בלי ציפרלקס – פתאום, כיף לקום בבוקר

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p4qxsa-R
המאמר פתאום, כיף לקום בבוקר , רוגל אלפר | מגזין mako | פורסם 30/08/12

בלי שהתכוונתי הפסקתי לקחת את כדורי הציפרלקס נגד דיכאון. ייסורי הגמילה כללו חרדה ומכות חשמל קטנות בתוך חלל הגולגולת, אבל בסוף השתחררתי מהכדור שהפך למכלאה שלי. אני לא מרגש בטוח אבל הולך עם זה, שלם עם עצמי

בלי ציפרלקס - יציאה מבאר השחת - איור עמיר דרור
בלי ציפרלקס – יציאה מבאר השחת – איור עמיר דרור

בינואר, בתום הפסקה של שנה, חזרתי לקחת כדור יומי של ציפרלקס נגד דיכאון, אחרי שהרגשתי את הקרקע מתחילה להישמט תחת נפשי, חושפת תהום פעורה שממתינה לי. חשתי מעוך, פסימי, שחוק ולאה. מובס. הכדור השפיע לטובה כמעט מיד אבל גבה מחיר של תשישות מופלגת. היו ימים שבהם הייתי כבד כעופרת. התקשיתי להתעורר, ומרגע שקמתי הייתי מת לישון. אם הזדמנה לי תנומת צהרים שתכננתי שתימשך שעה קלה, היא בדרך כלל התארכה לשלוש שעות, שבמהלכן הייתי מקיץ לרגע, חסר אונים ממש, לא מסוגל למשוך עצמי מחוץ לאיזו ביצת שינה טובענית. הפוף בסלון נהפך למעין מלכודת. ידעתי שאם אשתרע עליו בארבע אחר הצהריים אני עלול למצוא עצמי קם בשעת דמדומים, אפוף אדי החמצה, משל החיים חולפים על פניי.

והיו מחירים נוספים. האורגזמה שלעתים מיאנה להגיע, חמקמקה ומתסכלת. ואיזו התקהות בקצה המאושר והשמח של הסקאלה. אבל באופן כללי הייתי מרוצה. הכדור שמר עליי מפני מה שהפחיד אותי. לא תכננתי להיפרד ממנו בעתיד הנראה לעין.

כלומר, זה קרה בלי שהתכוונתי, בספונטניות. המלאי החל אוזל. נותרו לי רק חופן כדורים. אף פעם לא זכרתי איפה השארתי אותם. בתיק? בארון? על הפסנתר? כשמצאתי לקחתי אבל דילגתי על ימים מבלי משים. הכמות בדמי ירדה בהתמדה. משום מה לא יכולתי להביא עצמי ללכת לרופא לאסוף מרשמים לשלושה חודשים נוספים. תמיד לא היה לי זמן. פתאום הייתי שם לב שכבר יומיים או שלושה לא לקחתי, ומתחיל לחפש את החפיסה, ונוטל אחד, ומזכיר לעצמי לחדש את המלאי למחרת. ולא חידשתי. לקחתי את האחרון שנותר ברשותי, ולא חידשתי. התקשרתי למזכירה של רופאת המשפחה, ביקשתי שידפיסו לי מרשמים, ולא נסעתי לאסוף.

לא רוצה לחזור

הגמילה החלה לתת אותותיה לפני כשבוע וחצי. רעד פנימי מוזר באזור הלסת. מעין מכות חשמל זערוריות בתוך חלל הגולגולת. והגוף שמרגיש אחרת. קשה מאוד להגדיר או לתאר – פשוט אחרת. שוב הלמה בי התובנה שהציפרלקס הוא כדור משמעותי. זה לא איזה אקמול. בלעדיו, אני חש אחרת. דימיתי כי אני מרגיש שהשתחררתי ממנו. ואולי לא דימיתי. השתלטה עליי חרדה מפני הפרידה מהכדור אבל בד בבד חשתי שחרור, איזו התחלה חדשה. הרגשתי שהציפרלקס איננו אני. שאני כורת איתו גט זמני חדש. שאני מסיר אותו מעליי, כמו שמיכה עבה ושקופה.

בימים הראשונים הייתי חסר סבלנות בטירוף. כמו התעוררתי לחיים, הכל עצבן אותי, בעיקר דברים קטנים. כל מה שלא הסתדר בדיוק כפי שרציתי, הצטייר בעיניי כמכשול בלתי נסבל. נהגתי באימפולסיביות רבה יותר. אם עמדתי על מדרכה ונהג צפר בצומת שליד לאוטו משתהה, תפסתי קריזה. היה אכפת לי נורא מהכל, לא הבחנתי בין עיקר לטפל. ואהבתי את זה. כשהייתי עצוב הייתי עצוב נורא וכשהייתי שמח הייתי שמח נורא. היטלטלתי בין קטבים. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני רק נוטל חופשה קצרה מהציפרלקס אבל עם כל יום שחלף – לא רציתי לחזור.

הלכתי לצער בעלי חיים לאמץ כלב. שיחקתי איתו בדשא ואמרתי שאני צריך לחשוב על זה, והאחראית במקום הובילה אותו ברצועה בחזרה למכלאה. והוא התנגד. נעמד במקום וסירב לזוז. נטע את רגליו הקטנות בקרקע, ונגרר חזרה פנימה למכלאה. המכלאה ששומרת עליו. כי הוא לא יכול לשרוד בשיטוט כך סתם ברחובות. והמראה הזה נהפך לי לדימוי למצבי. הציפרלקס כמכלאה ששומרת עליי. החלטתי לקחת את הכלב הביתה ולא לחזור למכלאה שלי.

אני לא מרגיש בטוח. אני חש בסכנה אבל אני הולך עם זה, שלם עם עצמי. האנרגיה היא נהדרת. כיף לקום בבוקר בקלות. כיף להרגיש רענן בצהרים, במקום כבד ורדום. כיף להישכב לתנומת צהרים (אני עדיין אוהב את זה, בכל זאת) ולקום בקלות אחרי חצי שעה, רענן. העצבנות וחוסר הסבלנות חלפו. אני לא רוצה שיתפרש שאני אימצתי עמדה נגד ציפרלקס או כדורים נוגדי דכאון. להיפך. אני בעד, כשאין ברירה. כנראה שעכשיו שיש לי. כנראה שעכשיו זה לא מתאים לי.

אבל עכשיו זו לא חכמה. נראה מה יקרה בחורף. כשהשמיים יהיו אפורים ונמוכים, ויחשיך בסביבות ארבע וחצי, והרוחות ינשבו. מוזר. פעם כל כך אהבתי את החורף. וכעת אני ירא את בואו. אבל מי יודע. אולי יהיה בסדר.

קישורים: