ניסה בית החולים הדסה עין כרם לחמוק מאחריות
רן רזניק (צילומים: אסנת קרסננסקי, יוסי זליגר, ליאור מזרחי)

חודשים ספורים לאחר נישואיה, באביב 2004, החלה ליאורה, שם בדוי, לסבול ממשבר נפשי קשה כתוצאה ממוות פתאומי של קרוב משפחה. בתוך זמן קצר היא אובחנה כלוקה בסכיזופרניה ואושפזה בכפייה בהדסה עין כרם. האשפוז נעשה במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה ולא במחלקה סגורה של אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בירושלים, מאחר שהרופאה שלה סברה שבבית חולים כמו הדסה היא תוכל לקבל מענה ומעקב רפואי לא רק למחלת הנפש הקשה שממנה סבלה, אלא גם להריונה – שכן ליאורה היתה אז בשבוע ה-19 להריונה.

איור: רות גוילי
יולדת באפלה - טיוח ורשלנות פושעת במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם
יולדת באפלה – טיוח ורשלנות פושעת במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם

סיפורה של ליאורה (21), שילדה בחדר הבידוד במחלקה הפסיכיאטרית, ללא כל השגחה רפואית, הפך לאחת הפרשות הרפואיות החמורות שנחשפו בישראל. הלידה אירעה כשלושה חודשים לאחר תחילת האשפוז, כשליאורה היתה בשבוע ה-32 להריונה (סוף החודש השביעי), ובמהלכה נחבט ראשה של התינוקת ברצפה. בעקבות הפגיעה אובחנה התינוקת כעבור שנה כסובלת משיתוק מוחין ומפיגור קשה. היום היא משותקת לחלוטין בשתי הרגליים ומשותקת באופן קשה בשתי הידיים וזקוקה להשגחה צמודה 24 שעות ביממה.

"היו לי כאבי תופת שרק הלך והתגברו", מספרת האם על מה שעבר עליה בעת הלידה בחדר הבידוד, "עליתי וירדתי מהמיטה, דפקתי על הדלת, אבל אף אחד לא התייחס אלי. כשאני נזכרת באירוע, אני מייד זוכרת את רעש ה'בום' של הנפילה, שהיתה בעוצמה גדולה, ואת הדם על הרצפה".

בדצמבר 2010 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי על הדסה לשלם לתינוקת ולהוריה פיצוי של כ-5 מיליון שקלים. פסק הדין מגולל לא רק את האירוע הקשה, אלא גם את הדרך שבה ניסה בית החולים להרחיק מעליו את האחריות.

"בין כותלי בית החולים, בחדר חשוך במחלקה הפסיכיאטרית", כתב השופט משה רביד בפסק דינו, "הסתובבה האם חולת סכיזופרניה במשך כשעה וחצי, כשהיא סובלת מצירי לידה, בלי שאיש מצוות המחלקה הבחין בדבר במשך זמן ניכר ופנה לטפל בה. כך מצאה עצמה האם, בעל כורחה, כורעת ללדת בפינת החדר, ללא כל הכנה ובלי שתהא לידה נפש… לסייע בידה לקבל את התינוקת שהגיחה לאוויר העולם. תוצאותיו העגומות של אירוע זה ראינו בנכותה הקשה ביותר של התינוקת, אשר אלמלא התרשלות הדסה אפשר היה למנוע. מקרה חמור מעין זה, המתרחש בין כותלי בית החולים, צריך היה להביא את הדסה לעשות בדיקה מקיפה כדי להפיק לקחים ולהבטיח שמקרה מעין זה לא יישנה בעתיד… (ואולם) אירוע חריג מצער וקשה מעין זה לא זכה לתחקיר מסודר של הדסה". בעקבות פסק הדין הגיש בית החולים הדסה ערעור לבית המשפט העליון.

"חולה סוערת במיוחד"

על פי תיקה הרפואי של ליאורה, תקופת האשפוז שלה התאפיינה בעליות ובמורדות – היו תקופות רגועות ושקטות והיו תקופות סוערות וקשות מאוד, שבהן היא תוארה על ידי הצוות הרפואי בהדסה כ"פסיכוטית, חסרת שיפוט ותובנה".

בבית המשפט העידה הילה הייט, האחות הראשית במחלקה הפסיכיאטרית, כי "היא היתה חולה סוערת במיוחד, שהזיקה גם לעצמה וגם לסביבה… היינו צריכים להשגיח עליה כל הזמן, מפני עצמה בעיקר. היא עשתה הרבה דברים מסוכנים, היא היתה מפילה את עצמה על הבטן, מתקלחת במים רותחים, לפעמים עם הבגדים, עושה את צרכיה בחדר… היא היתה מאוד מאוד סוערת, היא היתה שומעת קולות וזה דבר מאוד מפחיד". כחלק מהטיפול ננעלה ליאורה פעמים רבות בחדר בידוד מיוחד במחלקה, שנועד להרגעה, והיו גם מקרים לא מעטים שבהם היא נקשרה.

בתקופת אשפוזה במחלקה הפסיכיאטרית טופלה ליאורה בידי מספר רופאים. הפסיכיאטרית ד"ר חנה יובל היתה הרופאה המטפלת שלה והיא נבדקה גם בידי הגינקולוג ד"ר דוד מנקוטה, המשמש יועץ גינקולוגי של המחלקה הפסיכיאטרית בהדסה, ובידי גינקולוגים נוספים מהדסה.

כשלושה חודשים לאחר תחילת אשפוזה במחלקה הפסיכיאטרית, לאחר חצות, ילדה ליאורה את בתה התינוקת. לפי קביעת פסק הדין, בעת הלידה היא היתה לבדה בחדרה, ללא נוכחות צוות רפואי כלשהו. רק לאחר שהתרחשה הלידה בחדרה במחלקה הפסיכיאטרית הגיעו הרופא התורן של המחלקה והצוות הסיעודי לחדרה, ורק אז ניתן לה טיפול רפואי בידי צוות שמיומן במיילדות ובגינקולוגיה.

לפי ממצאי פסק הדין ולפי התיק הרפואי, התינוקת נולדה פגה, במשקל 1,600 גרם. כתשע שעות לאחר הלידה היא סבלה ממצוקה נשימתית וחוברה להנשמה מלאכותית. הפגה הועברה למחלקה לטיפול נמרץ בהדסה הר הצופים, שם אובחן אצלה דימום תוך מוחי והרס של רקמות במוח.

כמה שבועות לאחר הלידה הסתמן שיפור הדרגתי במצבה הנפשי של האם וכחודש לאחר הלידה היא שוחררה לביתה והחלה בטיפול פסיכיאטרי במסגרת של אשפוז יום. בהמשך התגרשו היא ובעלה.

מה באמת קרה בלידה?

בנובמבר 2007 הוגשה תביעת רשלנות רפואית נגד הדסה בדרישה לפיצויים כספיים לבית המשפט המחוזי בירושלים. את התביעה הגישו עורכי הדין ליאת שחר וד"ר דוד שרים בשמן של התינוקת והאם, ועו"ד ד"ר שמואל ילינק הגיש את התביעה בשמו של אבי הילדה.

אחת הסוגיות המרכזיות שנידונו בבית המשפט היתה מה בדיוק קרה לפני הלידה ובלידה עצמה, בשעה שהאם היתה כלואה בחדר הבידוד. על תהליך הלידה עצמו העידה האישה בבית המשפט ואמרה שבזמן שהיתה כלואה אף אחד מאנשי הצוות לא נענה לקריאותיה.

"לאחר כמה פעמים של לשכב ולקום, הכאבים הפכו להיות יותר ויותר חזקים", העידה בבית המשפט, "והפכו לממש בלתי נסבלים. ניסיתי להתהפך מצד לצד ולמצוא תנוחה שתהיה נוחה לי ולא הצלחתי. גררתי את עצמי בקושי מהמיטה, אז זזתי לאורך המיטה לכיוון הפינה, כדי להיתמך על ידי הקיר ועל ידי המיטה. כל אותו זמן בכיתי וצעקתי ואף אחד לא הגיע. תוך כדי התזוזה לכיוון הקיר הרגשתי רטוב בין הרגליים, חשבתי שזו ירידת מים ונדמה לי שראיתי גם דם. כשהגעתי לפינה כבר לא יכולתי לעמוד יותר, כאילו אני עושה פיפי, כדי לנסות להקל על הלחץ. פתאום שמעתי מכה חזקה. הסתכלתי וראיתי את הילדה על הרצפה עם המון דם. כל החיים שלי לא אשכח את הצליל הזה".

לעומת עדותה של היולדת, הצוות הרפואי שעבד באותו לילה במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה העיד בבית המשפט כי השתלשלות העניינים היתה שונה בתכלית והלידה לא התרחשה כשהאם היתה לבדה. בתיק הרפואי שלה בבית החולים כתבו האחים שעבדו באותה משמרת לילה: "בתחילת המשמרת נראתה באי שקט, תלונות על כאבים בשיפולי הבטן, היה רושם של התחלת צירים והדבר דווח לרופא התורן… כעבור כמה דקות החלה ללדת, מייד הוזעק צוות של חדרי הלידה. במהלך הפרוצדורה היתה רגועה, עמדה בפינת החדר, התינוק טופל כראוי, ובהמשך הועברה לחדר לידה…".

ד"ר יבגני לוין, שהיה הרופא התורן במחלקה הפסיכיאטרית באותו לילה, מסר בבית המשפט ביולי 2010 גירסה שונה מזאת שנכתבה בתיק הרפואי. בעדותו סיפר כי לאחר שהלך לישון בחדר התורנים, לפני חצות, אחד האחים במחלקה התקשר אליו ואמר לו שהוא מתלבט אם יש צורך לבדוק את האם, מאחר שמדובר באי שקט חריג. לדברי הרופא, בתוך מספר דקות הוא התייצב בתחנת האחיות במחלקה. לדבריו הוא ראה אז שהאם רגועה על המיטה (את המתרחש בחדר הבידוד אפשר לראות מחדר האחיות, שכן מותקנת בו טלוויזיה במעגל סגור), ולכן התעכב מעט לקרוא את תיקה הרפואי. לאחר מכן נכנס לחדר וראה את האם בפינת החדר כשעל הרצפה, בין רגליה, תינוק בוכה. הרופא קרא לאחים שהגיעו במהירות, התקשר לרופא הילדים ולגינקולוג שטיפלו בתינוקות עד שהגיע צוות מתגבר והעביר אותן למחלקת היולדות.

"למחרת הלידה הוחזרתי לאותו חדר", מספרת ליאורה, "ואני זוכרת שנשארו אפילו חלק מכתמי הדם על הרצפה בפינת החדר. כואב לי מאוד על הילדה. למה שתיוולד בצורה כזו ותחיה בצורה כזו?".

בית החולים ניסה לדחות בבית המשפט את גירסתה של ליאורה וביקש מבית המשפט לפסוק שלא ניתן לסמוך על עדותה של האם, שלפיה התינוקת נפלה במהלך הלידה, מאחר שיש אצלה חשש לעיוות תפיסת מציאות, עקב מחלת הסכיזופרניה שממנה סבלה באותה עת. בית החולים הדסה התבסס בקביעה זו על חוות הדעת המקצועית של פרופ' משה קוטלר, מבכירי הממסד הפסיכיאטרי בישראל, המכהן בין השאר כמנהל בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים בבאר יעקב ובנס ציונה; כיו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש במשרד הבריאות; וכמשנה לדיקן (לנושא החינוך הרפואי) בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

פרופ' קוטלר לא פגש את ליאורה ולא בדק אותה בעצמו. הוא התבסס בחוות דעתו על התיק הרפואי שלה מהדסה ומקופת חולים כללית, וכן על הספרות הרפואית בנושא זה. הוא ציין בעדותו כי מחקרים רבים הראו שלחולי סכיזופרניה יש פגיעה בולטת בזיכרון ויש אצלם תופעה של עיוות המציאות עקב המצב הפסיכוטי החריף. לטענתו, התגלו אצל חולים אלה טעויות בהבחנה בין דמיון למציאות וזיכרונות שווא.

פרופ' קוטלר ציין כי בעייתי מאוד לקבוע שאירוע מסוים קרה על סמך דבריה של האם בלבד, והקביעה המשפטית ראוי שתיקבע במקרה זה על פי "מסד נתונים אובייקטיביים מוצקים ולא על מכלול של טענות ונתונים סובייקטיביים". קוטלר העלה גם השערה כי מאחר שמדובר ב"אישה צעירה, בשנות ה-20 לחייה, היא תתקשה להתמודד עם מציאות שבה בתה נכה נוירולוגית קשה עקב לידה מוקדמת, והיא כבר גרושה, תחת אבחנה של מחלה סכיזופרנית קשה ומתמשכת. לא ניתן לשלול שתנסה למצוא הסבר לסיטואציה הבלתי אפשרית באמצעות שימוש במנגנון של הטלת האחריות והאשמה על הסביבה ובכך לפטור עצמה מתחושת אשמה קשה מנשוא".

מלחמת הפסיכיאטרים

עורכי דינה של ליאורה הגישו חוות דעת מנוגדת של פסיכיאטר בכיר אחר, פרופ' שמואל טיאנו. פרופ' טיאנו הוא חבר הוועד המרכזי של איגוד הפסיכיאטרייה העולמי, ניהל את בית החולים גהה בפתח תקווה וכיהן בשורה של תפקידים בכירים ביותר בממסד הפסיכיאטרי בישראל.

פרופ' טיאנו בדק את ליאורה באוקטובר 2008. בחוות הדעת שלו הוא כתב כי סיפרה לו שכמה שעות לפני הלידה היא ביקשה מחברה שהיתה לידה שתודיע לאנשי הצוות הרפואי שיש לה צירים, אבל "הם מסרו שהצוות לא מתייחס, בטענה שהיא ממילא כל הזמן מתלוננת על כאבי בטן ושבכל מקרה זה עדיין לא הזמן ללידה. היא הרגישה כאבים חריפים עד סביבות שתיים לפנות בוקר, והיא זוכרת שבסביבות שעה זו היא הרגישה שהיא חייבת לעמוד בתנוחה של חצי כריעה. היא תמכה בעצמה בשתי הידיים בין הקיר למיטה, ואז היתה אצלה ירידת מים והילדה יצאה עם הרבה דם מסביבה. היא לא יכלה לתפוס את הילדה כי שתי ידיה החזיקו – אחת בקיר והשנייה במיטה – היא שמעה חבטה, לדבריה מפני שראשה של הילדה נחבט ברצפה. אז היא נשכבה בחצי ישיבה על הרצפה והתינוקת לידה. היא פחדה לגעת בה והיא צעקה. הצוות הגיע, עטפו את התינוקת ורצו מהר…".

פרופ' טיאנו העלה בחוות דעתו ביקורת יוצאת דופן בחריפותה כלפי עמיתו למקצוע פרופ' קוטלר. הוא כתב כי הוא "תמה על כך שעמיתי המלומד לא בדק את התובעת לפני שערך את חוות דעתו. מדובר במסמך תיאורטי שאינו עומד בקנה מידה לחוות דעת פרטנית ואישית. כולנו מכירים את הספרות הרפואית ואת העובדה שהספרות מדווחת על סבירות גבוהה או נמוכה להופעת נתונים אלו או אחרים ברמות היתכנות שונות. לא לכך התכוון המחוקק, הרופא והאתיקן כשקבע שחוות דעת רפואית תינתן על סמך בדיקה רפואית".

טיאנו סיכם כי "התקיימו ראיות מעבר לסבירות שטענתה של האישה באשר לחבלה שהיתה במהלך הלידה ברצפת חדר הבידוד היא אכן אמיתית".

בחקירתו בבית המשפט העיד קוטלר שחוות דעתו אכן היתה תיאורטית בלבד, מאחר שהוא לא בדק את ליאורה או דיבר איתה. השופט דחה בתוקף את חוות הדעת של פרופ' קוטלר וקיבל את חוות דעתו של פרופ' טיאנו ופסק כי "אין בעובדה שהאם סבלה ממחלת סכיזופרניה פעילה בתקופת האשפוז בבית החולים לכשעצמה, כדי לבטל דבריה באופן גורף. מכל מקום, לא עלה בידי הדסה להוכיח כי טענת האם באשר לאופן התרחשות הלידה משוללת יסוד בשל בעיות נפשיות שמהן סבלה".

עוד קבע השופט כי "אין ספק" שהאם זוכרת חלק מפרטי האירוע ואף קבע כי אינו מקבל את עדותו של הרופא התורן באותו לילה, ד"ר לוין, שלפיה "הלידה התפתחה בתוך מספר דקות בודדות…".

פרופ' קוטלר מסר בתגובה: "צירפתי לחוות דעתי, שאותה כתבתי בצורה מאוזנת, עשרות מאמרים התומכים בחוות דעתי. הזיכרון הוא אכן בעייתי, לדעתי, באפיזודה חריפה של סכיזופרניה".

"הם מנסים לרכוב על מצבי הנפשי", אומרת ליאורה על הניסיונות של בית החולים הדסה לפקפק באמינות גירסתה. "לא מספיק שהם התנהגו אלי באכזריות רבה, גם אחרי הלידה הם עמדו קפואים ולא שאלו אותי אפילו איך היתה הלידה. הם לא התנהגו אלי כמו בן אדם שאפשר להאמין לו, וכל מי שדיבר איתי ידע שאפשר לדבר איתי. הם לא הקשיבו לי ולא היה מי שיקשיב לי. עכשיו הם ניסו להפיל עלי את האשמה… אחרי הלידה הם לא התייחסו אלי כאל מישהי שרוצה לראות את התינוק ולא הציעו לי לראות אותו. למחרת הלידה אפילו שאלתי את אחותי אם התינוקת מתה בגלל הנפילה שלה על הרצפה.

"בגלל שהדסה הם הגדולים והחזקים הם מרשים לעצמם להתנהג ככה ולהגיד עלי כל דבר… ואילו אני, הקטנה חולת הסכיזופרניה, שנתנו לה להתענות לבד בלילה עוד זוכרת את כמויות הדם שזרמו בחדר ועכשיו אני צריכה להתמודד ולגדל את הילדה שתהיה מוגבלת לכל החיים. אבל זו ילדה שאני אוהבת מאוד, היא כל חיי ואני מוכנה לעשות ועושה בשבילה את הכל".

השוואה לג'ירפה

בית החולים ניסה לקעקע את התביעה גם בטיעון כי לא ייתכן שראשה של התינוקת נחבט ברצפה בנסיבות של לידה בכריעה. הדסה ניסתה לתמוך בטענה זו באמצעות חוות דעתו של הגינקולוג פרופ' יצחק בליקשטיין, רופא בכיר במחלקת נשים ויולדות בבית החולים קפלן ברחובות, המשמש רופא אחראי במרפאת הריונות בסיכון גבוה. בליקשטיין טען בחוות דעתו מטעם הדסה כי הטענה שהתינוקת נחבלה בראשה חייבת להניח שהאישה ילדה אותה בעמידה וזאת "כמנהג חלק מהבהמות והחיות".

לדבריו, "הרוב המכריע של הבהמות והחיות – וכך גם הנשים הכורעות ללדת בצורה טבעית (רוב הנשים בעולם) – יולד בתנוחת כריעה או רביצה. מכאן שסביר להניח שלידה ספונטנית לא תתרחש בעמידה… כאשר עובר נולד מגובה כריעה הוא איננו יכול להיחבל, גם אם הוא נופל". עוד ציין פרופ' בליקשטיין בעדותו כי מכיוון שחבל הטבור לא נקרע במהלך הלידה, התינוקת יכלה להיחבט ברצפה רק במקרה שבו האישה היולדת היתה גמדה.

בספטמבר 2010 העיד פרופ' בליקשטיין: "תינוק לא טס החוצה כמו מנוע של קטיושה. זאת לידה, תינוק נלחץ החוצה – גם בלידה מוקדמת – יוצא לאט לאט, כך שאין פה איזושהי הטסה של התינוק אל הרצפה באיזו דרמה". כשנשאל בליקשטיין איך לדעתו הגיעה התינוקת לרצפה הוא השיב: "זה לא יכול לגרום לנפילה, לחבלה. אחרת כל הג'ירפות היו יוצאות עם פגיעה מוחית… לפי ההיגיון הרפואי והניסיון הרפואי שלי, לא מכיר דרך שאפשר ללדת בעמידה".

ואולם השופט רביד דחה את עמדת הדסה גם בנושא זה וקבע כי הוא אינו מקבל את התזה של פרופ' בליקשטיין. "כאשר אישה כורעת ללדת לבדה", קבע, "ברי כי אין לה את הכוחות הדרושים גם לקבל את היילוד. קל וחומר בעניינה של אם אשר כרעה ללדת ללא הכנה מוקדמת בחדרה, כשהיא נתמכת באמצעות שתי ידיה במיטה ובקיר החדר, וזו לה הלידה הראשונה, בלי שאדם פנה לסייע בידה. במצב דברים זה, האפשרות שהתובעת (התינוקת; ר"ר) נפלה ונחבטה מסתברת הרבה יותר מהאפשרות שהגיעה לרצפה באיטיות וברכות".

עוד קבע השופט כי הוא אינו מקבל את ההשוואה שערך פרופ' בליקשטיין בעדותו בבית המשפט "בין לידת אדם ללידה של ג'ירפה ובעלי חיים אחרים. העובדה שבעלי חיים נולדים בלי שמישהו יקבל את היילוד לא משליכה על בני האדם ולא מייתרת את החשיבות שבקבלת הלידה כראוי על ידי מיילדת, כפי שסבר גם המומחה (בליקשטיין; ר"ר) עצמו בהעידו כי אם היה נוכח מישהו בחדר עם האם הוא היה משכיב אותה – דהיינו, לא מאפשר לאם ללדת בכריעה".

"בהדסה התרשלו"

השופט קבע כי בנסיבות המקרה הקשות של ליאורה, שסבלה ממצב נפשי חמור והיתה בהריון, היה על הרופאים הגינקולוגים שטיפלו בה בהדסה להבהיר לצוות הרפואי והסיעודי במחלקה הפסיכיאטרית כי מדובר בהריון בסיכון גבוה לפגיעה בעובר ולהתרחשותה של לידה מוקדמת. השופט ציין כי היה אפשר לצפות כי ד"ר מנקוטה, היועץ הגינקולוגי של המחלקה הפסיכיאטרית, ינחה את הצוות הרפואי בזיהוי סימני מצוקה או סימני לידה מוקדמת גם תוך כדי תשומת לב לקשיי התקשורת של הצוות עם האם, בגלל מצבה הנפשי הקשה.

"היערכות הצוות הרפואי והסיעודי לאפשרות של לידה מוקדמת היתה מונעת את התרחשות הלידה כאשר האם בגפה בחדרה", קבע השופט, "אי הימצאות צוות רפואי לטפל באם במהלך הלידה אינו תואם פרקטיקה רפואית מקובלת והינו התרשלות של הדסה בטיפול באם". השופט גם קיבל את דבריה של האם על מה שקרה בלידה וקבע כי נכותה של התינוקת נגרמה כתוצאה מחבלה עקב הטחת ראשה ברצפה במהלך הלידה וכי "אלמלא התרשלות הדסה… ניתן היה למנוע חבלת הראש שנגרמה לתינוקת".

ו, ללא ספק, אחת מן הפרשות הקשות שנידונו בבתי המשפט בישראל, במסגרת תביעות על רשלנות רפואית", אומר עו"ד שמואל ילינק, המייצג את אביה של התינוקת. "חבל מאוד שבית החולים הדסה, שהוא מהטובים בארץ, לא השכיל לראות כאן את הצד האנושי ובחר בדרך של עימות משפטי חזיתי בבית המשפט, במקום לקבל אחריות, ולהימנע מהליכים משפטיים".

"אירוע שבו יולדת אישה צעירה, במרכז בית החולים הכי משוכלל בישראל, בתוך חדר סגור במחלקה פסיכיאטרית באמצע הלילה, ללא איש בחדר, כאשר היא במרחק חמש דקות מחדרי לידה ואף איש צוות לא נכנס לקבל את הלידה ולמנוע נזק מהיילוד, הוא אירוע מחריד", אומר עו"ד שרים, עורך דינה של האם, שהוא גם רופא במקצועו.

"חמורה שבעתיים ההתנהלות של בית החולים, אשר במקום לבוא ולבקש סליחה על התיאום הלקוי בין מחלקותיו, על כי לא ערך מעקב ראוי אחר ההריון, שהיה הריון בסיכון גבוה, בחר לנהל את המערכה המשפטית עד תום".

* * *

הדסה עין כרם: המקרה תוחקר, פסק הדין לא מקובל עלינו

דוברת בית החולים הדסה עין כרם, יעל בושם-לוי, מסרה בתגובה כי "קביעת בית המשפט אינה מקובלת על הדסה, ועל כן הוגש ערעור מפורט לבית המשפט העליון. לאחר המקרה המצער נערכו בהדסה בדיקות ותחקירים בכל הרמות". הדוברת לא מסרה את התגובות האישיות של הרופאים המעורבים בטיפול ביולדת.

בערעור שהגיש באחרונה בית החולים לבית המשפט העליון הוא מבקש מבית המשפט לבטל את פסק הדין שנתן השופט משה רביד בבית המשפט המחוזי ולקבוע כי לבית החולים אין כל חבות בנזקים של התובעים, מאחר שהלידה של התינוקת היתה "בלתי ניתנת לצפייה ומניעה".

בערעור טוען בית החולים הדסה, בין השאר, כי בית המשפט המחוזי טעה כשקבע כי ההריון של האישה היה בסיכון גבוה ללידה מוקדמת ושהיה מקום להיערך לאפשרות זו ולצפותה מראש, וכי הוא טעה בקביעה שעל הצוות הרפואי היה להיות ערוך לתת מענה ראשוני ופינוי מיידי לחדר הלידה.

בית החולים הדסה חוזר בערעור על הטענה כי יש קושי לקבוע את עובדות המקרה בהתבסס על עדות האישה, וטוען עוד כי בית המשפט המחוזי "שגה בכך שביסס את פסק דינו על עדותה של מי שבזמנים הרלוונטיים היתה חולה סכיזופרנית קשה ביותר (הקשה אי פעם במחלקה), אשר הוכח ברישום הרפואי שאותו ציין בית המשפט כאמין, מהימן ומקיף ביותר, כי היתה חסרת שיפוט וחסרת תובנה".

מהדסה אף צוין כי בית המשפט שגה בכך שבחר להאמין לגירסת האם, בעוד "הוכח שהאם לא בחלה בעבר מלפנות לדרך השקר כאשר ביודעין ובמתכוון שיקרה לבעלה טרם הנישואים ולא סיפרה לו כי היא חולה במחלת נפש, וזאת על מנת שלא יבטל נישואיה עימו. הוכח, אם כן, כי אמינותה של האם לוקה בחסר בלשון המעטה".

עוד נכתב מטעם הדסה בערעור לבית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שקבע כי מקור הנזקים של התינוקת לא נגרם כתוצאה מהפגות (שלא היתה בת מניעה), אלא כתוצאה מהנפילה, וזאת על בסיס הגירסה הלא אמינה של האם.

עוד טוענים בהדסה בערעור כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שלא קיבל את חוות הדעת של הפסיכיאטר פרופ' משה קוטלר בשל העובדה שהיא תיאורטית בלבד, ובכך פסל למעשה את כל מוסד חוות הדעת הנסמכת על הרשומה הרפואית בלבד.

תחלואי הפסיכיאטריה – כתב תביעה: חולה צליאק שאובחן ברשלנות כסכיזופרן ומערכת הבריאות הרסה את חייו

תחלואי הפסיכיאטריה - כתב תביעה: חולה צליאק שאובחן ברשלנות כסכיזופרן ומערכת הבריאות הרסה את חייוהכתבה חולה דגנת אובחן כסכיזופרן ואושפז במחלקה סגורה , news1 , פברואר 2011 , איתמר לוין
על-פי הנטען בתביעה, רופאי הכללית וביה"ח בנס ציונה היו מודעים לאנמיה של החולה, אך לא קישרו זאת לאפשרות שהוא לוקה בדגנת

רופאי שירות בריאות כללית ובית החולים לחולי נפש בנס ציונה התרשלו, איבחנו חולה דגנת (צליאק) כלוקה בסכיזופרניה, אישפזו אותו ופגעו בצורה קשה ביותר באורח חייו. כך נטען בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז.

