תרופות פסיכיאטריות: תשובות לשאלות – מאמר מאת אילן סלומון

מהי "תקופת הסתגלות" לתרופות פסיכיאטריות? האם תופעות הלוואי שאני חווה תפסקנה?
הרוקח אילן סלומון משיב לשאלות העולות לעתים קרובות בפורומים של פסיכיאטריה

שאלה: כיצד תרופות הפסיכיאטריות פועלות?
תשובה: רוב התרופות הפסיכיאטריות משפיעות על מערכת העצבים בדומה להשפעת סמים או אלכוהול. הן "מרעילות" את מערכת העצבים באופן שפוגם בהולכה החשמלית והכימית של סיבי העצב; כך מפחיתות התרופות הפסיכיאטריות את מעבר התחושות והרגשות דרך תאי העצב. זה כאילו שמנו וילון שחוצץ (מפריד) בינינו לבין התחושות הלא נעימות, וכך באופן זמני האדם מרגיש שחרדות, כאבים נפשיים וגופניים, עצבנות או דיכאון פחתו, ונוטה באופן שגוי להאמין כי נעלמו לתמיד.  
שאלה: התחלתי לקחת תרופה פסיכיאטרית, ואני סובל מתופעות לוואי. האם הן תפסקנה לאחר "תקופת הסתגלות"?
תשובה: כאשר מתחילים לקחת תרופה פסיכיאטרית, הגוף "מתנגד" ומגיב בד"כ באופן שלילי. זוהי תגובת התגוננות טבעית – הגוף מרגיש שמחדירים אליו חומר כימי מזיק. "הרעלת" מערכת העצבים מתבטאת בצורה של תופעות לוואי כגון טשטוש, בחילה, כאבי ראש, עצבנות וכו', שהן איתותי אזהרה של הגוף.
לאחר מספר ימים או שבועות (תלוי בסוג התרופה) קורים לרוב שני דברים:
1.      הגוף "נכנע" לחומר הכימי, והתנגדותו פוחתת.
2.      התרופה עצמה, כחלק מפעולתה, גורמת לירידה ביכולת לחוש ולהרגיש, האדם "מרגיש פחות" גם את תופעות הלוואי בעוד ש"הרעלת" מערכת העצבים נמשכת.
האשליה שתופעות הלוואי פחתו  גורמת לאדם לחשוב ש"תקופת ההסתגלות" חלפה כביכול,
אולם בפועל, התרופה ממשיכה לגרום לנזק לגוף, ורק איתותי האזהרה פחתו.
אם תרופה פסיכיאטרית גורמת לי לתופעות לוואי, האם ייתכן שזה בגלל "מינון נמוך מדי" ועלי להגביר את המינון?
תשובה: "מינון נמוך מדי" של תרופה פסיכיאטרית הוא למעשה המצב בו כמות החומר הכימי אינה גדולה מספיק כדי "להכניע" את הגוף כמתואר לעיל, ואינה גורמת למספיק אלחוש כדי לגרום לאדם שלא לחוש את תופעות הלוואי. במצב זה, הגוף אינו מחליש את איתותי האזהרה שלו לגבי התרופה, והמטופל ממשיך לחוש אותם בעוצמה חזקה.
הפתרון להרעלת מערכת העצבים אינו יכול להיות הגדלת המינון. מטופל שמבין שהתרופה שהוא נוטל אינה מיטיבה עם גופו צריך לדרוש מהרופא להפסיק את השימוש בה. כמובן שבמקרה כזה הגדלת המינון תגרום נזק רב יותר למערכות הגוף השונות.
שאלה: תרופה פסיכיאטרית הפסיקה להשפיע. האם איאלץ להגדיל את המינון?
תשובה: כמו בשימוש בסמים, גם בתרופות פסיכיאטריות קיים מנגנון של התרגלות לתרופה – שבו אותה כמות של תרופה כבר לא יוצרת את אותה השפעה, ולאחר זמן מה התחושות שהמטופל ניסה להימנע מהן מופיעות מחדש ביתר עוצמה. דרושה כעת כמות גדולה יותר מן התרופה על מנת להשיג את אותה מידה של חסימה של התחושות הקשות. כך הופכים אנשים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות למטופלים כרוניים בתרופות אלה. אדם שמבין את הנקודה הזו יעשה כמובן הכול כדי להימנע מלכתחילה מליטול תרופה פסיכיאטרית, או ייטול אותה רק במצבים הקיצוניים ביותר וגם אז ישאף לקצר ככל האפשר את משך נטילתה.
שאלה: יש לי תופעות שלא היו לי כשהתחלתי ליטול את התרופה. מדוע זה קרה ומה עלי לעשות?
תשובה: התרופות הפסיכיאטריות, כמו תרופות אחרות, גורמות עם הזמן נזק למנגנונים הטבעיים של הגוף. מכיוון שהתרופות הן חומרים שומניים, יש להן נטייה להיאגר ברקמות הגוף השונות. הנזקים שהן גורמות באים לידי ביטוי בתופעות כגון השמנה, הפרעות לחשיבה, פגיעה בזיכרון ובתפקוד המיני, בהידרדרות של בלוטות ואיברים פנימיים כמו הכבד והכליות, בנזק לתפקודי הגוף כמו אי שליטה במתן שתן, תנועות לא רצוניות ועוד. תיתכן גם החמרה בתופעות הפסיכיאטריות והופעתן של הפרעות פסיכיאטריות נוספות שלא התקיימו לפני תחילת הטיפול (כמו למשל להגיע ממצב של דיכאון למצב פסיכוטי). שימוש ממושך בתרופות פסיכיאטריות עלול לגרום נזקים ללב, למוח ולכלי הדם ואף לקצר את תוחלת החיים. על פי התזונאית הידועה אדל דייויס שחקרה את הנושא, השימוש בתרופות פסיכיאטריות יוצר חוסרים תזונתיים שאינם מתמלאים על ידי התזונה הרגילה. חוסרים במרכיבי תזונה אלה גורמים עם הזמן לחוסר יכולת של איברי הגוף לתפקד באופן מיטבי מול עומס יוצא דופן של חומרים רעילים אלה, וכך נוצרים שיבושים בלתי הפיכים.
הפעולה בה כדאי לנקוט היא, בתיאום עם רופא, להפחית ככל האפשר את מינוני התרופות בעזרת תוספי תזונה שונים, ולנסות להיגמל מהתרופות לחלוטין במקרים שהדבר עדיין אפשרי.
שאלה: כיצד להיגמל מתרופה פסיכיאטרית?
תשובה: לאחר שימוש בתרופות פסיכיאטריות לתרופה של מספר חודשים בלבד, קיים סיכוי טוב לגמילה מלאה, במיוחד במקרים שהאדם לא עבר התקף פסיכוטי קשה ולא קיבל מינונים גבוהים מדי של תרופות אנטי פסיכוטיות. מעבר לכך, הסיכוי להגיע לגמילה מלאה הולך ופוחת.
לאחר שנים של שימוש, גמילה מלאה מתרופות פסיכיאטריות הינה בדרך כלל בלתי אפשרית. לכן יש לשקול היטב לפני שמתחילים להשתמש בתרופות פסיכיאטריות.

גמילה מתרופות פסיכיאטריות צריכה להתבצע בפיקוח רפואי, שכן הפחתת צריכת התרופות עלולה לגרום לעיתים להחמרה ניכרת בתופעות הנפשיות וחייבת להיעשות באופן מבוקר והדרגתי ביותר. כפי שנאמר לפני כן, קיימים תוספי תזונה רבים שיכולים להקל על תהליך זה.

להדרכה נוספת, ראה מאמר גמילה מתרופות פסיכיאטריות

מוגש כשירות לציבור מאת עמותת מגן לזכויות אנוש

 

יהודה קורן
דובר
 עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03

יהודה קורן
דובר
 עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03
מודעות פרסומת

ד"ר פיטר ברגין – פסיכיאטר ידוע יוצא נגד סמים פסיכיאטריים

יולי 2008 – צפו בד"ר פיטר ברגן, פסיכיאטר ותיק וידוע, מביע את דעתו על תרופות פסיכיאטריות: "אתם מכניסים זבל לתוך המוח. אתם מכניסים חומר רעיל לתוך המוח בתקווה לתוצאה טובה… מאד קשה לקבל הוכחה שיש תרופה פסיכיאטרית שהיא מועילה. יותר קל להראות את כל התוצאות הנוראיות, בגלל שהן מופיעות בכל מחקר ומחקר."

קישורים:

הפגנת מחאה מול משרדו של הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' – תרופות פסיכיאטריות אינן פיצוחים

הפגנת מחאה מול משרדו של הפסיכיאטר אילן רבינוביץ'
ביום ג' 3 באפריל ,2012 בשעות 9:00-14:00, ברח' ז'בוטינסקי 7, רמת גן, רחבת מגדל משה אביב
תרופות פסיכיאטריות אינן פיצוחים!
אסור לאפשר לפסיכיאטר רבינוביץ' לחמוק מאחריות למעשים המיוחסים לו,
בתואנה שרק מילא הוראות!
      זהו מעשה גבורה לעמוד מול פסיכיאטר כל כך מקושר כמו רבינוביץ', ולחשוף את סיפורך הכול כך אישי לעיני כל. יש להוקיר את מתמודד "האח הגדול" סער שינפיין על אומץ ליבו, ולהגן עליו, אם יתברר כי אמת בפיו.
       הפסיכיאטר רבינוביץ', על פי הטענות, התנהל באופן לא אתי ורשלני: הוא ניסה, כך נטען, למנוע מהמשתתפים, שהופנו אליו, לצאת מ"סיר הלחץ" שהיו נתונים בו, שהיה הגורם הברור לקשיים שלהם, בניגוד לחובתו המקצועית להיטיב עם מטופליו ולא להזיק להם. במקום זאת, נטען שהפעיל עליהם לחץ לצרוך תרופות אנטי פסיכוטיות חזקות כ-"ריספרדל", כאשר כל המדינה ראתה כי אין הם מצויים במצב פסיכוטי, לא הסביר את הסיכונים שבנטילתן, ואף גרם להם לחשוב כי מדובר בכדורי שינה. אין במעשים אלה חדש. מזה שנים "מחלק" ד"ר רבינוביץ' "מתכונים" לקוקטיילים" של תרופות מרשם פסיכיאטריות למאזינים בשידור חי, כאילו שמדובר בתכניות בישול. התוצאה: תלות והתמכרות המונית של רבים לתרופות אלה.
    אסור לאפשר לד"ר רבינוביץ' לחמוק מאחריות למעשים המיוחסים לו בתואנה שרק מילא הוראות, כפי שאסור לעצום עין בפני הפגיעה האנושה שהפסיכיאטריה פוגעת בכל מגזר חברתי בישראל.
·        אלפי מאושפזים בכפייה בישראל חשופים למתן בלתי מבוקר של תרופות פסיכיאטריות כדבר שבשגרה.
  • פסיכיאטרים הופכים אלפי אסירים בבתי הכלא בישראל ל"מחוקים" באמצעות תרופות פסיכיאטריות עבור שלטונות הכלא, שמעוניינים בהתנהגות כנועה.
  • פסיכיאטרים המציאו את המונח "הפרעת קשב וריכוז", והופכים אלפי ילדים בישראל לצרכנים קבועים של ריטלין, שהוא נגזרת של קוקאין, בשירותה של מערכת חינוכית, שמעדיפה ילדים מרוסנים ומאולפים.
  • פסיכיאטרים, שעובדים במסגרות החינוך המיוחד, הפנימיות ומוסדות האימוץ ועבור מערכת הרווחה כופים סימום המוני ובלתי הפיך של עשרות אלפי ילדים בסמי הריטלין והריספרדל לכל חייהם.
  • פסיכיאטרים כותבים חוות דעת עבור פושעים, כדי שאלה יחמקו מעונש בתואנת חוסר שפיות, ועבור בני זוג מסוכסכים, שמעוניינים להרחיק את ילדיהם מבן הזוג השני בתואנה כי "אינו ראוי לגדלם".
  • פסיכיאטרים עובדים עבור חברות התרופות. הם משכנעים כל יולדת כיום ליטול נוגדי דיכאון, אם היא חשה תשושה או חלשה לאחר הלידה. הם הופכים אותה לצרכנית לכל החיים של תרופות אלה.

.
הפגנת המחאה קוראת לרשויות לחקור לעומק את התנהלותו המקצועית של הפסיכיאטר רבינוביץ', ולא רק את התנהלותו בתכנית "האח הגדול".
מדינת ישראל זקוקה לענישה מחמירה כלפי פסיכיאטרים שהתרשלו, כיון שהטיפולים הפסיכיאטריים מוחקים את האישיות, ורק מעטים מצליחים לשרוד כדי להעיד על הפשעים שעוללו להם.  
דובר: יהודה קורן
3350928 052 
.
קישורים: 

תרופות פסיכיאטריות: נזקים ותופעות לוואי – מאמר מאת אילן סלומון מטפל, יועץ ורוקח

מרץ 2012 – כל התרופות הפסיכיאטריות הן בעצם סמים

כל חומר המשפיע על המוח הוא סם. כן, גם קפה, ניקוטין, אלכוהול, וגם אקמול הם למעשה סמים. אולם ברור שככל שהשפעתו של הסם חזקה יותר, כך גם הנזקים שהוא עלול לגרום יהיו חמורים יותר. תרופות פסיכיאטריות רבות הן בעלות מבנה המשתייך לאותן משפחות כימיות כמו סמי רחוב שאנו מכירים. זוהי טעות לחשוב, שסם, כיון שהוא נמכר כתרופה, אינו גורם נזק. הם פועלים באותו מנגנון בדיוק וגם דומים במבנה. קשה להאמין?

להלן שלוש דוגמאות:

ריספרדל (ריספונד):
הריספרדל (ריספונד) או בשמו הכימי: 'ריספרידון' מוגדר כתרופה אנטי פסיכוטית מהדור החדש, וניתן לאנשים שנמצאים במצבים שמוגדרים פסיכוטיים. הריספרדל הינו נגזרת כימית של סם ה-LSD, למרות זאת היא ניתנת בקלות רבה גם לילדים, במיוחד לאחר שריטלין, שבעצמו עלול לגרום להתנהגות פסיכוטית או מחשבות שווא לא נתן תוצאות משביעות רצון.

ריטלין (וגם קונצרטה):
ה`ריטלין` הוא כדור מרץ. הוא ממריץ את פעילות המוח ומרסן פעלתנות של הגוף. הוא ניתן, בין השאר, לילדים שאובחנו כ`חסרי קשב`.
המבנה הכימי של הריטלין דומה לזה של ה`אקסטזי`, שהוא סם הזיות לא חוקי ולמתאמפטאמין, המכונה גם 'קוקאין קריסטל', שגם הוא סם מרץ ממכר ולא חוקי. הריטלין מוגדר כסם מסוכן בכל העולם המערבי. בארה"ב, שבה יש דירוג של סמים מסוכנים, הריטלין מצוי בקבוצה 2, שאליה משתייך גם הקוקאין. לזה יש להוסיף את הספרות העניפה על הנזקים שגורם הריטלין בטווח הקצר ובטווח הארוך (ראה בקישורים).

מתאדון (וגם סבוטקס):

תרופת המתאדון (נקראת גם: `אדולן`) ניתנת לנרקומן כדי שיפסיק לצרוך `הרואין`, אולם ה`מתאדון` הוא בעל מבנה כימי הדומה מאד ל`הרואין`. השפעתם דומה מאד, ולכן שניהם גורמים להתמכרות חמורה.

אלפי מכורים להרואין בארץ מקבלים `מתאדון` מדי יום במרכזי מתאדון ממשלתיים, ומוזמנים לבתי הספר כדי לספר לתלמידים ש`נגמלו` מהרואין. הגמילה ממתאדון היא כמעט בלתי אפשרית וכרוכה ב`קריז` (התקף גמילה) מייסר. כיום התחילו להשתמש כתחליף להרואין בחומר נוסף בשם סבוטקס (`בופרנורפין`), שגם הוא משתייך למשפחה הכימית של ההרואין והמתאדון.

מדוע מסוכן להשתמש בתרופות פסיכיאטריות?

תרופות פסיכיאטריות גורמות לתלות ואף להתמכרות!
ידוע שאלכוהול מרומם את הנפש, אולם גורם לתלות. גם מי שמעשן סיגריה מרגיש תחושה נעימה, אולם לאחר מספר שעות הוא מרגיש עצבנות ויודע שסיגריה נוספת תרגיע את זה.

לאחר שימוש ממושך בסמים האדם לא מצליח כבר לתפקד בלעדיהם. השיבוש הממושך בריכוזי החומרים במערכת העצבים הופך להיות בלתי ניתן לתיקון. האדם הופך להיות לכוד במלכודת הכימית של הסמים. הוא מרגיש רע בלעדיהם. הוא תלוי בהם או ממש מכור. גם תרופות נגד דיכאון גורמות לתלות. מעטים מצליחים להפסיק לאורך זמן את השימוש בהן.

תרופות פסיכיאטריות משבשות את פעילות המוח וכך יוצרות אשליה של עזרה
כאשר אדם לוקח אלכוהול הוא מרגיש אופוריה (=תחושת התרוממות רוח). זהו שיבוש. אין זה שיפור במצבו. זוהי השפעה של סם. כדור שינה גורם לשיבוש. הוא מרדים את האדם. למחרת לקיחת אלכוהול או כדור שינה ניתן לחוש עדיין את השפעת השיבוש הזה. האדם מרגיש מדוכא. גם זה חלק מאותו שיבוש.

תרופות פסיכיאטריות מצטברות במוח, במערכת העצבים ובתאי השומן למשך שנים
לכל הסמים אופי שומני, ולכן הם מעדיפים להגיע לרקמת המוח השומנית ולא להישאר בדם. לאנשי המקצוע יש נטייה מובנת להתעלם מהצטברות זו, ולהתייחס רק לעובדה שחומרים אלה יוצאים בהדרגה מן הדם. אולם, גם סמי הרחוב (כגון החשיש) וגם הסמים הפסיכיאטריים משפיעים ומזיקים לאורך שנים בגלל הצטברותם במוח ובשומני הגוף למשך שנים. אדם שהיה נרקומן לא חוזר לעולם להיות מי שהיה לפני הסמים. אדם שצרך LSD עשוי לחוות `טריפ` גם עשרים שנים לאחר שהפסיק לצרוך אותו. זה קורה כאשר כמות סם כלשהי משתחררת לפתע מרקמת השומן שלו אל הדם ומשפיעה שוב על המוח.

תרופות פסיכיאטריות מסתירות את הבעיות ולא פותרות אותן
סמים תמיד היו אמצעי לברוח מתחושות קשות, מכאבים וממציאות קשה. אלכוהול הוא דוגמא מצוינת לסם נפוץ, שמשכיח לכמה שעות את הצרות. גם חשיש וגם כדור לדיכאון משכיחים מאנשים למשך כמה שעות את המציאות המרה שהם חווים, אולם לא פותרים אותה.

כאשר השפעת התרופות חולפת, המציאות המרה חוזרת, ובגדול! יחד עם הבעיות (שהאדם לא פתר בכך שלקח סמים) מופיעות גם תחושות וכאבים קשים. לאחר הפסקת כדור נגד דיכאון ישנה נטייה לסבול מתופעות גופניות שונות כמו כאבי ראש, זימזום באזניים וכו`. האסון הוא שלאחר תקופת שימוש מסויימת הפסקת סמים עלולה להיות מלווה בתחושות וכאבים כל כך איומים, עד שהאדם מרגיש שהוא אינו יכול לשאת אותם יותר. זה יכול להגיע עד לכדי רצון להתאבד. חקירת מקרי ההתאבדות חושפת לעיתים קרובות רקע של שימוש בסמים, בתרופות פסיכיאטריות או באלכוהול (שגם הוא סם). מוות ממנת יתר הוא תמיד ניסיון לקחת יותר סם כדי להרגיע את התחושות הנוראיות שהפסקת השימוש בסם גורמת.

תרופות פסיכיאטריות מאבדות מהשפעתן לאחר שימוש ממושך. לאחר תקופת שימוש מסויימת הסם כבר לא מצליח לספק את ההקלה שסיפק מלכתחילה. הגוף התרגל להשפעתו. האדם מרגיש רע עם הסם וגם בלעדיו. הוא נאלץ להגדיל את המנה או להשתמש בסם חזק יותר שגם מזיק יותר. אמנים רבים מתו ממנת יתר של סמים. הם התמכרו לסם. לאחר זמן מה הסם הפסיק להשפיע. כשהגדילו את הכמות זה שוב לא היה מספיק. כך הגדילו את המנה שוב ושוב עד שהרגו את עצמם. אנשים שלוקחים תרופות נגד דיכאון נדרשים לעיתים להחליף תרופה או להגדיל את המינון מאותה סיבה ממש.

תרופות פסיכיאטריות גורמות לתופעות לוואי רבות וקשות.

תרופות פסיכיאטריות לא פועלות בנקודה ספציפית במוח אלא באזורים שלמים, ולכן הן משבשות מערכות רבות. השיבוש מתבטא בדרכים רבות : מצב רוח ירוד, חוסר תיאבון, רעד, התנהגות כפייתית, מחשבות שווא, תלות, התמכרות, אי שקט, עצבנות, התפרצויות זעם, עייפות, פחדים, חרדה, פגיעה בזיכרון, הפרעות שינה, הרס התפקוד המיני, טשטוש ראייה, השמנה, תנועות בלתי רצוניות, ועוד ועוד.
חשוב להבין שגם תרופות נגד דיכאון עשויות לגרום לכל תופעות הלואי שציינתי לעיל.

תרופות פסיכיאטריות משבשות חשיבה ושיפוט וכך גורמות ליותר תאונות, רציחות, התאבדויות, אלימות, ופשע מכל גורם קיים אחר.

רק אם תפסיק לקחת תרופה פסיכיאטרית תוכל להבין את מידת הנזק שגרמה לך. אדם שמפסיק לצרוך כדורי שינה הופך לחסר שינה ועצבני כפי שלא היה מעולם. מהפסקה של טיפול תרופתי ממושך אנו מקבלים לעיתים התקף פסיכוטי ואישפוז. מה גרם להידרדרות? תורשה? לא! הסמים הפסיכיאטריים עירערו את האדם לחלוטין, ורק כאשר הופסק השימוש בהם ניתן היה להיווכח בנזק העצום שגרמו.

בעבודתי כרוקח נתקלתי באנשים רבים שלקו בהלם קרב לפני עשרות שנים. הם עדיין צורכים סמים פסיכיאטריים. הם נראים כשבר כלי מעורר רחמים, וסובלים מרעד שרירים בלתי פוסק בגלל תופעות הלואי של התרופות. אחד מאלה שהיכרתי החליט להפסיק את הטיפול. הוא התאשפז בתוך ימים כשהוא סובל מהתקף פסיכוטי, והוגדר פתאום כ`סכיזופרן`. מה גרם למצבו להחמיר כל כך? ההלם שלפני 40 שנה? לא! התרופות שלקח גרמו לכך! פסיכיאטרים כמעט תמיד ממליצים לא להפסיק תרופות נגד דיכאון, כיון שהן גורמות להחמרה במצב, והפסקתן חושפת עובדה זו.

קשה מאד לשקם אנשים שצרכו תרופות פסיכיאטריות במשך שנים. הגמילה שאנשים אלה צריכים לעבור, והשיקום שלהם דורשים משאבים עצומים, שברוב המקרים אין ביכולתם להשיג. משום כך יהיה זה אחראי להזהיר מפני השימוש בסמים פסיכיאטריים.

ג. מי עומד מאחורי התרופות הפסיכיאטריות?

חברות התרופות מגלגלות מליארדים מתרופות של `כל החיים`. בניגוד לאנטיביוטיקה, תרופות פסיכיאטריות נצרכות במשך שנים רבות, לעיתים עד סוף החיים. מרגע שאיפשרו לסמים להימכר במסווה של תרופות הפכו מיליוני אנשים לתלויים בסמים חוקיים אלה. הגישה לסמים אלה קלה. המדינה מאפשרת לספק אותם דרך מערכת הבריאות. כספים רבים מופנים לקידום השוק הזה בכל דרך אפשרית. מחקרים מתבצעים כדי להראות את התועלת ולהסוות את הנזק. תעמולה סמויה בכלי התקשורת מעודדת צריכה ומטשטשת את העובדה שאלו הם סמים, שהם גורמים לתלות, ושהם מחמירים לאורך זמן את המצב.

כיצד זה קרה?

כשביטוחי הבריאות נעשו זמינים בארה"ב לקראת סוף שנות הארבעים, הפסיכיאטריה היתה חייבת להמציא מערכת איבחון כדי להיות זכאית לקבל כספים בדומה למערכת הרפואה. אבל מאחר שהיא לא הצליחה להוכיח מבחינה מדעית את קיומן של מחלות הנפש (כפי שיוסבר בהמשך), המקצוע ליקט רשימה קטלוגית של סימפטומים (תסמינים) התנהגותיים, הפך אותם לעובדה קיימת על ידי הצבעה עליהם בתור: הפרעות נפשיות, ופרסם אותם בספר שנקרא:" המדריך האבחוני והסטטיסטי של הפרעות נפשיות" באנגלית: DSM.

מחקר שפורסם באפריל 2006 על ידי חוקרים משתי אוניברסיטאות בבוסטון חשף שכל אחד מהמומחים לפסיכיאטריה הקשור בפיתוח האבחנות שמתוארות במדריך ה DSMהיה בעל קשרים כלכליים עם חברות התרופות לפני פירסום המדריך או לאחריו. עם הזמן תפח ספר האיבחונים, ונכנסו לתוכו מאות הגדרות נוספות, שלא היה להן בסיס מדעי ושכולן התקבלו בהרמת יד.

היכנסו לקישור

כיום, ניתן להדביק `הפרעה פסיכיאטרית` כמעט לכל אדם. `הפרעה במתמטיקה`, `הפרעה של כתב יד`, ו`הפרעת שינה` הן כולן הפרעות, ולכל אחת מותאם גם טיפול בסמים פסיכיאטריים. סיווג זה ל`הפרעות` הוביל לפיתוח אבחונים, שתפקידם לזהות את ההפרעה, לשכנע את אדם שהיא אמיתית, לשלוח אותו אל הפסיכיאטר, ולמכור לו סם כלשהו. כך נוצר קהל רב שמשוכנע שאם `הדביקו` לו הפרעה, סימן שהוא חייב לקחת `תרופה`.

.

דוגמא:
תרופה להפסקת עישון בשם `זיבאן` היא למעשה סם פסיכיאטרי ששימש בעבר לטיפול בדיכאון. חומר זה אומץ לשימוש בתור סם שיכול להחליף את הניקוטין שבסיגריה. לאחר שנתקבלה בהצבעה `הפרעת גמילה מניקוטין` אפשר היה להתחיל לשווק אותו כתרופה.

ה`זיבאן` משווק כיום בכל העולם, והחברה גורפת מליוני דולרים. בשום מקום לא רשום עליו שזהו סם פסיכיאטרי לטיפול בדיכאון. תלונות על נזקים שהוא גורם נאספות בעצלתיים כיוון שאין גורם רשמי ששמח לאסוף נתונים שכאלה.

דוגמה:

תרופה לירידה במשקל בשם `רדוקטיל` היא למעשה סם ממריץ (כדוגמת הריטלין). סמים ממריצים עשויים לגרום לירידה בתיאבון, ולהגברה בעירנות ובפעלתנות. ידוע שטייסי הקרב הגרמנים במלחמת העולם השנייה היו משתמשים בסמים ממריצים, כדי לשמור על ערנות שיא במהלך גיחות הפגזה חוזרות בלי לישון וכמעט בלי לאכול במשך ימים רצופים. ושוב, לאחר שנתקבלה בהצבעה: `הפרעת אכילת יתר` אל ספר האיבחונים הפסיכיאטריים, יכול כל רופא לרשום סם מרץ זה באין מפריע למאות אלפי אנשים שלא יודעים כי מדובר בסם פסיכיאטרי שעלול לגרום לתלות ולתופעות דיכאוניות לאחר הפסקת השימוש בו.


מה לא בסדר עם הפסיכיאטריה?

תשאלו פסיכיאטר אם יש בדיקה ביולוגית שמאמתת את האבחנה שלו. הוא יאמר שאין שום בדיקות מעבדה או ממצאים גופניים שמאשרים את האיבחון. תשאלו פסיכיאטר כמה אנשים הוא ריפא במהלך עבודתו. הוא יגחך, ותשובתו תהיה: "אף אחד!"

ראו הסרטון

הפסיכיאטר לא עוסק בריפוי. הוא עוסק אך ורק במתן סמים כדי לתת תחושה שהכל בסדר. הפסיכיאטר לא מתעמק בסיבות שגרמו למצב. מה שמעניין אותו הוא רק להגדיר את ה`הפרעה` ולרשום סמים שיתנו הקלה למצב.

כאמור, התנ"ך של הפסיכיאטריה, הוא `המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי` של הפרעות הנפש. (באנגלית DSM). ספר זה כולל אלפי הפרעות שונות. הוא גדל משנה לשנה וכולל בכל פעם עוד ועוד שמות חדשים ל`מחלות` ו`הפרעות` פסיכיאטריות. כל ההפרעות שבספר זה נקבעו על ידי `הצבעת רוב` בכנסים של פסיכיאטרים. הן מבוססות על דיעה בלבד. ומיד אחרי ההצבעה הם מתייחסים לזה כאילו זו מחלה.

הפסיכיאטריה עושה רושם עצום על אדם לא משכיל:

– היא נותנת שמות לאלפי התנהגויות שהיא רואה, שהיא החליטה שהם "מחלה", בספר עב כרס.
– היא משתמשת בשורה ארוכה מאד של סמים עם שמות ארוכים.

אולם: הפתרון של הפסיכיאטריה הוא פשטני להחריד, כיוון שלאלפי ההפרעות השונות שיטת הטיפול היא רק אחת משתי הפעולות הבאות:
1. לתת סמים שמרוממים (לדיכאון).
2. לתת סמים שמרגיעים (לחוסר שינה, חרדה, פסיכוזה, וכו`) כל פסיכיאטר יכול להעיד, שהסמים הללו רק מסתירים את התופעה, לא מרפאים אותה ובהחלט גורמים נזק.

`הפרעת קשב`- דיעה שמוצגת כעובדה מדעית:

`הפרעת קשב` היא דוגמה מצויינת, שמראה כיצד בעולמה של הפסיכיאטריה דיעה לא מבוססת הופכת לעובדה מדעית עם השלכות גלובליות. פרופ` כריסטופר גילברג, פסיכיאטר שבדי בכיר, נחשב לאחד מהוגי `הפרעת הקשב`. הוא הגדיר שאדם שדעתו מוסחת סובל מהפרעה פסיכיאטרית. ומיהר להציע את הרעיון לועדת הפסיכיאטרים הממונה על הוספת הפרעות חדשות ל`מדריך ההפרעות הפסיכיאטרי`.

להפרעת הקשב אין עד היום שום ממצא מוחי חד משמעי שמוכיח את תקפותה (ראה בקישור לאתר על נזקי הריטלין). עד שנת 1998 פסיכיאטרים עדיין הודו שתקפותה של `הפרעת הקשב` בעייתית, אולם בהמשך פותחו "איבחונים" שנועדו לאתר ילדים ה"סובלים" מההפרעה, וכך נסללה הדרך למכירת ה`ריטלין`, סם מסוכן, לילדים.

בית המשפט בשבדיה חשד בפרופ` גילברג שפיברק מימצאים כדי לבסס את רעיון הפרעת הקשב שהגה. לאחר שבית המשפט הורה לו השנה להציג בפניו את חומר המחקר, שרפו עוזריו של החוקר את כל החומר. בעקבות זה הואשם פרופ` גילברג השנה בחוסר יושר ובביזיון בית המשפט. הוא אמנם נשפט וניקנס, אולם כיון שהמחקר הושמד, בית המשפט לא יכול היה להוכיח את חוסר תקפותה של ה`הפרעה`.

זוהי דוגמה לעוד דיעה ולא עובדה, שהצליחה להיכנס לספר הפסיכיאטרי, והובילה לסימום של מליוני ילדים ב`ריטלין` בכל העולם. עד היום מקבלים אנשים רבים באמונה עיוורת את הרעיון ש`הפרעת קשב` היא בעייה ביולוגית מולדת. הפסיכיאטרים "מומחים" בעריכת "אבחונים" ובהדבקת תוויות שגורמות ייאוש. האבחון מניח תמיד שהבעיה לא ניתנת לתיקון, `תווית לכל החיים`.

דוגמה:

אדם מאובחן כ `דיכאוני`. הפסיכיאטר יכול בקלות לומר למטופל שהמרכיב הביולוגי בדיכאון שלו הוא רב. זוהי תווית שאיננה ניתנת לשינוי. הפסיכיאטר הרי לא יכול למדוד את המרכיב הביולוגי של המטופל. זוהי בכלל תיאוריה שמבוססת על כך שבמשפחות מסוימות ישנם כמה אנשים שסובלים מדיכאון. אולם אותו מחקר סטטיסטי שבדק דיכאון בקרב בני משפחה לא הוכיח שהדיכאון שהמשפחה סובלת ממנו לא נובע מתנאי החיים של המשפחה, מטראומות משותפות שעברו, או מבן משפחה כלשהו שפוגע בכולם באופן מילולי או אחר. עזרה נכונה למשפחה עשויה לפתור את בעיית הדיכאון מבלי שאותו חולה יקבל תווית של `דיכאוני` ויתחיל לקחת סמים, אולם הפסיכיאטר כלל לא עוסק בכך. הוא מציע אך ורק את פתרון הסמים הקל עם הנזק העצום הכרוך בו.

דוגמה:

אם אדם מאובחן כבעל `הפרעת קשב`, זה אומר שנולד עם "מום" שאינו ניתן לשינוי. ו"יסבול" ממנו כל חייו. ושאם הוא רוצה "הקלה" מהבעיה כדאי לו לקחת סם מתאים.

`חוסר קשב` בשעת שיעור נגרם במקרים רבים כאשר התלמיד ניתקל במושגים או במילים שהוא אינו מבין, אשר מונעים ממנו לעקוב בהצלחה אחר דברי המורה, ולכן תשומת ליבו `נודדת`. ייתכן שנעדר משיעור קודם או מכמה שיעורים. אותו תלמיד עשוי להיות מאובחן כבעל `הפרעת קשב` על סמך עדות אותו מורה, כאשר מורים אחרים יעידו שאצלם הוא מרוכז להפליא. ילד מלא חיים, חובב ספורט, עלול, לעיתים, להיראות `היפראקטיבי` בעיני המורה, כיוון שהוא מתקשה לשבת לאורך זמן. המורה מעבירה את חוות דעתה לנוירולוג, אולם אימון קצר ב `לשבת בנוחות` פותר לחלוטין את הקושי לשבת. רק אחרי שהתלמיד מסוגל לשבת בנוחות ניתן באמת ללמד אותו. חשוב, כמובן, שישלים את כל מה שלא הבין בחומר, היות שכפי שאמרנו, זוהי סיבה נפוצה לחוסר קשב. גם כאן הילד נאלץ לחיות עם תווית לא מוצדקת של חריג. ילד, שכופים עליו לשבת בכיתה במשך חמש שעות ביום במקום לאמן אותו לעשות זאת בנוחות עשוי להתרגז, להתקומם ולהתחצף. ילד זה יכול להיות מאובחן כחסר סבלנות ואימפולסיבי. ילד, שמענישים אותו מדי יום בבית או בפני כל הכיתה, עלול להיות מאובחן כאלים. אולם ביום המחרת יכול אותו ילד להתנהג כעדין נפש במשחק דמקה עם אחותו הקטנה. גם ילד זה צריך לחיות עם תווית שנתנו לו, אשר אין בה כל תועלת ממשית, מלבד לדכא אותו, ולגרום לו להרגיש חריג וחסר תיקווה. אדם שקיבל התקף פסיכוטי עשוי להיות מאובחן ב`סכיזופרניה`. אולם כאשר הוא מתאושש אין לאיבחון הזה כל תוקף או ערך טיפולי מלבד לדכא את המטופל ולגרום לו להרגיש חריג.

מה הקשר בין תרופות פסיכיאטריות לבין אישפוזים חוזרים?

אדם,ברוב המקרים, נולד בריא בנפשו. לאחר שהוא עובר פגיעה כלשהי הוא סובל מקושי נפשי. הפסיכיאטר "המומחה" ממליץ לו לקחת כדור נגד דיכאון. האדם לא יודע שהכדור מדרדר אותו, כיון שהוא מרגיש שהשפעתו "מיטיבה". הוא מאמין שמצבו משתפר. אולם, כאשר הוא מנסה להפסיקו, הוא מקבל דיכאון קשה. כעת נותנים לו מינון מוגבר, אולם כשהוא חושב ש `יצא מזה` הוא שוב מפסיק לצרוך אותו. הוא נכנס שוב לדיכאון ומתאשפז. במהלך האשפוז הוא מקבל תרופות נוספות ויוצא כשבר כלי. התרופה הפסיכיאטרית דרדרה אותו, והפכה אותו בהדרגה לתלותי ומעורער, ללא ידיעתו.

`חולי הנפש` הכרוניים הם כמעט תמיד התוצאה של טיפול ממושך בתרופות פסיכיאטריות. אותם אנשים שחוזרים ומתאשפזים או שמצויים במוסדות במשך שנים הידרדרו בהשפעת הסמים הפסיכיאטריים הרבים שניתנו להם, ומייאוש הנובע מההבנה שלא יחזרו לעולם לחיות ללא סמים.

הפסיכיאטריה כופה את הטיפולים שלה ופוגעת בזכויות אנוש בסיסיות. היא רושמת לך סם שלמעשה מחמיר את מצבך. אם אתה מסרב לקבל את ההמלצה, אתה עשוי להיות מאוים באישפוז כפוי. כאשר הסם אכן מדרדר אותך ומצבך קשה, אולם אתה מסרב להתאשפז, אתה עשוי להיות מאושפז בכפייה (נגד רצונך). אם במהלך האישפוז אינך מסכים לטיפול התרופתי זה עלול להיות מלווה באיומים, בצעקות ובענישה על ידי קשירה למיטה למשך שעות, שהיא "שיטת טיפול" מקובלת במוסדות הפסיכיאטריים. אם מצבך איננו משתפר עלולים להציע לך לקבל טיפול ב`הלם חשמלי` (`נזעי חשמל` בשפה יפה) כפי שקורה לרבים מדי שנה.

אם הורים מסרבים לטיפול הפסיכיאטרי עבור ילדם, הוא עלול להיתבע או אף להילקח מהם על ידי עובדי הרווחה בטענה של הזנחת הילד. כאשר אדם משתחרר ממתקן פסיכיאטרי, אם אינו רוצה להמשיך בטיפול התרופתי, הוא עלול לקבל זימון לביקור חודשי כפוי במרפאה, שבו מזריקים לו תרופות שמספיקות עד לביקור הבא. אם הוא לא מגיע לביקור הכפוי הוא מקבל צו אישפוז בכפייה. זוהי אמת! מדובר על אלפים מדי שנה.

הפסיכיאטרים טוענים שאין מנוס מפגיעה בזכויות אנוש במוסדות שלהם בגלל כושר השיפוט הלקוי של החולים. על פי ניסיוני הפגיעה בזכויות אנוש אינה הכרחית. כמות הכוח שראיתי שמופעלת כנגד אנשים חסרי ישע אלה במהלך אשפוזים כפויים הייתה מוגזמת כמעט תמיד, והזמינה התנגדות מצד המטופל. לדעתי המערכת לא נעזרת מספיק בבני משפחה ובחברים של המטופל כדי להשיג את הסכמתו ומגיעים לביתו באישון לילה כמו `הוצאה לפועל`. תיקון יסודי של מרכיב זה הוא הכרחי כדי להשיג תוצאות בשיקום של אנשים.

יום השואה והגבורה 2010 – עדות ניצולה: לא אשכח איך דרשו ממני בדיקת פסיכיאטר כדי לקבל פיצויים

ניצולת שואה מעידה על העושק וההשפלה שחוו ניצולי השואה במדינת ישראל.

הכתבה עדות: לא אשכח איך דרשו ממני בדיקת פסיכיאטר כדי לקבל פיצויים , פנינה קציר , nrg , אפריל 2010

פנינה קציר היא ילידת 1930 מרומניה, מחוז בוקובינה בעיר סירט. היא שרדה את השואה, עלתה לארץ למרות אוניות בריטיות שאיימו לתקוף את ספינתה והקימה משפחה בארץ. אז איך זה שגם בשנת 2010 היא צריכה להתעצבן מהמדינה שדורשת ממנה בדיקות פסיכיאטריות ומעו"ד שלוקחים כספים מניצולים במדינת היהודים?
פנינה קציר | 11/4/2010

שמי פנינה קציר ילידת 1930 ברומניה, מחוז בוקובינה בעיר סירט ,ועברתי את השואה. מגיל תשע ועד הגיעי לישראל לא ידעתי מה זאת ילדות נורמאלית כמו לימודים, משחקים, שמחה וחוסר דאגה. הייתי ארבע שנים בגטו של דז'ורין – עיירה קטנה באוקראינה. שם עברנו גיהנום. רעב, קור, כינים, טיפוס ופחד מוות תמידי. ויחד עם זאת עם שמץ תקווה שיבואו עוד ימים טובים יותר. זאת בזכות אופי המשפחה שלי שלימדה אותנו לחשוב חיובי, לעולם לא לאבד תקווה ולהילחם על החיים שעה-שעה.

אחרי המלחמה חזרנו לרומניה לעיר סירט, אותה מצאנו הרוסה ללא בתי ספר וללא כל אפשרות להשתקם. מה שמהר מאוד התחיל לפעול זו הייתה התנועה הציונית, דבר שנתן לנו טעם לחיים. המטרה הייתה ארץ ישראל. למדנו את שירי הארץ, ריקודי הארץ וגם את הגאוגרפיה וההיסטוריה שלה. הקימו קנים בכל רומניה וגם בעירי סירט. כל הנוער התקבל שם יום-יום. הם היו הראשונים שלימדו אותנו להעלות צחוק ולשמוח, הם שנטעו בנו תקווה לעתיד טוב והתחילו להעלות נוער לישראל – כמובן באופן בלתי לגאלי.

כדי לזכות בעלייה היינו צריכים לעבור הכשרה, כלומר לחיות בקומונה, לעסוק בחקלאות ולהתפרנס בכוחות עצמנו כמעין הכנה לחיי קיבוץ. גם אני עברתי מסלול זה, ולפעמים לקח שנתיים עד לנסיעה. אך בסוף היום המיוחד הגיע.

יצאנו לדרך עם שתי ספינות דייגים גדולות והשמות שקיבלו מההגנה היו "גאולה" ו"מדינת היהודים". הוסתרנו בבטן הספינות בצפיפות גדולה, על דרגשי עץ בקומות ללא אוויר ובנוסף לכל זה כולנו חלינו במחלת ים. במשך שבעה ימים שטנו לכיוון הארץ עד שפתאום גילו אותנו ותוך זמן קצר היינו מוקפים בשבע אוניות מלחמה בריטיות. התוכנית המקורית הייתה להתנגד עם הנשק היחיד שהיה לנו, קופסאות שימורים, אך בסוף התקבלה הוראה מההגנה שלא להתנגד.

הספינות ליוו אותנו לנמל חיפה, שם ריססו אותנו בד.ד.ט (כה משפיל), הכניסו אותנו לאוניית אסירים מסורגת מסביב ולקחו אותנו למחנות בקפריסין. לי יצא להיות שם שנה. עם קום המדינה ב-1948 התחילו להעלות את האנשים משם. השמחה הייתה גדולה- סוף סוף יש לנו בית! לא היינו תמימים. ידענו שלא יהיה קל אך עם המון מוטיבציה להגן עליה ולבנות בה חיים חדשים ובטוחים כדי ששואה לא תתחולל שנית. את כל זה כתבתי (וזה רק חלק מקורותיי באותה תקופה איומה) כדי שתבינו את הרקע שלי.

עורכי הדין דורשים 20% מהפיצויים

כעת ברצוני להעלות כאן את הדבר שהכי הרגיז אותי בעניין הפיצויים לניצולי שואה. בשנות החמישים המוקדמות הגרמנים התחילו לשלם 2000 מרק לכל הניצולים שחויבו לענוד טלאי צהוב. מיד נפתחו משרדים גדולים של עורכי דין, והגדול ביותר, כפי שזכור לי, היה ברחוב פינסקר 2.

ואם אני לא טועה, כולם נהרו לשם. מילאנו טפסים והצהרות מול שני עדים, והחתימו אותנו על שכר עורכי דין בסך 20%. החומר המפורט מאוד על קורות חיינו בזמן המלחמה נשלח לגרמניה וכל הנרשמים קיבלו את כספם בניכוי ה-20%. לאחר מכן פנה אלי אותו משרד בפינסקר ובישר לי שאני יכולה להגיש דרכם תביעה לנזקי בריאות.

אני ואחי רצינו לברר קודם במה זה כרוך. התברר לנו שצריך להוכיח שאנחנו פגועים פיזית ובעיקר נפשית. גם התברר לנו שהרופאים הגרמנים שהגיעו ארצה לאותה משימה חיטטו עמוק בנשמותיהם של הניצולים הפונים. אני ושלושת אחיי היינו צעירים, עם רצון להתאקלם בין הישראלים, לשרת בצבא, להקים משפחה ולחנך את הילדים לאהבת הארץ ונתינה לה.

בשום פנים ואופן לא היינו מוכנים לתת את הסיפוק הזה לגרמנים – שאנחנו מסכנים, מטופלים על ידי פסיכיאטרים, בולעים תרופות מתאימות וסובלים מדיכאון תמידי וחלומות בלהות. זה היה בניגוד להחלטה שלנו לגנוז את העבר ולהסתכל רק לעתיד. וכך אני ושלושת אחיי סירבנו לתנאים האלה, לא הגשנו תביעה ולא קיבלו פיצויים (פרט ל-2000 מרק בגין הטלאי הצהוב).

בשלב מסוים הגרמנים העבירו הרבה כסף עבור כל הניצולים בארץ שטרם קיבלו פיצויים. הכוונה לפיצויים רטרואקטיביים מראשית המלחמה, דבר שלכל אחד הייתה זכות לקבל. הסכום עבור כל השנים היה גדול מאוד. אני מניחה שגם עבורי קיבלו את כל הסכום. אני לא זוכרת אם פרסמו זאת, אני בכל אופן לא שמעתי על כך דבר.

להביא לגרמנים חוות דעת פסיכיאטרית? בחיים לא

אחרי 50 שנות שהותי בארץ, בשנת 1998, שמעתי מאחד האחים שלי שניתנה אפשרות לניצולי שואה שלא קיבלו פיצויים להגיש בקשה לאוצר. היות ומגיע לנו וזה מהאוצר אמרנו שנעשה זאת. שוב עורכי הדין מטפלים בזה ושוב מחתימים אותנו על שכר טרחה של 20%. האכזבה הגדולה שלי הייתה כאשר שוב נדרשתי להביא חוות דעת של פסיכיאטר ושל רופא מטפל. בחיים לא אעשה זאת.

אחי הצליח איכשהו לסדר את ענייניי וקיבלתי הכרה שאני זכאית לפיצויים בנכות של 25% אך ורק מרגע שהגשתי את הבקשה לאוצר. את כל הזמן שעבר, כולל שנות המלחמה, הפסדתי. במשך 12 השנים שאני מקבלת קצבה מהאוצר הגשתי שלוש בקשות להעלאת אחוז הנכות שלי וגם אישרו לי. פעם אחת 5% ופעמיים 10%. בסך הכול יש לי 50%. אך כל זה לא קרה מבלי שהופעתי בפני וועדה מצוידת במכתב המלצה מפסיכיאטר ומהרופא שלי.

אך לא הוצאתי הגה מפי כאשר ישבתי מולם. רק הפניתי אותם למסמכים. זה מרגיז ומשפיל ולא צריך לקרות בשום פנים ואופן. אני שואלת, האם מישהו חושב שאדם שעבר את השואה יצא מזה בסדר לגמרי? לא ולא! מדוע אני צריכה להוכיח שאכן כך הדבר? כל החיים אני משתדלת לחיות חיים נורמאליים למרות כל העבר, ודווקא פה במדינה שלי באים אליי בדרישות כאלה? הרי כל התיעוד קיים בתיק שלנו מאז הטיפול בטלאי הצהוב. מה יש לנו שוב להוכיח, זה לא מספיק?

ולגבי שכר טירחה לעורכי דין. למה אלה שמטפלים בנושא ניצולי השואה לא מצאו עד היום א הפיתרון שימנע מאיתנו לוותר בכל פעם על סכומים גדולים עבור טיפול בטפסים השונים על ידי עורכי דין. הנה, כעת החליטה ממשלת גרמניה לתת פיצוי נוסף לכל אלה שחיו בגטאות, בסך 2000 יורו. שוב עורכי הדין ושוב 15%. למה? שמישהו יטפל בזה.

קישורים:

  • האם קופת חולים כללית עושקת ניצולי שואה מזה עשרות שנים?אפריל 2010 – ניצולת שואה גאולה בויטלר בת 90 מחיפה הגישה תביעה ייצוגית על סך שבע מאות מיליון שקלים נגד קופ"ח כללית. התביעה, על סך 700 מיליון שקלים, הוגשה נגד קופת חולים הכללית – ועל פיה היא לא החזירה במשך עשרות שנים, לניצולי השואה הוצאות רפואיות שאת התמורה עבורן קיבלה מכספי הפיצויים מגרמניה.

הרעלת הפסיכיאטריה – נכנסה לבית חולים אסף הרופא עם שבר ברגל ויצאה במצב פסיכוטי

ה"תרופות" הפסיכיאטריות נראות טבליות קטנות וצבעוניות כמו סוכריות, משתמשים בהן להרגעה, נגד כאבים, לשינה, אבל אלו רעלנים מסוכנים מאוד עם תופעות לוואי בלתי הפיכות

הכתבה נכנסה עם שבר ברגל ויצאה במצב פסיכוטי , nrg , הילה אלרואי ואלה הר-נוי , יולי 2007

צעירה שקיבלה טיפול שגוי אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. הרופא המליץ על טיפול ב"סרוקוול" אבל הצוות ב"אסף הרופא" לא הבין את כתב ידו ונתן לצעירה "סרוקסט" במינון רעיל

אחד הסיוטים הגדולים של כל חולה הוא שכתב היד הלא ברור של רופא יגרום למתן תרופות לא נכונות ולנזקים חמורים. עבור צעירה ממרכז הארץ, הפך הסיוט הזה למציאות מרה במיוחד.

ראשיתו של הסיפור לפני שנתיים, כשהצעירה, בת ‭,20‬ הגיעה לחדר המיון של בית החולים אסף הרופא עם שבר בקרסול. מכיוון שסבלה מאי שקט נפשי, נקרא למקום פסיכיאטר שהורה על מתן של סרוקוול (תרופה שניתנת גם להרגעה) במינון נמוך.

הצוות הרפואי לא הבין כראוי את ההוראה ונתן למטופלת בטעות סרוקסט (תרופה נגד דכאון‭,(‬ במינון של פי עשרה מהמינימום המקובל. במשך כארבעה ימים קיבלה הצעירה את המינון השגוי מהתרופה השגויה, דבר שגרם להידרדרות קשה במצבה הנפשי עד כדי מצב פסיכוטי קשה. "מתן סרוקסט במינון רעיל שכזה יכול לגרום למצבים מאניים ופסיכוטיים גם באדם בריא, ולא כל שכן באדם שיש לו נטייה למחלות נפשיות‭,"‬ הסביר פסיכיאטר בכיר.

בתביעה שהגיש עורך הדין ירון מויאל כנגד משרד הבריאות, הבעלים של אסף הרופא, נטען כי הצעירה אושפזה למשך קרוב לשנה במחלקות סגורות בבתי חולים פסיכיאטריים, במהלכם קיבלה 30 טיפולים במכות חשמל, וטיפולים תרופתיים. לטענת עורך הדין מויאל, חמש שנים לפני המקרה סבלה הצעירה מבעיות נפשיות, טופלה והיתה במעקב פסיכיאטרי, אך יחד עם זאת סיימה 12 שנות לימוד.

אף אחד לא שם לב
הצעירה שוחררה לביתה ביולי ‭,2005‬ אך בסיכום המחלה לא אוזכרה הטעות החמורה. יומיים לאחר השחרור היא אושפזה במחלקה סגורה בבית חולים לבריאות הנפש באר יעקב, בגלל מצב פסיכוטי חריף.

מכתב התביעה עולה כי עד לאותו אירוע היתה הצעירה עצמאית, ומאז הפכה תלותית וחרדתית. בחוות הדעת שהגיש ד"ר שלום ליטמן, מומחה בפסיכיאטריה ופסיכו אנליזה ולשעבר ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, נטען: "אין ספק שהאירועים החמירו את מצבה הנפשי, עד למחלה כרונית עם קשיים ניכרים בשיקומה‭."‬

"המצער בכל הסיפור הוא שהתרופה השגויה ניתנה במשך ארבעה ימים מבלי שאיש מהצוות שם לב לטעות, חרף תלונות המשפחה על התדרדרות קשה במצבה‭,"‬ אמר עורך הדין מויאל. מבית החולים נמסר כי אין הם יכולים להגיב לתביעה מכיוון שטרם התקבלה.

קישורים:

תויות: תביעות נגד רופאים, תביעות נגד נשרד הבריאות, נוגדי דיכאון, תרופות אנטי פסיכוטיות

הפסיכיאטריה וחברות התרופות – תעשיה שיוצאת מדעתה

המאמר "השראה: כולנו מופרעים" , כלכליסט , טלי שמיר , אוגוסט 2009
המרירות היא מחלת נפש, טוענים פסיכיאטרים אמריקאים, ומעוררים דיון סוער על גבולות הנורמליות. למה הפסיכיאטרים המשפיעים בעולם מתעקשים להגדיר התנהגויות טבעיות כהפרעות נפשיות, וכמה כסף מרוויחות מזה חברות התרופות? הצצה אל תעשייה שיוצאת מדעתה
הכלכלה מתנדנדת, הפוליטיקה מעצבנת, הטלוויזיה מחורבנת, האנשים רעים ובאופן כללי החיים הם לא בדיוק ירח דבש. יש הרבה סיבות לכעוס, להיאנח ולהתמרמר. בכל רחבי העולם, מבוקר ועד ערב, אנשים מתמרמרים. אך אל דאגה – יש סיכוי טוב שבקרוב יימצא מרפא למגיפה. תחת השם העתידי "התמרמרות פוסט־טראומטית" יהיה אפשר לאתר את המרירים הראשיים, לאבחן אותם כחולי נפש, לטפל בהם ולתקוף אותם באמצעות תרופות.
מי שעתיד לתת את החותם הרשמי להפרעה הוא איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA), גוף רב־עוצמה שאחראי ל־DSM, "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות הנפש". ה־DSM, התנ"ך של הפסיכאטריה ובמידה מסוימת גם של הפסיכולוגיה, משמש בכל העולם, כולל ישראל, אורים ותומים של האבחון הנפשי (לצד מדריך המחלות העולמי, ICD). גם מערכות הבריאות, החינוך, הביטוח, בתי הסוהר ובתי המשפט פונות אליו כשהן נדרשות לסוגיה הקשורה בבני אדם שמתנהגים בצורה לא מאוזנת.

ההכללה האפשרית של המרירות היא ברכה בעיני לא מעט מטפלים. "אני מריע לאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי על הסיכוי להכיר בהתמרמרות כהפרעה", אומר הפסיכולוג ד"ר סטיבן דיאמונד, מחבר הספר "כעס, שיגעון והשטני". "מרירות יכולה ללא ספק להיות פתולוגית ולהוביל להתנהגות הרסנית ואף אלימה. אבל זהו רק קצה הקרחון – הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עדיין לא הכירו במקום המרכזי של הכעס, המרירות והעוינות בסבל האנושי". מנגד, יש לא מעט אנשים שהמרירות מעוררת בהם מרירות. יש הרואים בשיווק המחלה החדשה עוד ניסיון להשטחת הנפש האנושית וניפוח רווחי חברות התרופות. אחד המתנגדים הנחרצים הוא פרופ' ריצ'ארד ליין מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. "אחרי שמונה שנים של שלטון בוש יש הרבה סיבות להיות מורמר. אבל לראות בזה מחלת נפש זה כמעט מעליב", כתב במאמר חריף נגד היוזמה.
.

חברות התרופות מרויחות סכומי עתק באמצעות הפסיכיאטריה – קריקטורה

חברות התרופות מרויחות סכומי עתק באמצעות הפסיכיאטריה - קריקטורה

איך נולד התנ"ך של הפרעות הנפש אור קטן שבוקע מתוהו ובוהו גדול
דיונים כאלה מתלהטים בכל פעם שמתקרבת יציאה של גרסה חדשה ומשופרת של ה־DSM. בימים אלו, מאחורי דלתיים סגורות בארלינגטון, וירג'יניה, מתכנס הצוות האחראי על אופיה של הגרסה החמישית, שתראה אור ב־2012 (IV־DSM ראה אור ב־1994, ועודכן ב־2000). המומחים מתדיינים שם על הצעות להפרעות נפש חדשות, ולצד המרירות שוקלים להוסיף למדריך גם התמכרות לשופינג, אפתיה, גלישה מוגזמת באינטרנט ועודף פעילות מינית.
למרות המסורת, נראה שהוויכוחים סביב אופי ה־DSM סוערים הפעם יותר מתמיד. שניים מהכותבים הקודמים של המדריך, ד"ר רוברט ספיצר וד"ר אלן פרנסס, אף פרסמו מכתב פתוח ובו טענו שהמדריך המהולל עומד בפני "אסון לא מכוון". לטענתם, מחסור בשקיפות ובפיקוח על תהליך הכתיבה עלול להוליד עוד עשרות מיליוני "חולים" חדשים. דוגמה לכך הופיעה במאמר שפרסם פרנסס לאחרונה, שבו טען שייתכן כי מה שנראה כעלייה עצומה במספר האוטיסטים בעולם הוא בעצם תוצר של שינוי קטן בקריטריונים לאבחון המחלה.
מולם ניצב ראש הצוות ד"ר דיוויד קפ'פר, שמרגיע ומבטיח שצוות ה־DSM דווקא משכלל את הקריטריונים לאבחון. "תהליך העבודה שלהם הוא הגלוי והשקוף ביותר בכל ההיסטוריה של המדריך", אמר ל"כלכליסט".

זהו ויכוח רווי ביורוקרטיה ועובדות משעממות שעשוי לבלבל את הקורא הלא מקצועי – ובצדק. מאחורי הקלעים פועלים מגוון כוחות כלכליים (כמו חברות תרופות) ואישיים (ענייני אגו ויוקרה), וקשה לדעת מי בדיוק מושך בחוטים ובאיזה אופן. נראה שכדי לעמוד על מהות התסבוכת עדיף לפנות למישהו חיצוני, למשל אל כריסטופר ליין. ליין (43), רוב הזמן פרופסור בריטי לספרות ומומחה לתקופה הוויקטוריאנית, ביקש לפני כמה שנים לחקור את הכעס במאה ה־19, ומצא את עצמו מנסה להבין את אינפלציית הכדורים הפסיכיאטריים בקרב הסטודנטים שלו. הוא התחיל לחפור בנושא והיה האדם הראשון שקיבל גישה למסמכים שמתעדים את דיוני ועדות ה־DSM בשנים 1990–1973. הממצאים המטרידים שגילה כונסו ברב־המכר עטור השבחים "ביישנות: איך נהפכה התנהגות נורמלית למחלה" (2007). הספר של ליין עוסק בכניסתה של הביישנות (בעגה המקצועית – חרדה או פוביה חברתית, ובסך הכל שבע מחלות עם שמות דומים) למדריך הפרעות הנפש בשנות השמונים. על הדרך הוא גם חושף את הקרביים המביכים למדי של הגוף הפסיכיאטרי החזק בעולם.
"אנשים רואים ב־DSM כתב קודש", אומר ליין ל"כלכליסט", "אבל כשאתה מסתכל על המסמכים מאחורי הקלעים אתה נדהם: איך הדיונים הכאוטיים הללו יצרו טקסט שאנשים לוקחים ברצינות? גם האנשים שישבו בוועדה מודים שהם הסתמכו על מחקר צר מאוד ומבולגן. החלטות התקבלו שם על סמך מי שצועק הכי חזק. הם פועלים בסודיות, יושבים כמעט רק עם עצמם ואחרי שלוש שנים אומרים: 'טה דם! הנה זה'. זה כמעט סוריאליסטי. אם אתה חושב על זה יותר מדי אתה נעשה פרנואידי. אבל אני לא פרנואיד. אני פשוט חקרתי את מה שקרה שם".
מה למשל קרה שם?
"בוועדת ה־DSM השלישי, למשל, כל האנשים היו מהגישה הנוירו־פסיכיאטרית (שקושרת את הבעיות הנפשיות לביולוגיה של המוח – ט"ש). זה בסדר, אבל לא היה שום איזון עם גישות אחרות בפסיכיאטריה. רק אחרי ארבע שנים הם שמו לב לזה שהם לבד, ולקחו מישהו מגישה פסיכואנליטית כעלה תאנה. הוא התפטר אחרי זמן קצר והסביר: 'צפיתי מהצד בדיונים הללו, אם להכניס למדריך את הפחד מלאכול לבד במסעדות או ללכלך את העניבה, והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות'".
העדויות של דיוויד שפר, פסיכיאטר בריטי שהשתתף בדיוני ה־DSM השלישי, דומות. "בישיבות האלה, של לכאורה מומחים ויועצים, אנשים היו קמים ויושבים וזזים וצועקים", אמר בראיון ל"ניו יורקר". "בוב (רוברט ספיצר, יו"ר הוועדה דאז) היה עסוק מדי בלהקליד הערות מכדי לנהל את הישיבה בצורה מסודרת". לגבי האופן שבו התקבלו ההחלטות הסופיות אמר שפר: "בטח היו לו אילו קריטריונים פנימיים, אבל אני לא ממש יודע מה הם היו".

כמה הפרעות אפשר להמציא בכלל האח הגדול קובע מהם חיים נורמליים
אותו בוב ספיצר, שנחשב לאדריכל ה־DSM ולאחד הפסיכיאטרים המשפיעים במאה ה־20, הוא האיש שהפך את המדריך לאימפריה. כשספיצר התחיל לנהל את הוועדה ב־1974, ה-־DSM היה חוברת של כמאה עמודים עם 182 הפרעות, שנמכרה בעיקר למוסדות בריאות גדולים. תחת ניצוחו של ספיצר (שאגב, סבור שבאמצעות טיפול אפשר לשנות גם נטייה מינית) נהפך המדריך לספר בן כ־900 עמודים עם כמעט 300 מחלות נפש, שנמכר במאות מיליוני עותקים בכל העולם תמורת כ־90 דולר. "מדובר בייצור של כ־150 הפרעות חדשות ב־24 שנים", מדגיש ליין, "זה משהו שלא נראה כמותו ברפואה מאז שחר ההיסטוריה".
ספיצר, כמובן, לא עשה את כל זה לבד. הוא היה צריך רוח גבית – ורוח התקופה התאימה. שנות השבעים התאפיינו בהפניית עורף לזרם ששלט אז בפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, לטובת חזרה לפסיכולוגיה ביולוגית. הריאקציה הגיעה לשיאה בשנות התשעים, כשפרוזק נתפס בה כ"ניתוח קוסמטי קטן לנפש". המהפך הצליח כל כך, שהיום קשה למצוא פסיכיאטר או פסיכולוג מיינסטרימי שמודה שהוא מסכים עם פרויד בלי להתנצל על כך חמש פעמים. ספר שראה אור החודש, "מרשמים לנפש" מאת ג'ואל פריס, טוען שהממסד הפסיכיאטרי כל כך מרוכז היום בתרופות עד שטיפול בדיבור נהפך למתכון להתאבדות מקצועית.
השפעתו של ה־DSM אינה נעצרת בקליניקה. לטענת רבים היא שולחת זרועות אל כל חלקי החברה המערבית ויוצרת חברה הומוגנית וצייתנית. "מתקפה על הנורמליות", קורא לזה ליין, ומרחיב: "הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

איפה הגבול בין נורמלי למופרע
תלוי על מה חברת הביטוח מוכנה לשלם

המאמץ לכנס את כולם להגדרה צרה של נורמליות, אומר ליין, לוקח תכונות שפעם נחשבו טבעיות וסבירות לחלוטין, והופך אותן לפתולוגיות. "תרבויות קודמות היו יותר סבלניות מאתנו לטווח של רגשות אנושיים ופחות פחדו מהם. יש כמה דוגמאות שחקרתי, למשל העובדה שביישנות נחשבה עד לפני כמה עשורים לתכונה טובה – או לפחות לא רעה – ונקשרה בצניעות ובהתבוננות עצמית.
דוגמה נוספת היא המיזנטרופים, שנהגו להתבודד כי נמאס להם מהחברה. מאז תקופת יוון ועד תחילת המאה ה־19 העריצו את המיזנטרופים על היכולת המצפונית והכישרון שלהם לבקר את החברה ולראות אותה מבחוץ, הם שימשו מעין סמן אזהרה מפני טיפשות ושחיתות. זו היתה תפיסה מאוד פופולרית. היום קוראים לזה 'הפרעת אישיות נמנעת' ומטפלים בזה באמצעות כדורים. הצמצום של התכונות האנושיות לכדי כימיקלים במוח יוצר אפקט אדיר של השטחה".
על אף הביקורת החריפה, ליין לא חושב שהכוונות של כותבי ה־DSM רעות או שהם מתכוונים להגיד שכולנו מטורפים. העניין הוא שאופן הניסוח של המדריך אינו מאפשר לסמן בבירור את הגבול בין הפרעת אישיות לבין סתם אישיות. "השפה שהם משתמשים בה היא כל כך יומיומית וההפרעות בה כל כך נפוצות – כמו רעד בידיים כשאתה כותב צ'ק או הימנעות משירותים ציבוריים – שאתה לא יכול להגביל את זה רק לאנשים שבאמת סובלים מהפרעה כרונית", הוא אומר, "בעדכון שיצא ב־1994 הם הוסיפו פחד מלדבר מול קהל או חשש להביך את עצמך בציבור לרשימת הסימפטומים של החרדה החברתית. מי לא מרגיש ככה לפעמים? כך שיש פער מאוד מטריד בין מה שהם רואים כמשימה שלהם – לעזור לאנשים סובלים, דבר שאני תומך בו – לבין מה שקורה בפועל. חייבת להיות דרך להגדיר חולי נפש בלי לגרור איתם למטה חצי מהאוכלוסייה".
התגובה לביקורת של ליין עוברת כבר לרמה האישית. "לאנשים חסרי ניסיון קליני, כמו פרופ' ליין, אין באמת הבנה ריאליסטית של מה זה 'נורמלי'", אומר ד"ר דיאמונד ל"כלכליסט". "ה־DSM דווקא מבחין בין סתם רגשות נורמליים לפתולוגיה באמצעות קריטריון שאומר שפתולוגיה פוגמת בתפקוד היומיומי. נכון, האבחון הפסיכיאטרי לא מושלם והוא רגיש למניפולציות, ובגלל הדרישות של חברות הביטוח הרפואי להוכיח שהטיפולים הכרחיים, המטפלים נאלצים להגזים באבחונים. אבל האם אלו שמתנגדים לאבחון הפסיכיאטרי היו מעדיפים שאנשים שמוגדרים היום כסכיזופרניים היו נחשבים לאחוזי דיבוק שטני? זה היה המצב בעבר הלא מאוד רחוק. אבחון המחלות הוא שלב בדרך לטיפול. מתן שם לתופעה הוא בעצם מתן משמעות לסבל, שלפני כן היה חסר משמעות. לחשוב שלא צריך לאבחן מקרים כאלה זה נאיבי ומסוכן".

איך יוצרים מגיפה
קמפיין חזק לקהל יעד ענקי שווה 2 מיליארד דולר

דיאמונד מזכיר, כמעט בדרך אגב, את אחריותן של חברות הביטוח לאבחון היתר הפסיכיאטרי. בכך הוא חושף צלע אחת בשילוש הקודש של ה־DSM, חברות הביטוח וחברות התרופות. חברות הביטוח דורשות אבחון DSM כדי להחזיר הוצאות, וחברות התרופות עטות על כל אבחנה חדשה כנשרים על נבלות בשדה פתוח. אחרי הכל, זה שוק אדיר שקשה להתעלם ממנו: ב־2005, יותר מ־67 מיליון אמריקאים נטלו תרופות אנטי־דיכאוניות – כמעט חמישית מהמדינה. לפי מחקרים שונים מגלגל השוק העולמי 15–20 מיליארד דולר בשנה, ו־70% מהמחזור הזה הוא בארה"ב. בישראל מדברים מחקרים על כך שכ־10% מהאזרחים הבוגרים בולעים כדורים לאיזון מצב הרוח.
חברות מסחריות דוחפות תרופות פסיכיאטריות לא מהיום. ליין חוזר בספרו להתחלה, בשנות החמישים, אז שיווקה חברת מרק בהתלהבות סמי הרגעה. הגל הגדול האחרון בתחום החל בסוף שנות התשעים, כשחברת התרופות גלקסו־סמית־קליין זיהתה את הפוטנציאל שבשבע הפרעות הביישנות החדשות והתחילה לשווק מרפא לבעיה: את סרוקסט (פקסיל), תרופה ישנה עם תופעות לוואי מדאיגות. מיד אחרי שקיבלו את אישור ה־FDA הם כיסו אוטובוסים ברחבי ארצות הברית בפוסטרים שנושאים את הסלוגן "דמיין שאתה אלרגי לאנשים", ותחתיו גבר נאה ורגיש שבוהה בכוס התה שלו. "ההזדמנות אדירה", כתבו מנהלי החברה במסמך שליין מצטט, "כ-90 מיליון מבוגרים בצפון אמריקה ובאירופה סובלים מזה בכל רגע נתון".
האסטרטגיה עבדה כמו קסם – ב־2001 סרוקסט היתה התרופה האנטי־דיכאונית הנמכרת ביותר בארה"ב (יותר מפרוזק), עם הכנסה שנתית של יותר מ־2 מיליארד דולר וכ־5,000 חולים חדשים מדי יום. המניה של גלקסו־סמית־קליין הרקיעה לשחקים. "לפני שמונה שנים נהפכו החרדה החברתית ודומותיה לדיאגנוזה השלישית בהיקפה, אחרי דיכאון ואלכוהוליזם", אומר ליין, "זה הישג אדיר, בהתחשב בעובדה שזו הפרעה שבכלל לא היתה קיימת לפני סוף שנות השמונים".

מה עושות חברות התרופות
מסכת של ניגודי עניינים ותופעות לוואי

הקשר עם חברות התרופות מתחיל הרבה לפני הקמפיינים. מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "Psychiatric times" מצביע על הבעייתיות בכך ששני שלישים מ־27 החברים בוועדת ה־DSM עבדו בעבר באופן ישיר עם חברות תרופות. "לעתים קרובות הפסיכיאטרים בוועדה מרגישים מחויבים לחברות התרופות, מתוקף מימון המחקרים שלהם ומשום שהן המקור לחלק גדול ממשכורותיהם", מרחיב ליין, "כך שהם לא ינשכו את היד שמאכילה אותם. בפסיכיאטריה אין כמעט מצב של חוסר ניגוד אינטרסים. רוב הפסיכיאטרים שעוסקים במחקר מקבלים את הכסף שלהם מחברות התרופות. למעשה, כששאלתי את החוקרים פה באוניברסיטה שעזרו לי בכתיבת הספר איך אני יכול להודות להם, הם אמרו 'רק אל תזכיר את השם שלנו בשום מקום, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד עם החברות האלה'".
מכיוון שחברות התרופות הן לרוב אלו שמממנות את המחקרים, הן גם יכולות להעלות את קרנם של המוצרים שלהן ולנכש תוצאות שליליות. מאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסן", מכתבי העת המובילים לרפואה בעולם, תומך בטענה הזו. לפי המאמר, 31% מתוצאות המחקרים על תרופות אנטי־דיכאוניות אינם מגיעים לידי פרסום. "החברות לא מעוניינות לפרסם תוצאות שמאירות באור לא חיובי את המוצר שלהן", טוען ליין, "התוצאות האלה מונחות באיזו מגירה נעולה, ואנחנו פשוט לעולם לא נדע אותן".

ובכל זאת, בשנים האחרונות המגמה משתנה, כפי שהוכיח מקרה הסרוקסט. תופעות הלוואי שהחברה טרחה להצניע הגיעו לכותרות ראשיות, וב־2004 נתבעה גלקסו־סמית־קליין על הונאת הציבור; התביעה הסתיימה בהסדר שבו שילמה החברה 900 אלף דולר (שבריר מהרווחים שלה על התרופה). החברה גם נאלצה להודות בפומבי שהכדורים הנחמדים שלה, שנמכרו לאמריקאים כמו דונאטס טריים, עשויים לגרום לחרדה, כאבי ראש, רעד, בלבול, שלשול, בחילה, הקאה והזעה ולפעמים אפילו להזיות קשות ותרדמת. אה, כן – וכמו יתר הכדורים אנטי־דיכאוניים שמעלים את רמת הסרוטונין (כולל פרוזק וציפרלקס), הסרוקסט עשוי להוביל למחשבות אובדניות. כך שלעתים לא רחוקות, לצד ההקלה שמציעות התרופות, פגיעתן גם עולה על התועלת.

עכשיו, כשתופעות הלוואי של התרופות האנטי־דיכאוניות יצאו מהארון וכשרבות מהן סיימו את תקופת הפטנט שלהן, ליין חושד שחברות התרופות התחילו לדחוף לכיוון אבחונים שדורשים תרופות אנטי־פסיכוטיות ("אבל אני עוד לא יכול להוכיח את זה", הוא מודה).

במקביל, יכול להיות שכל ההגמוניה הפסיכיאטרית רועדת, והגישה הביו־פסיכיאטרית נכנסת לתקופת הדמדומים שלה. "מחקרים חדשים מראים שההסברים הקושרים את ההפרעות לסרוטונין במוח פשוט לא נכונים – יש הרבה דיכאוניים עם סרוטונין גבוה ואנשים עם סרוטונין נמוך שלא סובלים מדיכאון", אומר ליין, ובעניין זה אפילו דיאמונד מסכים: "מצער שהפסיכיאטריה פנתה לגישה הביולוגית, שרואה את כל ההסברים בחוסר איזון כימי שאפשר לאזן באמצעות תרופות. יש הרבה תיאוריות שמסבירות סכיזופרניה, חרדה, דיכאון ועוד, אבל אף אחת מהן לא הוכחה באופן חד־משמעי".

"בעולם האקדמי נגמר הרומן עם התרופות", טוען ליין לסיכום, "זה פשוט לא מוכיח את עצמו מדעית. חבל שתרבותית עדיין לא מבינים את זה".

קישורים:

סמים ("תרופות") פסיכיאטריים לילדים ונוער

ארה"ב – ילדה אובחנה ע"י "מומחים" בהפרעת קשב ריכוז – ADHD, ומתה מהסמים הפסיכיאטרים

שינה האור של חיינו

מספרת אמא של הילדה: שינה הייתה האור של חיינו, גם בימים פחות טובים, די היה לראות את החיוך שלה בבוקר. לראותה כאשר הייתה קמה מן המיטה, כדי לעשות לך את היום. שינה הייתה ילדה פעלתנית ומלאת שמחת חיים.
.
מכתב מהיועצת (פסיכולוגית) של בית הספר, פגישה עם הפסיכיאטר
במכתב מפסיכולוגית בית הספר, נרשם כי לשינה יש את כל המאפיינים להפרעת קשב וריכוז, ולכן היא צריכה לגשת לאבחון פסיכיאטרי. כשהגענו אל הפסיכיאטר שתוך 45 דקות קבע אבחנת ADHD ומרשם לתרופות. סמכנו עליו והאמנו כי מה שאנו עושים הוא לטובת הבת שלנו.
השגיאה הראשונה שעשיתי הייתה בכך שהאמנתי כי אבחנה של הפרעת ADHD היא אבחנה רפואית, שגיתי והאמנתי כי התנהגותה של בתי אינה בגבולות הנורמה. בתי הייתה נורמלית לחלוטין. בתי נטלה סם בשם דסיפרמין (DESIPRAMINE).
שינה הייתה ילדה פעלתנית ומלאת שמחת חיים
הטלפון מאחות בית הספר
אחות בית הספר התקשרה אלי ודיווחה לי כי שינה התמוטטה בחדר הספרייה. יצאתי מיד לבית הספר לקחת אותה הביתה. הגעתי לבית הספר, חיבקתי אותה ושאלתי: "חמודה את בסדר?". "אמא, אני בסדר" היא השיבה. אמרתי לה שניגש לרופא לבדיקה. השארתי הודעה לצוות בית הספר כי לקחתי את שינה הביתה.
.
קריסת הילדה עקב הסמים הפסיכיאטריים
ברגע שפנינו אחורה לחזור הביתה, שטף את פניה של בתי מבט מבועט ומפחיד ביותר, היא גלגלה את עיניה.
שאלתי אותה : "שינה , מה קרה?", אבל היא לא הגיבה, נבהלתי והתחלתי לצרוח לאנשים: "תעזרו לי, תעזרו לי".
מספר האב: "לקחתי אותה לחדר סמוך, היא שכבה שם, נשמה שתי נשימות אחרונות, ומתה לנגד עיני, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה".
.
הסמים הפסיכיאטריים, רעלנים קטלניים
האם ממשיכה ואומרת: זה מפחיד ומזעזע שיש היתר לתת סמים פסיכיאטרים כאלו. אלו למעשה רעלנים קטלניים שגורמים לתוצאות טרגיות, מליוני ילדים בארה"ב נוטלים סמים פסיכיאטריים כאלו ואחרים, תוך הטעייה של ההורים כי ADHD מבוסס על אבחנה רפואית. ואני משוכנעת שאני אחד מהאנשים שהפסיכיאטרים היו רוצים להעלים אותם, משום שאני חיה ומעידה על העובדות והאמת על מה שאירע. ואני לא איעלם ולעולם לא אשתוק.
ראה סרטון כ- 3 דקות

נקודות:

  • טיפול פסיכיאטרי מסוכן מתחיל במכתב תמים מהיועצת של בית הספר, מורה, גננת.
  • הסמים הפסיכיאטריים אינם מרפאים אלא מדכאים פעלתנות ושמחת חיים של המטופל.
  • לסמים הפסיכיאטריים תופעות לוואי קשות קשות, העלולות לגרום למוות פתאומי של המטופל, או דיכוי הדרגתי עד המוות, או נזקים בלתי הפיכים.
  • חברות התרופות "סימנו" את הילדים כיעד צרכני של "תרופות" פסיכיאטריות.
  • הפסיכיאטר ממליץ על טיפול תרופתי לילד לאחר ביקור קצר.
  • הטיפול הפסיכיאטרי לילד/קשיש הנו נוח בעיקר לאחראי על הילד/קשיש, או מורה, מדריך בפנימיה, משפחת אומנה, מסגרות השמה חוץ ביתית, ועוד, מאחר שהילד מושתק ואין להשקיע מאמץ בהשגחה עליו.

קישורים:

דף הבית – בריאות נפשית, פסיכיאטר, חולה, תרופות, מוסדות

מוסדות משרד הבריאות

תרופות