החולה תובע, באמצעות עו"ד דן אשכנזי, פיצוי של 6 מיליון שקל על הפסדי שכר בעבר ובעתיד, הפסדי פנסיה, עזרה לה הוא נזקק ועוד.

על-פי התביעה, התובע אובחן כבר בגיל 4 כסובל מאנמיה, אך רופאי הכללית לא בדקו האם הדבר נגרם כתוצאה ממחלת הדגנת (רגישות לגלוטן, בה ניתן לטפל באמצעות דיאטה מתאימה). בגיל מאוחר יותר החל לסבול מדיכאון ולהסתגר, ובגיל 15 הופנה בידי רופאי הכללית לפסיכיאטרית שרשמה לו שלוש תרופות חזקות.

כעבור שלושה ימים אושפז במחלקה הסגורה בבית החולים לחולי נפש בנס ציונה. גם שם אותרה אצלו אנמיה, אך איש מהרופאים לא שקל לבדוק האם יש קשר בין התסמינים הפיזיים לבין אלו הנפשיים. הוא שוחרר כעבור 10 חודשים עם אבחנה לפיה הוא "סובל מסכיזופרניה פרנואידלית כרונית".

רק בסוף שנות ה-90 הוא הופנה לצילום שגילה את הדגנת. הוא החל להקפיד על דיאטה ותסמיניו הנפשיים נעלמו, ולאחרונה אף קבעו מומחי הכללית, כי הוא בעל "רמת אינטליגנציח מעולה", בעל "יכולת גבוהה לאנליזה וסינתזה", "מפגין היקף ידיעות רחב, כושר הפשטה מצוין, אוצר מלים מרשים, ויכולת התנסחות רהוטה ומדויקת".

טרם הוגשו כתבי הגנה.

קישורים:

  • נלחמים על שפיותם – מערכת בריאות הנפש במדינת ישראל חולהמבט שני , מרץ 2010 , "נלחמים על שפיותם" – מערכת בריאות הנפש בישראל חולה. החולים המאובחנים אצלה נתונים לעתים בידיים לא מקצועיות, עד שאבחון אחד שגוי יכול להרוס חיים שלמים של אדם בריא בנפשו…
  • ניסו עליו הכל – האזרח נתן אייבושיץניסו עליו הכל – האזרח נתן אייבושיץ, כתבתה של חנה אנה איסלר, יום חמישי, 17 בדצמבר 2009 – נתן אייבושיץ פנה אלי … ביקש מאד להיחשף בשמו המלא נתן אייבושיץ, ונתן לי יפוי כח בכתב לחשוף את סיפורו – למען יראו וילמדו לנהוג בחמלה וביושר עם מי שנמצא במצוקה גדולה, ולא כפי שנהגו בו בבית החולים שער מנשה

סכנת חיים בבית חולים עקב רשלנות רפואית

הקלטה מצמררת על צוות רפואי תוקפני בבית חולים בארץ אשר התרשל באופן חמור בעבודתו, וכמעט הביא למותה של אישה.
.

.
תיאור האירוע בקצרה:

אישה חסרת ישע עברה פעולה כירורגית בבית חולים אשר גרמה לה לדימומים פנימיים. היא אושפזה באותו בית החולים בעקבות הדימומים והמשיכה לדמם עוד ועוד ועוד. בית החולים לא סיפק לה עירוי דם בעוד היא ממשיכה לדמם כמעט למוות. בתה של האישה הגיעה למחלקה בשעות הלילה המאוחרות במחלקה לא היה רופא תורן אלא רק מתמחים שלא ידעו לענות על שאלות פשוטות.
הבת שאלה שאלות "מיותרות" לגבי מהלך הטיפול, ורק אז הוזעק רופא תורן ממחלקה אחרת אשר לא הכיר את החולה ולכן גם לא היה בקיא בתיק הרפואי.

הבת ביקשה לקבל מידע מפורט לגבי אמה אך הצוות התעלם ממנה ואף האשים אותה בתוקפנות. לחץ הדם החל לרדת במהירות ומכשיר המוניטור החל לצפצף באזעקת חירום.

האזינו להקלטה והחליטו מי תוקפן, מי עבר כאן על החוק ומי כמעט גרם למוות ברשלנות פושעת.

הרהורים על משפחה וילדים

קישורים: